פישל קלוג

21/04/1916 - 05/02/1990

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ח ניסן התרע"ו

תאריך פטירה: י' שבט התש"נ

ארץ לידה: גרמניה

שירות בטחון: בריגדה

תנועה ציונית: קלוסובה

עבודה: בניין, נהגות

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: לאה קלוג

נכדים ונכדות: מיה קלוג

פישל קלוג

נולד – 1915
נפטר – י’ בשבט תש”ן, 5.2.1990

פישל נולד בשנת 1915 בעיר דנציג שבגרמניה, למשפחה מבוססת שמנתה תשע נפשות. הציונות והאהבה לארץ ישראל היו חלק בלתי נפרד מהווי המשפחה, לכן לא ייפלא שבגיל צעיר נשלח להכשרה בפולין.
בשנת 1933 כאשר הגיע לגוש קלוסובה, היה הדבר בחזקת חידוש, כי מעטים היו החברים שהגיעו באותה תקופה מגרמניה. דבר זה העיד על נחישותו ושורשיו הציוניים של פישל.
בשנת 1935 עלה לארץ ומיד הצטרף ליגור. ביגור פגש פישל את אשתו לעתיד, לאה, וכאן הקימו את ביתם. כאן גם נולדו ארבעת ילדיהם – יהודית, אברהם יעל ותמר.
עם הקמת הבריגדה הצטרף פישל לשורותיה ובמהלך המלחמה הגיע למצרים ולעיראק. כאשר השתחרר שב הביתה ושימש במשק כנהג משאית. בעבודה זו התמיד מספר שנים. לאחר מכן, מילא פישל מספר תפקידים של מרכז בניה ומרכז קניות.
בתחילת שנות השישים נשלח פישל לנהל את מפעל “עוף העמק” ברמת ישי. בעבודה זו הפגין את יכולתו הניהולית והטכנית. הוא היה מעורב בחיי העובדים, התעניין בבעיותיהם, ודאג לכל פרט, מקטן ועד גדול.
פישל זכה להערכה רבה בקרב הפועלים. תקופה זו היתה שמורה איתו תמיד כתקופה בה זכה לסיפוק גדול והערכה על מאמציו.
פישל היה איש משפחה מסור ובנה עם לאה בית חם ואוהב. את מסכת החיים השלווה הזאת קטע השכול. במלחמת יום הכיפורים נפל בנם של לאה ופישל, אברהם ז”ל.
פישל נשא עימו את השכול בשתיקה ובכאב אשר לא תמיד ביטא במילים.
בשנים האחרונות כאשר הצער והחולי היו בני בית במשפחה שמר פישל על רוח טובה וצחוק של בדיחות הדעת. תמיד מצא שפה משותפת עם הילדים, ובמיוחד עם נכדותיו מיה וענת.
כשפישל חלה סעדה אותו לאה במסירות אין קץ. כאשר חלתה גם לאה ומצבה החמיר סבל מכך פישל מאוד. לאחר מותה, כאילו ניתק גם חוט החיים שלו. הוא הלך והסתגר. סבלו הכריע אותו.
נזכור אותך, פישל, כאיש מעשה, חיוני ופעיל בחברתנו.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • בני אברהם

    יום בהיר אחד הרגשתי שיש לי כבר בן גדול ואז עלתה בי המחשבה שהפסדתי את הקשר היומיומי איתו מרוב דאגותי לתפקיד, לעבודה, לאחריות במפעל. הבן חיכה על הכביש ואני ראיתי רק את המפעל: העלאת הטיב, הגברת הייצור, הצעות לייצור, ובלילות להיות חשמלאי ומכונאי ולדאוג לשיפור תנאי הפועלים. כן הייתי אז נהג ועבדתי בריכוז קניות וכשגמרתי, אברהם כבר היה בכיתה ח’. רק אז היתה לי הזדמנות להכיר אותו.

    היו בעיות של מטפלות ואני נכנסתי לעבוד בבית הילדים למשך כשלושה חודשים. נעזרתי אז בכושר הארגון של הבן לשתף את הילדים בנקיון הבית: שפשוף, קרצוף, סכינים, ספוגי ברזל. אם נראיתי לו מודאג היה בא ואומר: “אל דאגה, זה יילך”. ואכן, הילדים השתדלו להיות בסדר וניקו את החדרים…

    מה שעוד חיזק את הקשר בינינו, באותה תקופה, היה מוטודור (משחק הרכבה חשמלי) שקיבל פעם מאחי בארה”ב. אברהם היה ניגש כל פעם ואומר: “אבא, בוא נבנה יחד”. היינו יושבים יחד בשבתות או בערבים בהם הגעתי מוקדם יותר. יחד היינו בונים, מנסים. הדבר גרם לנו הנאה רבה. לרוב אברהם בנה לבדו מה שאפילו לא היה מתוכנן…

    בחדר אף פעם לא נכנסנו לסכסוכים. הבעיות נאמרו ונפתרו. כל אחד הגיע למסקנה משלו והדברים לא חזרו על עצמם. אצלנו במשפחה יש הבנה. אני עבדתי שעות רבות מהבוקר השכם ועד השעות המאוחרות בלילה ונוסף לכך הרבה פעמים היו מזעיקים אותי למפעל באופן פתאומי. המשפחה סבלה אך לא באה בטענות כי הבינה. כל שבת הם היו נוסעים איתי למפעל.

    פעם היה לי משבר במשק והלכתי לעבוד בחוץ לתקופה קצרה. באחד הביקורים, כשהגעתי הביתה, תפס אותי אברהם ואמר: “אבא, אתה חייב לחזור. אמא זקוקה לך”. אמרתי לו: “אברהם, הבנתי אותך. לא אחשוב הרבה ואני חוזר”. כמובן, בהשפעתו, באתי הביתה למרות ההחלטה שהיתה לי לגמור את השנה בחוץ.

    ביום פרוץ המלחמה הלכתי לכיוון חדר האוכל. בכניסה צלצל הטלפון. הרמתי. הודעה מצה”ל. על אברהם לצאת מיד לדרך ולהתייצב…

    לאחר שעברו שבועיים נכנסתי למזכירות ואמרתי: “אברהם תמיד ידע לכתוב ולהודיע על מה שקורה אתו – לא יתכן שלא מגיעה ממנו אף מילה, אף פתק, לא רמז ולא צלצול טלפון”. ענו: “לא התקבל שום דבר”.

    שעתיים אחרי זה אני רואה שהולכים שני חברי יגור וקוראים לי. כמובן שידעתי מה קרה.

    (פישל, מתוך חוברת לזכרו של אברהם קלוג ז”ל)