עידית חכמוביץ

10/06/1955 - 21/01/2015

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ' סיון התשט"ו

תאריך פטירה: א' שבט התשע"ה

ארץ לידה: ישראל

מחזור / חברות נוער: כח

עבודה: ארכיון, ספריה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

אחים ואחיות: נטע חכמוביץ'

עידית חכמוביץ’

***
נִדְמֶה לִי שֶׁכָּל הַחַיִים
חִיכִּיתִי לָרֶגֵע הַזֶה,
וְעַכְשָׁיו –
אֵיפֹה אֲנִי וְאֵיפׁה הַמִלִים – – –
וַאֲנַחְנוּ, בְּעֶצֶם,
רַק מַתְחִילִים.
וְצָרִיך לְהָגִיד אֶת הַפְּרִידָה
לְזַמֵר אֶת הַסוֹפִים הָעֲצוּבִים,
וְאֵיך אוֹמְרִים שָׁלוֹם
לַדְבָרִים שֶׁאוֹהֲבִים?
לְהַצְפִּין בֶּחָזֶה קְצָת חֲרָדָה
חֲלוֹמוֹת יַלְדוּתִיִים שֶׁמַצְהִיבִים,
וְאֵיך אוֹמְרִים שָׁלוֹם
לַדְבָרִים שֶׁאוֹהֲבִים?

(עידית – תחילת שנות ה-80)

