פנחס-פיניה פלד

17/07/1905 - 11/05/1971

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ד תמוז התרס"ה

תאריך פטירה: ט"ז אייר התשל"א

ארץ לידה: רוסיה

תנועה ציונית: פועלי ציון, קלוסובה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: שיינדל פלד

פנחס (פיניה) פלד

כאילו בניגוד מלא לחייו הסוערים, עתירי המעש, התכנון והיצירה – הרי פטירתו של פיניה באה באופן פתאומי כל כך, בשקט, כביכול, כאשר רבים מאתנו לא ידעו אפילו על מצבו האנוש. המוות ארב לו כחתף ויכול לו, והוא במלוא אונו וכוחו הבונה. אכן, יצירת חייו באמצע נפסקה.

פנחס (פיניה) פלד ז”ל נולד בפינסק בשנת 1905 להוריו רחל ונחום. היה זה בית דתי חסידי, וכמובן את ראשית השכלתו קיבל ב”חדר”. לאחר מכן המשיך את לימודיו בבית הספר הריאלי. בגיל צעיר הוא התייתם מאמו ונאלץ להפסיק את הלימודים ולעזור לאבא לשאת בעול הפרנסה.
בתור נער הצטרף פיניה לתנועת הנוער “פרייהייט” ולאחר מכן ל”פועלי ציון”, והיה פעיל מאוד בסניף המפלגה בפינסק, בספריה, בהדרכת הנוער ב”החלוץ” ועוד. את ההכשרה הוא עשה בקלוסובה, עלה ארצה בשנת 1929 ונשלח ע”י מזכירות הקיבוץ לפלוגת גדוד העבודה ברמת רחל בירושלים, שם שהה שנתיים. בשנת 1931 בא פיניה ליגור.

חייו של פיניה ביגור במשך 40 שנה כרוכים וצמודים בבנייתו והתפתחותו של המשק בשנים אלו. הוא עבד בנמל, בכל מיני עבודות בניה בחיפה, בבית החרושת לעציצים, בלגין, בשיפור הנוי, בהדרכה בבית הספר ועוד ועוד. עוד היום זכורה לטובה תקופת עבודתו בבית הספר, אשר את בנייניו הוא הקים. כסדרן עבודה של הילדים הוא לימד אותם לעבוד, להחזיק כלי ביד, לסלול שביל, לעשות עבודות יציקה וסתתות, לתקן את הטעון תיקון, להתאים ולבנות רחבות ספורט וכל מה שבית הספר זקוק לו. היתה לו שפה משותפת עם הילדים בעצם היותו דוגמא אישית.

אולם גולת הכותרת במסכת העשייה שלו ביגור – הרי היא התכנון והבניה. אין מפעל או מבנה ציבורי שלא עבר את ידיו הברוכות של פיניה. “בית בת-שבע”, בריכת השחייה ע”ש גרשון קופלר ז”ל, “יד למגינים”, “בית בר-יהודה”, המחסן החדש, בנייני המגורים, ביצורים ומקלטים ועוד. תמיד נמצא פיניה בפתח הבניה, עד אשר נשרף עד תום. כזה היה פיניה, כי הוא לא יכול היה אחרת.

פיניה היה בעל אופי עצמאי וחזק, ולא תמיד יכול היה להסתגל למוסכמות. אולם מסירותו ואחריותו לא ידעו גבול. התעניין בכל, ולמרות עומס העבודה היה איש הספר, איש תנועה, והיה קשור ליגור ביתו בכל נימי נפשו.
לשיינדל והילדים, לכל המשפחה המיותמת – איתכם באבל וביגון.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • מילים של פנימה

    אמרת אני סב

    ושנותיך היו כים ירוק.

    ידעתי, לבך צוחק

    ובראשך מחשבות אהבה.

    אדם –

    תלתלי שיבה ריחפו ענוגות

    בשמיים.

    ימים רבים אתה חופן בך

    ריח העלים לאחר הגשם

    עם צחוק ילדים

    ובכי תינוקות פתאומי בחצות,

    פני אשה יפות בהרהורן

    ותוגתך

    והמילים של פנימה.

    סתווים חרצו כפות ידיך

    תוו בהן כבקליפת אילן עייף.

