עליזה דגני

התחתנתי בגיל צעיר, הייתי אז בת 17. עוד בגיל צעיר שמעתי על ארץ-ישראל, כי מברשיצה, עיר מולדתי, עלו לא מעטים לארץ עוד לפני המלחמה. השתייכתי גם להסתדרות נוער ציונית – "אביבה".

עם פרוץ המלחמה נשארתי עם הילדים לבד, לאחר ששמעון נלקח למחנה עבודה. קשה היה למצוא עבודה ולפרנס את הילדים, אבל הודות לפני "האריים" הסתדרתי איכשהו, והודות לכך הצלחתי אפילו לבקר את שמעון במחנה העבודה. במשך המלחמה לא נדדתי ונשארתי בביתי עם ילדי, עד שובו של שמעון ממחנה העבודה. לאחר שיחרורו ניסינו לחזור לחיים רגילים. קיבלנו עבודה והילדים ביקרו בבית-ספר יהודי, אולם הרגשנו את האנטישמיות ההולכת וגוברת גם אחרי המלחמה והתחלנו לחשוב על עליה, בתקווה להבטיח לילדים עתיד יותר טוב.

הייתי פעילה בהסתדרות הציונית "איחוד". דגני היה גזבר בקק"ל וגם חבר בוועדת העליה אשר קבעה את התור לעליה באוניות בלתי ליגליות. הודות לכך איפשרו גם לנו לעלות.

בשנת 1947 עלינו מרומניה לישראל, דרך עליה ב', בדרכון קבוצתי. הפלגנו באוניה הגדולה "עצמאות". האוניה גורשה לקפריסין, שם שהינו כ-8 חודשים. כשהתחילה העליה מקפריסין זייפנו בתעודות את הגיל. שמעון צבע את שערותיו כלבנות וכך הקדמנו והגענו לישראל בשנת 1948.

השתקענו בחיפה. אחד מבנינו התחנך במסגרת עליית הנוער בכפר-סאלד. הוא היה מספר לנו על הקיבוץ ועל יתרונות החיים במסגרת זו. זה השפיע עלינו, ובשנת 1955 הצטרפנו לקיבוץ יגור.

שמעון עבד מיומו הראשון בבית החרושת "לגין" ואני עבדתי מספר שנים במטבח ב"לגין", במטבח הגדול, בחדר האוכל ובבתי ילדים.

אנחנו מרוצים מחיינו בקיבוץ, ומצטערים שלא הגענו אליו ישר מהאוניה.

עליזה דגני

ספר יגור, עמ' 283