עידית, אחותנו הקטנה, היפה, המוכשרת והמיוחדת נולדה ב-10.6.1955 בבית החולים “מולדה” שעל הכרמל בחיפה, בת שלישית להורינו אהובה ויעקב זכרם לברכה. ההורים החליטו לקרוא לה בשם “עידית” שפירושו אדמה טובה ומשובחת, והראו לי על דף נייר שאם כותבים את שמותינו זה מתחת לזה – נטע-טליה-עידית יוצא נטע במאוזן ונטע במאונך.
כבר מגיל צעיר בלטה עידית באופייה המיוחד, ברגישותה הרבה ובאהבתה למילים.
בכיתה ט’ החליטה על דעת עצמה להפסיק את לימודיה כי היה לה משעמם בכיתה והלכה לעבוד בבתי ילדים. אחרי שירותה הצבאי כמורה-חיילת בכפר הנוער שפיה, ישבה ולמדה בכוחות עצמה לבגרות, והוציאה בכל המקצועות ציונים הכי גבוהים שאפשר. יותר מאוחר למדה ספרנות כשומעת חופשית וגם כאן בלטה בכישוריה.
בגיל 16 בערך כתבה את שירה הרציני הראשון “שיר שבת” (שבת עולה אל מעוני זוהרת) ובמקהלת הקיבוץ המאוחד למדו את השיר וביצעו אותו לראשונה בכנס בבית השיטה בשעות שאחרי הקונצרט.
השיר הראשון פרי עטה שהתפרסם ברדיו היה השיר “אשה” למנגינה של מתי כספי. רק לאחרונה סיפרה לי שכאשר מתי כספי הופיע ביד למגינים היא הלכה בדחילו ורחימו אל מאחורי הקלעים, מסרו לו מעטפה חומה וברחה מהמקום מרוב מבוכה. לאחר פרק זמן לא ארוך שמענו ברדיו את שני השירים שהיו באותה מעטפה והולחנו על ידי כספי – “אשה” בביצוע של חני לבנה ו”הייתי אומרת” בביצוע גלי עטרי. שני השירים בוצעו גם על ידי מתי כספי עצמו. שלושה משיריה הולחנו ע”י סשה ארגוב לכבוד ערב משיריו שהכינה עידית. לאחר מכן כתב לה ארגוב עד כמה מצאה חן בעיניו הכתיבה שלה. כעשרה שירים שלה הולחנו ע”י נחום היימן, חלקם ידועים מאד. עוד שירים שהתפרסמו הם: “בית בקצה הקשת” בביצוע דורית ראובני, שהגיע למקום שני בקדם ארוויזיון, “נעורי זהב” בביצוע הגבעטרון, ו”קסם כלנית לעד” שנכתב לפי הזמנה לחג ה-25 של כרמיאל.
לאורך כל השנים עידית מעורבת בעשייה התרבותית ביגור. השיר “מראה מקום” (יגור נותנת לי מקום לנוח) כמעט הפך להמנון מקומי, והוא נכתב ב-1982 לחג ה-60. לחג ה-70 כתבה יחד עם יונה טפר את כל השירים למסכת החג (הורה מים, קשה להיות אשה, שעה אבודה ושיר היובל).
את ספרה “הייתי אומרת” ואת הדיסק הנלווה עם מיטב משיריה הוציאה עידית לאור אחרי שנים של התלבטויות ארוכות. לא חשבה שזה יעניין אחרים. את הספר היפה מקשטים צילומיה של מיכל מלכין. עידית הופתע מאד מהביקוש הרב ומתגובות האנשים שקראו והאזינו לספר ולדיסק.
שנים רבות עבדנו עידית ואני ביחד גם בהכנת חגים וגם בארכיון. עידית לקחה על עצמה למלא את האתר “פני יגור” בחומר המצוי בכל תיק אישי של חברי יגור שהלכו לעולמם. בנוסף מאד אהבה לנבור בתיקים הישנים ולהוציא מהם “סיפורי מקום” ליומן יגור. תמיד הייתה מחפשת את הקשר בין הסיפור לאקטואליה. במשך כמה שנים הייתה העורכת של “דפי יגור” ומאד אהבה לעשות זאת. לאחר שסיימה את תפקידה המשיכה לעשות הגהות ליומן ולתמלילי האסיפות הכלליות. היה לה כישרון בלתי רגיל לשפה העברית וחברים רבים היו נועצים ונעזרים בה בנושא זה. עידית הייתה הרוח החיה בחיי התרבות של יגור בחגיגות “יום הוותיק” במשך שנים רבות.
באופייה הייתה עידית עדינה מאד ביחסיה עם אנשים. קשובה ואוהבת לעזור לכל הפונים אליה. ביניהם היו גם פותרי תשבצים למיניהם, בעיקר את הקשים שבהם. חברים היו גם פונים אליה לכתוב להם ברכות או למצוא עבורם קטעי שירה וקריאה לאירועים משפחתיים.
עידית אחותנו הצעירה, דודה אהובה, נערצת ומסורה לדורון ונגה, ילדיה של טליה, השתגעה על שי, הנכדנית הקטנה שלנו, בתם של דורון ואורטל שהצטרפה למשפחה. הייתה לנו מסורת רבת שנים של התכנסות אצל טליה בחג העצמאות, עושים על האש וממהרים לעבור לתוכנית האמנותית שהכינה עידית. הייתה לנו גם מסורת ארוכה של טיולי פריחה פעם בשנה. קראנו לעצמנו “המשוטטות.” עידית הייתה הנהגת וכך הגענו לכל פינה פורחת בארץ.
מי יכול לדמיין את המשך חיינו בלעדייך, עידית.
אנחנו מלאי תודה והתפעלות על העזרה הרבה שזכינו לקבל מחברי יגור. מהצוות לרווחת הקשיש – גם אם לא היית עדיין קשישה, כולה בת 59 וחצי. תודתנו העמוקה לצוות בית אחוה ולעזריאל על הנכונות למלא את כל בקשותינו, ובמיוחד, במיוחד לכל החברים והחברות שהתנדבו לעזור, ישבו לידך וסעדו אותך ברגעייך הקשים ונתנו יד בהסעות בשעות לא פשוטות.
ביום העלייה על הקרקע מדי שנה בשנה שוב יושמע שירך “מראה מקום”, על המקום שכה אהבת ולו הקדשת אין ספור פעמים את שורותייך.
כשישבתי ליד מיטתך, אוחזת ומלטפת את ידך, שרתי לך בית מתוך השיר “יגור נותנות לי מקום לנוח, בית קטן בצל” פקחת את עינייך ודמעה נשרה במורד לחייך.
נוחי בשלוה, עידית אהובה שלנו, ליד ההורים שכל כך אהבת ובתוך הנוף שהעשיר את עולמך.
לא נשכח אותך ונמשיך להתפעם ממך ומשירייך.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • יגור זה סיפור

    השאלה היא אם הוא יסתיים כמו ב”סינדרלה” (והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה) או כמו ב”בגדי המלך החדשים” (כשהילד אומר: המלך הוא עירום).