    שמורות עיניך כבדות על עיניים שובבות

    משחקת בהן

    האהבה.

    אביטל פלד

    (מתוך החוברת לזכרם של פיניה ושיינדל)

  • אין לנו בית – שהיה

    אני יודעת שלא אצליח לכתוב על אמא ואבא. הכל בי רוצה להיאמר, להיכתב, להחיות את דמותם ואת מעשיהם הרבים בתחומים מרובים כל כך, מגוונים כל כך. ומהיכן להתחיל? מהבית החם והטוב, מתחומה של המשפחה הגדולה, שאבא ואמא הם שני העמודים המוצקים, וכולנו, מגדול ועד קטנה, שרויים בחום ואהבה ונתונים ללימוד והדרכה.

    היינו משפחה גדולה. ולי, שהייתי הקטנה שבילדים, היתה הרגשה של איזון זורם, של יציבות חזקה ותחושת ביטחון, פרי תכונות משלימות של ההורים. הייתה להם תמיד היכולת לחוש מתי נחוץ הפינוק ומתי לא לוותר, לתבוע, לכוון ולהסביר שוב ושוב.

    לאבא היה הרבה מה להעניק לילדיו, והוא ידע לתת. גם את אהבתו וגם את החינוך לעבודה ויצירה. לעבודה של ממש בכל התחומים עם יסודיות ומחשבה, וידיעה לסיים את שמתחילים. ממנו למדנו לאהוב את הצמיחה – את הפרחים והשיחים והטיפול בהם. את טיפוח הנוי סביב לחצר – גם בגינה וגם בכל שביל או משטח שסלל וריצף תוך כדי עבודת מדידה, והקפדה על דיוק מירבי, וזאת בהשקעת מאמץ עצום – תמיד התעייפנו לפניו.

    ההנאות שלו היו מעצם היצירה, מהשילוב של המחשבה והעבודה בשתי ידיו מחד, עם ההנאה והסיפוק מתוצאות עבודתו – מהיצירה המוגמרת, המטופחת. הצד האסטטי היה חשוב לו מאוד. כך גם בהופעת ילדיו כשהיה צריך לנסוע איתנו למקום מסויים, או בערב שבת וחג, ממש דרש ממני כילדה, להקפיד על לבוש ותסרוקת מסודרת, וכך בכל דבר – ברגע שמשהו היה חשוב בעיניו, לא היה מקום לויתור.

    היכולת הארגונית והמבצעית שלו היתה לפלא בעיניי כילדה קטנה, ואחר כך לאורך כל השנים. ידעתי שתמיד אפשר לבוא אל אבא ולבקש עזרה. די היה לומר שמחר יוצאים לחורשה לחוג את ל”ג בעומר, וכבר הכין לי אבא קשת וחיצים, שהיו פאר היצירה, ונחטפו על ידי הבנים לפני שהספקתי לירות את החץ הראשון. לפני כל טיול היה אבא מתייצב בבית ואורז לי את החפצים בתרמיל, מין אריזה שמצליחים להכניס הכל בפנים, סדר למופת, ובטוח שלא שכח דבר.

    ועוד אבא אני זוכרת, אבא של ישיבות ועבודה מבוקר עד חשיכה. ואני עם אמא בחדר מחכות שיחזור ויתקלח ויישב לשתות כוס תה חם, לעיין בעיתון ולהתבדח, לשוחח, ולספר ולחזור ולספר אחת ממעשיותיו שתמיד היו לו בשפע.

    מעניין איך שדברים נספגים בנשמה. אבא היה קשור בכל נימי נפשו להווי היהודי של העיירה. כבר הזכרתי את המעשיות, שתוכנן יהודי העיירות בגולת אירופה. אבל האהבה הגדולה שלו היתה להאזין בשבת אחר הצהריים לפרקי חזנות. היה מתקרב לרדיו ויושב ומתמוגג מנחת מהנעימות ומקולות החזנים. בהתחלה ניסיתי לריב איתו על החלפת התחנות, אחר כך הבנתי שאבא לא יכול לוותר על המוזיקה החזנית ומפאת הכורח להאזין התחלתי גם אני לאהוב את הנעימות הללו ולהקשיב להן.

