עזה ורדי

10/05/1937 - 26/05/2012

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ט אייר התרצ"ז

תאריך פטירה: ה' סיון התשע"ב

ארץ לידה: ישראל

השכלה: ביולוגיה

שירות בטחון: שריון

מחזור / חברות נוער: י

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: רוברטו ורדי

בנים ובנות: גיל ורדי, עופר ורדי

נכדים ונכדות: דניאל ורדי, יונתן ורדי

עזה ורדי

עזה נולדה ב-10.5.1937 לצילה ולאריה אמון, אחות בכורה ליונתן ומיכה, וגדלה בקיבוץ יגור.
בהיותה בת 16 החליטו הוריה לעבור לקיבוץ עינת בעקבות הפילוג בתנועה הקיבוצית. עזה, שהייתה כבר אז דעתנית, החליטה להישאר ביגור ועשתה זאת בגלל הקשר שלה להר הכרמל הירוק, לעצים ולאבנים, כדבריה. עזה נותרה ביגור, ביקרה מדי פעם בעינת, ושמרה על קשר מכתבים עם הוריה ואחיה הרחוקים.
לאחר סיום בית הספר התגייסה לצבא ושרתה בחיל השריון. עם סיום הצבא עבדה במעבדת בית הספר ויצאה לפעילות פוליטית במפלגת “אחדות העבודה”.
עזה למדה ביולוגיה בסמינר אורנים, שם פגשה את רובי. הם נישאו בשנת 1963 וחיו בקיבוץ כיסופים כשנתיים. לקראת לידתו של בנם הבכור, גיל, חזרו ליגור, ובשנת 1968 נולד בנם השני עופר.
עזה עבדה במעבדת בית הספר שנים רבות. הייתה אחראית על התחנה המטאורולוגית ביגור ועשתה זאת בנאמנות רבה. בהמשך עברה עזה לעבוד ב”אגרטל” שם הגיעו כישוריה היצירתיים ותבונת הכפיים שלה לידי ביטוי, תוך יצירת קשרים חמים מאוד עם החברים הוותיקים.
עזה עבדה תקופה קצרה ב”שיפור המחנה” ובהמשך עבדה שנים ארוכות במתפרה. בכל מקום בו עזה עבדה היא גילתה אחריות, מסירות ודייקנות רבה.
היא הייתה אישה צנועה ונעימת הליכות, מצד אחד ודעתנית, אחראית ומסורה, מצד שני.
עם השנים התרחבה המשפחה. הבנים גיל ועופר נישאו למלה ולאריאל ונולדו הנכדים – דניאל, יונתן, אלינור, מאיה ונעם.
עזה נאבקה במחלה באומץ רב במשך שנים רבות, אך זו הכניעה אותה לבסוף.
עזה נפטרה בערב חג הביכורים, חג מתן תורה, היום בו נפתחים השמיים ונושקים לאדמה.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • לזכר עזה

    עזה ורדי 10.5.1937 – 26.5.2012

    עזה נולדה ביגור, בת בכורה להוריה צילה ואריה (לייבוש) אמון (וירשובסקי). ילדותה – בשנים סוערות של מלחמת העולם והמאבק בבריטים, כשלאחר ה”שבת השחורה” (יוני 1946) אבא נלקח עם הגברים מיגור לרפיח, ובשל היותו איש פלמ”ח התארך המאסר שלו ארבעה חודשים, שבתוכם כילדה קטנה היא נוסעת עם אמא לביקור ברפיח הרחוקה.

    לאחר מלחמת העצמאות היה לה האירוע המשמעותי ביותר כנערה – הפילוג בקיבוץ המאוחד, אירוע שבמידה רבה עיצב את השקפת עולמה כנערה מתבגרת בסביבה שהייתה אז “חברה מגוייסת”, והטביע בה חותם לשנים ארוכות.

    בראיון לארכיון יגור על הוריה בשנת 2004 היא סיפרה: “…כשאבא קרא לי בפעם הראשונה לשיחה על האפשרות של עזיבה, הכל הפך להיות קשה מאוד… כילדה לא יכולתי להתווכח איתו פוליטית, אבל ידעתי שבשום פנים ואופן אני לא אוותר על הבית, על יגור. ולא שהייתי קשורה דווקא לחברים ולחברות, אלא אז כבר ידעתי בבירור שהקשר הוא לעצים, לאבנים, להר. פשוט פחדתי לבוא הביתה ולשמוע מאבא על האפשרות של עזיבת המקום…”

    כשההורים עזבו עם האחים יונתן ומיכה לעינת נשארה, נערה כולה בת 16, במקום שאליו הייתה קשורה יותר מכל, ממש כפי שאמרה, “לא אוותר על הבית, על יגור.” הפצע שנפער אז במשפחה היה ברקע החיים המשפחתיים שנים רבות.

    גם לאחר נישואיה לרוברטו (רובי) ורדי ושהות קצרה בקיבוצו כיסופים, היה ברור שהבית האמיתי למשפחה יהיה ביגור – בית שהתעצם עם הולדת הבנים גיל ועופר.

    בכל השנים הייתה לה תחושת הזדהות מוחלטת עם דרך החיים הקיבוצית, שבתוכה היא משתדלת למצות את המרב שיכולה לתרום. בשנים שעבדה במעבדת בית הספר, ולאחר מכן בטיפול בתעסוקת הקשישים ביגור, ראתה זאת לא רק כמקום תעסוקה, אלא הזדמנות להתפתח – “להגדיל ראש” תוך לימוד מניסיונם של אחרים בתחומים האלה.

    המשפחה שהתרחבה עם השנים עם הכלות מלה ואריאל והנכדים דניאל, יונתן, אלינור, מאיה ונעם הייתה לרובי ולה מקור להרבה שמחה.

    בשנות החיים המאוחרות של ההורים בעינת נסגרו המעגלים בקשרים המשפחתיים שנצרבו קשות בשנות הילדות: עם אבא בקשר מכתבים רב שנים שבו פתח לפניה את עולמו הפנימי המיוחד, מילדותו בקאליש ועד חייו הבוגרים כאמן יוצר, ועם אמא בביקורים עם רובי בעינת, כשתמיד היא נושאת עמה מאפים שהפליאה להכין ושידעה שאמא אוהבת במיוחד. אחרי הרבה שנים – שוב היינו משפחה שלמה.

    המשפחה.