    כאשר עלה נושא השינוי בעבר, זה היה באופן תאורטי. השלב הנוכחי, עושה רושם, הוא כבר ממש מעשי; הצגתן של שתי הצעות השינוי מציפה הרבה שאלות, התלבטויות וחששות אצל כל אחד מאיתנו. לכן די מפתיע שהשינוי המדובר – שיעשה מהפך כזה או אחר בחיינו הציבוריים ובחיי כל אחד מאיתנו – מייצר מעט מאוד תגובות, וקשה להעריך לאן נושבת הרוח, אם בכלל…

    התחלתי לכתוב רשימה בפרוזה. רציתי להגיד שבכל שיטה יש יתרונות וחסרונות, חולשות וחוזקות, שלא הכל נפלא בעיר ולא הכל גרוע בקיבוץ. רציתי להגיד שאני עדיין לא יודעת באיזו הצעה לבחור (שתי ההצעות כלליות מדי לטעמי, וההבדל בין שתיהן לא מספיק מובהק בעיני), אבל בעיקר – רציתי להגיד משהו על השימוש במילים והשפעתן על המציאות:

    במשך שנים מצביעים מורי הדרך, נושאי התפקידים וקובעי המדיניות (אצלנו ובתנועה הקיבוצית) על השלילה שבחיינו, וחוזרים ואומרים כמה “אנחנו” לא בסדר (בטלנים/בזבזנים/פרזיטים/לא יעילים) וכמה השיטה השיתופית פשטה את הרגל. אחרי שנים רבות כאלה המסר הצליח לא רק לזרוע רוח נכאים אלא גם לחלחל ולכרסם בדימוי העצמי ובביטחון העצמי שלנו – הן כציבור והן כפרטים. התחלנו להאמין במסר הזה ו… אפילו להתנהג בהתאם. והרי יש בחיים שלנו גם לא מעט חיובי, לא מעט דברים יפים.

    אז בחרתי להרחיק למחוזות האגדה והחרוזים:

    סיפור (לא) מהחיים

    בכפר עלוּם-שֵם, במקום לא נודע

    גרה עלמה דווקא די חמודה;

    כל בוקר פקחה את עיניה בצחוק

    לבה התרונן מול ההר הירוק.

    שמחת ילדים וציפורים במקהלה

    תאמו בדיוק לפנטזיות שלה.

    הסתכלה בראי בחיוך ביישני

    ואמרה לעצמה: טוב לי כמו שאני!

    אך בוקר אחד, עת השחר הֵנֵץ,

    מן העיר הגדולה הגיע יועץ

    ואמר: זה יהיה באמת כה מושלם

    אם יהיה לך מראֶה בדיוק כמו כולם.

    רק ניתוח קטן, לא סיפור סך הכל,

    והשינוי יעשה את ההבדל הגדול!

    הסמיקה קלות ואמרה: אדוני,

    היופי זה לא רק עניין חיצוני…

    היתה אז בכפר מהומה רבתי

    (ולא, לא למען צדק חברתי)

    ויבואו אנשי כלכלה וחזון

    להסביר לה שכל קיומה הוא אסון.

    הם אמרו: זה ידוע במאה אחוז

    שאַת מייצרת אבטלה ובזבוז.

    אחרי השינוי לא תהיי מכוערת,

    תהיי חופשיה, תהיי מעושרת…

    ויהי בצאתו של יָרח חדש

    התגנב החשש אל לבה המותש:

    בזבוז? אבטלה? עסק ביש כלכלי?

    יכול להיות שהכול בגללי?

    אולי באמת אני לא מבינה

    איזה אושר צפוי לי מעֵבר לפינה?

    ואולי בכלל מחר, מתחת לקליפה,

    אני אהיה אותה אֶתִי ולא אסתר המלכה?

    הסוף עוד נכתב, או ש”כן” או ש”לא”,

    יחליט כל אחד מה מתאים בשבילו,

    אך אני (שנמצאת עם עצמי במריבה)

    עדיין טוֹוה לה שירי אהבה

    חושבת שיש בה אמת וייחוד

    וממש לא רוצה שיילכו לאיבוד.

    החברוּת הטובה בין אדם לאדם

    וקבלת האחֵר – גם אם איננו מושלם.