    המרץ הבלתי נדלה של אבא, תמיד הפתיע את כולנו. תוסס כזה, מתכנן וקם לעשות, וכאילו לא יודע עייפות מהי. ורק כשמתיישב ומתרווח בכורסה והעיתון בידיו יודעים כולם שתיכף העיתון יהיה ל”שמיכה”, וכולנו מחייכים בהנאה. ובכל זאת, ערכ-ערב אבא היה יושב וקורא שעות ארוכות ספרי היסטוריה וספרות יפה. אוהב ספר היה ומתעשר כל הזמן מקריאה ומלימוד עצמי…

    איה

    (מתוך החוברת לזכרם של פיניה ושיינדל)

  • משפחה שכזאת

    שיינדל ופיניה משפחה אחת – שתי דמויות. אחת משלימה את השנייה. הוא, בעל מבנה גוף מוצק, רחב כתפיים, נשען על רגליו היטב. כביכול שתול ונטוע עמוק בקרקע יגור ביתו ומתמזג בנופה ללא הפרד וחציצה. היא, כברוש תמיר וזקוף, חיננית, בהירת-עין המפיצה חן ונועם על סביבתה. כך הם השתקפו במשפחת חברי יגור לאורך שנים רבות.

    פיניה היה איש המעש. אדם רב פעלים. רבים ומגוונים היו שטחי התעניינותו. שלח את ידו בכל. רשמי פעלו ניכרים ברחבי יגור, במיוחד בהקמת מבני המשק ומוסדותיו הציבוריים.

    חזיון לא נפרץ הוא בחיינו דמות כפיניה. מהלך לו אדם בתוכנו עם להט יצירה אדיר כאש בעצמותיו, משווע פעולה ומחפש את סדנו, כדי לפרוק את אונו ומרצו. וכשהסדן נמצא לו והוא בעצמו חש קרקע איתנה מתחת רגליו, הוא מזנק, מתפרץ ומסתער להתמודד באתגר במלוא כוח רצונו ומרצו. תמיד במו ידיו בראש העושים, ולא זנח את המשימה עד גמירא.

    את תרבותו ואורח חייו הבסיסי והיסודי ספג פיניה בבית הוריו – חסידי קרלין האדוקים, המאמינים והקנאים. בפקוד האסון את המשפחה, והבן האהוב והנערץ נפל ונלקח מהם – ידע פיניה לגייס כוחות נפש תת-הכרתיים ל”השלים” ולא להתריס כלפי “קונו”, כביכול.

    שונה ממנו היתה שיינדל. כל כולה רצינית, חוסכת מילים, שוקלת כל משפט וכל מילה. גם ברגעי חסד ובדיחות הדעת לא עוזבים אותה נימת הרצינות וכובד הראש. בפקוד האסון אותה – כל ישותה זעקה חמס. היא התכנסה בתוך תוכה כקונכיה בלי להשלים, ולא התנחמה עד סוף ימיה.

    ביתם של שיינדל ופיניה בית יפה היה, בית נושא ערכים קיבוציים, חלוציים ותרבותיים כלל אנושיים, בית מחנך וחם, אשר ליכד סביבו אודים מוצלים, ילדים פליטי השואה, ונטע בקרבם ערכים יהודיים, אנושיים יקרי ערך, והחזיר להם את היקר מכל – הרצון וחדוות החיים. כל זה בצנעה ובעבודת נמלים יום-יומית בלתי פוסקת.

    רבות עוד ידובר ויסופר על שיינדל ופיניה. כחתף כרע נפל פיניה ועוד רבות הפעולות והתוכניות שעמדו לנגד עיניו, אשר לעולם לא יגשימן עוד.

    שיינדל לא אצרה כוח ולא עמד לה הרצון לחיים אחרי לכתו של פיניה, וכדרכה דעכה והלכה בצנעה ללא יכולת להתמודד עם הסוף הקרב.

    נכס יקר ורב ערך הוא המשפחה הזאת. צר, צר מאוד על שנעקרה.