    עידית. יומן יגור 6.2.2012)

  • עידית (יעל רשף)

    מזה עשרים ושלוש שנה אנחנו שכנות. מזה עשרים ושלוש שנה התרגלתי בבואי הביתה להרים עיניים לקומה שמעל, לראות האם יש בה אור, האם נשמעים ממנה צלילים של גיטרה ושירה שקטה…

    שנים רבות אנו צועדות זו לצד זו, ספק נוגעות, לעיתים בצמתים שונים אנו נפגשות וממשיכות כל אחת בדרכה שלה… במהלך השנים שבנו ונפגשנו, לעיתים מתוקף התפקיד, לעיתים מתוך אהבה למילים, לעיתים מתוך אחריות ולעיתים מתוך שכנוּת.

    גדולתך, עידית, שידעת לבחור באומץ דרכים ייחודיות רק לך ולהשאיר בהן חותם אישי מדוייק, רגיש, אכפתי, נוגע ללב. יכולתך הנפלאה לעשות במילים כרצונך, לחרוז מחרוזת של מילים, לראות את יופיין ושמחת החג שבהן. ביד רכה ועדינה שרטטת קווים של יופי בחיינו הקיבוציים, ליקטת נופים וריחות, קשרת כתרים, הֵארת פינות חשוכות ויִפית את החולין, הזכרת נשכחות והמתקת ימים…

    ידעת בתבונתך הרבה להחזיק בתוכך את אהבת השירה ואהבת יגור ולשלב בין שתי אהבות אלו. להיטיב עם יגור במילים רכות, ליישר את קמטיה, לדאוג לה בימי משבר ולהוסיף חיוך לפניה בימי חג, ובאותה נשימה להמשיך וליצור את הניגון הפנימי שהוא רק שלך. בצניעות וענווה, מבלי לקשור לעצמך כתרים, אבל בשבילנו היית “מלכת המילים והמנגינות”.

    וכך פתאום כבה האור בחלונך, והרי עוד כל-כך הרבה מילים נשארו שתוכלי לחרוז מהן שירים, כל-כך הרבה דברים בחיינו הקיבוציים זקוקים למבטך האכפתי, שמטרתו היתה לשפר ולקדם. ומי ידרוש את זכויות החבר הפשוט, שדאגת להזכיר לנו מדי פעם, וחיפוש אחר הצדק וההתנהלות הראויה, ואיך נוכל בלי מגעך המרפרף על כל מועד וחג בחיינו…

    ועכשיו עצוב כל-כך, ואני עוד ימים רבים אמשיך לחפש את דמותך המתנועעת בשקט בשקט בקומה שמעלי, מדמיינת לשמוע את שירתך השקטה, שעה שאת רוקמת שיר חדש לתוך חייך.

    היי שקטה. עכשיו אדמת יגור, “העידית שבאדמתנו”, קולטת אותך לתוכה ואנחנו – אנה אנו באים.

    יעל רשף (למרגלות הקבר הפתוח)

  • עידית ז

    בבוקר שבת האחרונה ישבתי ליד עידית, ניסיתי לעזור מעט. היא סבלה מאוד, אך בין לבין היו לה דקות של רוגע. “תראי כמה ארוכות, דקות ויפות אצבעות ידייך. אצבעות של פסנתרנית”, אמרתי לה בהתפעלות, מלטפת את כפות ידיה, “ולמרות המחלה הקשה, כמה יפות פנייך”. “אל תגזימי”, ענתה לי קצרות, ביקורתית כתמיד. כי יחד עם שירת הנפש הַרְגישה עידית היתה חדת מחשבה, מעשית וראליסטית. זה היה הרקע להחלטתה הנועזת לוותר מלכתחילה על הטיפולים הכימותרפיים. היא לא האמינה שיש לה סיכוי להירפא.

    עידית העדינה, המופנמת, האירונית לפעמים, סגרה את עצמה עמוק בתוך עלי הכותרת שלה, קנאית לפרטיותה… לא היתה פתוחה לדבֵּר על נושאים אישיים. זָר לא יבוא. עידית לא שרה על הבמה, רק במקרים נדירים הופיעה בשירה מול ציבור.

    אבל במילות שיריה מתגלה משהו מצפונותיה: תשוקה ואהבה, קירבה ופרידה, התפעמות ממראות טבע צנועים, יחסה להוריה. מתגלה גם אותה קלילות שלה, כגון: “הייתי אומרת לו ‘בוא’, הייתי אומרת לו ‘לֵך’, הייתי תכולה ויפה בגבו ההולך” (שיר זה היה כנראה יקר לה במיוחד, כי לספר שלה ולדיסק השירים שהוציאה קראה בשמו “הייתי אומרת”).

    שירי האהבה שלה ליגור הפכו לנכסי צאן ברזל. אני מזמזמת לעצמי את השורה היפהפיה “אבל חוּפַּת הצֶאלון נרגשת” – כאשר עץ הצאלון פורח. לבני יגור כתבה – כמה קולע, כנראה, הפזמון: “אל זה הבית, אל החצר, אל הילדוּת שמיהרה להיגמר. אולי שונֶה הבית, אך הוא שלנו אין לנו אחר”.

    לא סָפַרתי כמה פעמים מופיעה המילה “בית” בשיריה של עידית. נראה לי שזה מוֹטיוו מרכזי בשירתה – וזה הרי הבית המשותף שלנו, לא הבית הפרטי. ועידית מדברת הרבה בשם ה”אנחנו”.

    שיריה יישארו הקול היפה המשותף שלנו…

    עידית אהובה, אסיים במילים שלך, בשינוי קל:

    “יגור נותנת לך מקום לנוח, קבר קטן בצל

    בשעת ערביים מביאה הרוח חסד מן הכרמל […]

    בשעת כאב בוכה ההר בשקט

    על מי שלא יחזור”.

    [מתוך השיר “מראה מקום”]

  • מתוך מכתב של אורה ערמוני (מלכיה)

    אורה ערמוני , כתבת עיתון “ידיעות הקיבוץ” כתבה לכבוד צאת ספר השירים “הייתי אומרת” :

    השירים של עידית מהלכים עלי קסם. אני מנסה לפענח את סוד הקסם הזה. מה בשיריה מדבר אלי כל-כך. מה יש בהם שמרגש ונוגע וקרוב.

    כשאני לוקחת את הספר היפה הזה אני מוכרחה להודות שאני לא רק קוראת בשירים. אני גם מריחה אותם, טועמת אותם, נוגעת בהם, רואה את הצבעים, שומעת את הקולות. השירים האלה מפעילים את כל החושים.

    החושניות הזאת מחזירה אותי אל השיר הראשון של עידית ששמעתי מושר ברדיו “אישה”. השיר שָבָה אותי בפשטות שלו, בַּדיוק שבו, בַּעדינות, בַּרוֹך, בחושניות, בהומור הדק מן הדק, בַּמשהו שלא ניתן להגדיר אותו, שעושה את השיר – שיר.

    אחר-כך כבר שמעתי וקראתי עוד שירים ואף פעם לא טעיתי. קראתי שיר וידעתי שכתבה אותו עידית. כי יש בו היופי שאינו מתיפייף ויש בו הפשטות שאיננה פשטנות והחוכמה שאיננה מתחכמת, הרגישות שאינה רגשנות. ואף מילה לא מיותרת בו ואף שורה איננה מקרית, ואף חרוז אינו סתמי ואף דימוי אינו שָׁחוּק… כפי שהיא עצמה הגדירה בראיון שלי איתה את שיריהם של אלתרמן ונעמי שמר, ובעצם בלי משים אמרה משהו על שיריה שלה.

    כששאלתי את עידית מדוע לא פרסמה עד כה היא אמרה: …חששתי שהחרוזים שלי אינם מספיק רציניים בשביל להיקרא “שירים” ולא מספיק קלילים בשביל להיות “פזמונים”. ובעצם הרי זה בדיוק סוד הקסם של השירים שלה. שיש בהם גם וגם, ממה שקוראים “השירה הרצינית” וגם מזו הקלילה, “הפזמונאית”.

    אני קוראת בשיריה של עידית את האהבה לבית, ליגור, לכרמל, לטבע הסובב והמקיף. היא רואה את הקשר, את החום, את היופי שבחיים הללו… ואני חושבת על הצניעות, על הענווה, על היושר, על הדיוק, על כל המרכיבים המלווים את המוזיקה המופלאה שבה טבולים השירים שלה…

    כל-כך יפה, כל-כך נכון. ונוגע. ומרגש.

  • מתוך ראיון עם אורה ערמוני

    – – –

    לרקום שירים זה בשבילי שתי וערב כזה של חרוז וקצב, מילים וצלילים, צורה ותוכן. מין תשבץ היגיון של מילים שמחפשות להגיד משהו, אבל בדרך אחרת…

    לאורך כל השנים הרגשתי בת מזל לקבל הערכה ואהבה לכתיבה שלי מכל הכיוונים: הידידים, חברי יגור, ובעיקר האחיות וההורים, שלהם מוקדש הספר. אבא, שנפטר לפני 22 שנה, היה מתגאה בי בלי מילים, אבל יכולתי להרגיש. ואמא שהלכה לעולמה לפני כשלוש שנים, היתה אומרת בפליאה: מאיפה באים לך כל הרעיונות האלה, המילים האלה?

    הספר “הייתי אומרת” יצא לאור במימון של יגור… בכלל, יגור זה קיבוץ שמאוד מתגאה במסורת החגים שלו, במיוחד בתחום הכתיבה והמוסיקה. הייתי רוצה שההערכה והתמיכה יהיו גם כלפי יוצרים בתחומי אמנות אחרים, כמו ציור ופיסול, כי בכך נעשיר את עצמנו בנכסים, שהם לא נדל”ניים אמנם אבל יש להם ערך יקר מפז ותוחלת חיים נצחית.

    איך שיר נולד…

    כמעט ואין לי שירי מגירה שכתבתי בהשראת מוזה או מתוך דחף פנימי. זה אולי לא ייאמר לזכותי, אבל את רוב השירים שלי כתבתי לפי הזמנה. אני אוהבת שמישהו רוצה אותם ומחכה להם, שיש להם בית לבוא אליו…

    למשל, את השיר “קסם כלנית לעד” כתבתי יחד עם נחום היימן לרגל מלאת 25 שנה לכרמיאל.

    השיר “נעורי זהב” הוזמן אצלי על-ידי הגבעטרון ונכלל בדיסק שלהם שכולו לחנים רוסיים בלבוש עברי.

    “בית בקצה הקשת” עם לחנו של אורי הרפז נכתב לקדם-ארוויזיון 1993 ובוצע על-ידי דורית ראובני. הגיע למקום שני.

    “אישה” היה השיר הראשון שלי שהושמע ברדיו. הלחין מתי כספי וביצעה חני ליבנה. יותר מאוחר הלחין מתי כספי גם השיר “הייתי אומרת” וביצעה גלי עטרי. מתי כספי ביצע גם הוא את שני השירים האלו.

    ומוסיפה וכותבת אורה ערמוני:

    “הייתי אומרת” יש בו מעין היסוס, פשטות של פנייה ישירה אל הקורא, מעין ‘אני הייתי אומרת, ומה אתה אומר?’ מעין פתיחה לשיחה, לפתחון לב. יופי של בחירה לספר היפה הזה, שהצילומים הכמו-ציורים שבו ראויים להתייחסות לא פחות מאשר השירים עצמם. הם לא רק מלווים את המילים, הם חלק בלתי נפרד מהספר הנפלא הזה שארון סִפרֵי השירה שלי זכה להתנָאוֹת בו.

    “כי לא תחדל לפעום

    בכל המיתרים

    המיית הלב

    הים

    והשירים”.

  • מכתב מאסתי גינת – משמר העמק

    – – –

    אני מרגישה צורך לשתף אתכן ברגשותיי מערב האזכרה לעידית.

    לא הכרתי את עידית באופן אישי.

    נחשפתי לראשונה כשיצא ספר שיריה “הייתי אומרת”, והרגשתי שדרך הספר אני לומדת להכיר אותה, את אמירתה, את רגשותיה, את לכתה בין שבילי יגור. רבים משיריה נגעו בי ובליבי.

    הספר כולו – הרמוניה מושלמת בין מילים ותמונות – גרם לי להתרגשות רבה; ובאזכרה להורי קראתי על קברם את השירים לאבא ולאמא.

    במסיבה שהייתה במועדון לרגל צאת הספר הצטרפתי לבעלי אמיר, ושוב עברה בי תחושה מיוחדת – שאני לומדת יותר להכיר (והפעם גם ראיתי אותה) את הדמות הפשוטה, האמיתית, היפה הזו, שמילותיה מהלכות בי קסם.

    כשנפטרה עידית הרגשתי שאיבדתי מישהו שקצת הכרתי. עבר עלי צער כמו שמרגישים כשמכירים אדם ועצובים על לכתו, ובעצם הרי לא הכרנו…

    בערב האזכרה שוב הכה בי רגש חזק שאני מהלכת בין שיריה של עידית, בין הקולות היפים שכל-כך היטיבו לשיר, בין המילים של ורד ונטע שנקראו ברגש ובחום, והתמונות – אישה פשוטה, מטיילת, צוחקת, מחבקת. רגע יֶשְנָה ופתאום איננה.

    וכשדמעה זלגה מעיניי כשחברי יגור שרו:

    “אל זה הבית בקצה הקשת

    גם אם אלך לקצה עולם –

    תמיד אחזור”.

    הרגשתי את הכאב שבהחמצה – כי עידית לא תחזור. וצער כזה מרגישים כשכבר מכירים ואולי אפילו אוהבים – דרך השירים!

    עידית השאירה אחריה חותם ענק ביגור (שמעתי את הציבור מצטרף לשיר ששרה ענת – ואם ימשיכו כך לשיר תהיה זו מצבת זיכרון נפלאה!).

    עידית השאירה אחריה שירים שכל אחד יכול להלך בהם – לבד וביחד, בחול ובחג, בשמחה ובעצב.

    בשיר שכתבה עידית לנעמי שמר הדהדו בי שני מסלולי הקשבה: הראשון – עד כמה היטיבה לתאר את נעמי הכל-כך ישראלית – של בית חלומותיי, חום האדמה, שבילי ההר, לובן השקד ותמוז יוקד.

    ויותר מכל פגע כחץ בליבי הבית האחרון, שהוא פרידה מנעמי ובעצם פרידה מעידית – וזה מסלול ההקשבה השני.

    “את – כינורות בכו,

    כוכבים בחוץ

    בערו אליך.

    את – חסד נעורים

    ארץ השירים

    שלי”.

    וכך, בערב מרגש נפרדנו מעידית.

    לכולכן תודה שזכיתי להשתתף בחוויה העוצמתית והלא נשכחת!

    אמרתי שכשאדם מתהלך בינינו, המון דברים הם “כמובן מאליו”, ורק אחרי לכתו פתאום לכל מילה, משפט, שיר – יש משמעות חדשה.

    עידית השאירה שירים שבעיניי הם אוצר – מורשת ליגור ותושביה ולכל אדם רגיש ומרגיש בכל מקום.

    אני נוצרת את זכרה דרך שיריה.

    בברכה

    אסתי גינת, משמר העמק

    1.3.2015

  • מכתב מדודו ברק

    4.3.2015

    נטע היקרה שלום רב –

    זה עתה הגיעו הספר והתקליטור לביתי.

    בדפדוף ראשון בספר וברפרוף ראשון בתקליטור, מזומנת חגיגת שיר וזמר נפלאה.

    התרשמתי שעידית לא רק הייתה משוררת ופזמונאית מופלאה, אלא גם מלחינה מחוננת.

    חבל שלא פרצה בתרועה רמה, אך גם המצאי נהדר הוא.

    זוהי מזכרת נצח שמשאירים בלכתם יוצרים בכל תחומי האומנויות והמדעים לענפיהם.

    אחות למזכרת עולם עזבה אתכם, אך הותירה שובל של נחמות…

    תודות מעומק לב.

    וקחי אַת ואחותך ושאר בני המשפחה חיבוק גדול.

    שלך ואיתך –

    דודו ברק.

  • תמה שירת חייה

    תמה שירת חייה / אריק בשן

    (באדיבות “ידיעות הקיבוץ” 20.2.2015)

    במלאת שלושים למותה.

    אחרי הקיץ המייסר האחרון נפטרה עידית חכמוביץ’ (2015-1956). היא לא יכלה למחלה הקשה והאלימה שהכריעה בחטף את גופה ובלמה את יצירתה – היצירה שחצתה את גבולות יגור, הקיבוץ שבו נולדה ובו חיה כל חייה, ושזכתה ללחנים ולעיבודים משובחים מידיהם האמונות של נחום (נחצ’ה) היימן, אורי קריב, מתי כספי, סשה ארגוב ועוד רבים וטובים.

    היינו ידידים טובים שחיפשו מעט רוח קלילה במשעולים שבין יגור לַצומת בערבי הקיץ החמים. שם, כשהוקלה הלחות, מתבוננים ביפי הכרמל הפראי, ישובים על שוחות השקיה בלב השדה המעובד, שוחחנו ארוכות כמעט על כל הדברים שבעולם: על האמונות, על החיים, על הקיבוץ, ועל מקומנו בהם. לעידית היה ידע מושחז כמעט על הכול, שנשמר תחת כסות עבה של צניעות וענווה.

    נדמה שלא היה חולק על כישרונה של עידית. בשירתה, בלחניה, בחריזה ובפרוזה שהכינה כמעט לכל המועדים והחגים ביגור. סברתי, בשיחותיי עימה, שאת הכישרון הזה צריכה הייתה להפוך גם למכשיר פרקטי במאבקיה על שלמות, על יותר צדק, על חיים פחות מתסכלים בקהילה רבת-פנים.

    שוב ושוב שקלנו את ערכה של המילה והמילה-שכנגד בעיצוב דפוסי החיים, אבל עידית תמיד שבה ונאחזה בעוגן החומרים הבסיסיים ביותר ביצירתה: ההר והעמק, השבת והחול, האהבה והדבש, אף-על-פי שבתוך-תוכה תמיד ידעה, וגם הסכימה, שלא הכול דבש. מי שבאמת הכירהּ מקרוב לא יכול היה שלא לחוש בניגודיות העצומה שבין כתיבתה התמה לבין הנפש המתחבטת ששכנה בה.

    עידית לא רצתה להרע לאיש. ניסוחיה מרגשים את כולנו, מחבקים, אוהבים, כואבים, אבל פחות מקטרגים, לא תמיד מאתגרים. אף שבאישיותה תמיד חיפשה עידית יעד אחד רחוק יותר – אל היעד הזה, כך נדמה, לא זכתה להגיע בחייה הקצרים.

    יחד עם המשפחה, הקיבוץ וידידיה בכל רחבי הארץ נתאבל על הפרח המיוחד שנקטף בטרם עת.

  • שיר

    ***

    בְּאֶמְצַע הַצָּהֳרַיִם

    בְּאֶמְצַע הַדִּבּוּר

    בְּאֶמְצַע הַהִתְקָרְבוּת

    בְּאֶמְצַע הָאַהֲבָה

    בְּאֶמְצַע הַחַיִים

    סוֹף.

    וְהַגֶּשֶׁם יַתְחִיל מָחָר

    וְהַשֶּׁקֶט שֶׁאַחֲרֵי הָרַעַם

    וְלַמִּלִּים יִהְיֶה מְאֻחָר

    לְהַגִּיד אֵי פַּעַם.

    וְרַק יוֹנִים מְבֹהָלוֹת

    קְטוּעוֹת כָּנָף

    בְּתוֹךְ עֵינֵינוּ הַשּׁוֹאֲלוֹת

    יְחַפְּשׂוּ עָנָף.

    עידית חכמוביץ’ ז”ל

    נפטרה אחרי מחלה קשה ב-20.1.2015

  • שיר היובל

    שיר היוֹבֵל

    מילים ולחן: עידית חכמוביץ’

    (נכתב למופע חג ה-70 של יגור, “כתבת חג”, 1992)

    משם לכאן – הולך נמשך הקשר

    ומי יודע עד לאן יוביל

    אבל אותו אלון, אותו הגשר

    וגם הורי הלכו על זה השביל.

    והכרמל ליווה אותם עם שחר

    והוא ראה אותם בליל רוקדים

    והוא חיכה להם אילם בשער…

    אותו כרמל היום קושר אותי –

    אל זה הבית, אל החצר

    אל הילדוּת שמיהרה להיגמר

    אולי שונה הבית

    אך הוא שלנו, אין לנו אחר.

    היום נדמה שכבר אבד הטעם

    והחלום – אולי היה לשווא

    ולא רוצים לחיות כמו שפעם

    ולא רוצים מחר – רוצים עכשיו.

    יותר קשה לתת, וקל לקחת

    היום במקום “אנחנו” יש “אני”

    אבל דבר אחד קושרנו יחד

    אל הדברים ההם הישנים –

    אותו הבית, אותה חצר

    אותה ילדוּת שמיהרה להיגמר

    אולי שונה הבית

    אך הוא שלנו, אין לנו אחר.