    רחל ויצחק יגורי

    (מתוך החוברת לזכרם של פיניה ושיינדל)

  • טעם העשייה

    הנה הוא בבית הספר, משנה נוף וסביבה, מעביד ילדים ומחבב עליהם את העבודה. הדריך, חינך, תיקן. שתלטנות, קפדנות, ולא פגם. הנה הוא בונה, מתקן, משפץ, עושה בנוי. הנה הוא מגולל ושופך לפניך תוכניות ושרטוטים. יסביר, ישכנע, יוביל לראות ולהראות. והידיים משתפשפות בהנאה – הנה שוב יבנו. ומסביב התזמורת: מכונת הבטון, השופל והבולדוזר והמשאיות, והרעש והמהומה – טעם העשייה…

    נחמן

    #

    נראה לי שלא אגזים אם אומר שפיניה יישאר בזכרוני ובזכרונם של עוד חברים רבים ככוח המניע והמבצע בהקמת מפעלים המאפיינים כיום את יגור: הבריכה, יד למגינים, בית בר-יהודה, מחסן הבגדים, שיפור ושינוי מתמיד של שיכוני הוותיקים, נוי המשק בכללותו ועיצוב דמותו התרבותית של בית הקברות, בו הוא מצא את מנוחתו.

    שמואליק אדר

    #

    אופן מותו הפתאומי תאם את אופיו, אף כי טרם עת – – אנשים כאלה – בחייהם ובמותם – אינם אוהבים סימני שאלה ואי-ודאות. המוות פוגש אותם באמצע הדרך וחוטף אותם בלי התלבטויות ובלי אזהרה. אין זיקנה ודעיכה, אין יסורים, אין מחלות ממאירות, אין גסיסה ארוכה ומדכדכת – יש רק פגישה אחת קצרה וחטופה – בבגדי עבודה – והכל תם ונשלם!

    יגור בלי פיניה זו איננה אותה יגור. אתה יודע שאיננו עוד, ובכל זאת מרגיש אחרת. אתה יודע כי שוב לא תראנו, ובכל זאת רואה אותו כל הזמן.

    נמרוד שמשי

    (קטעים מתוך רשימותיהם בחוברת לזכרם של פיניה ושיינדל)

  • קטע זכרון ממכתב ישן

    זכרונות, הרהורים– ופיניה פלד במרכזם

    (בעקבות הכנס להצבת הגלעד במעלה-יאיר)

    רץ –הולך אל סופו גם אוקטובר הזה – נינוח, נעים, בהיר, מחייך. פיגוע “מקסים” הנורא הרחיק כשבועיים, וטרם הרעים רעם אחר – חלקת פני המציאות שוב שקטה, כאילו לא היו דברים מעולם, ואני איתה – מרחפת בהווה, הרחק מכותרות העתונים ומן החדשות בטלביזיה.

    נפגשנו, לפני ימים אחדים, בצל סוכה ארעית, מול הגלעד לזכרו של יאיר פלד ז”ל, מעל מעלה –יאיר במדבר יהודה, גם המדבר ניגן על פי שרביט הסתיו הזה, רק האור היה חזק יותר, חסר פשרות.

    ובכן – עבורנו זו היתה הזדמנות לפגוש את העבר – אנשים, סיפורים, דמויות שנחבאו במרתפי זכרון תחתיים. לתהות ולבלוש אחר תוי הזהות של גברים חסונים ונשים יפות משכבר הימים, שהתרככו ונכפפו, כל אחד בדרכו ובמידתו, לכלל קשישים הנושאים בחובם את שלטי האבירות והכבוד, אך ב”חומות הארמון”שלהם ניבעו פרצות. שריון ההתנכרות מפנה מקומו לסקרנות- מפגש עם דמויות עבר, המתפענחות היום באור אחר. הסיפורים והתמונות, לעומת זאת ,לא הזדקנו.

    שי שאל אותי מה אני זוכרת מיאיר, ועל זה רציתי לספר.

    הגעתי בתוך כך לפיניה. פיניה פלד – אביו של יאיר. בעל בעמיו. דמות בעלת נפח רב בפסיפס היגורי; דמות שלה וליאיר קוי מיתאר משותפים רבים. פיניה, שהיה ודאי, ויציב, ובטוח, כמו שמש יום המחרת.

    עד היום, מוזר לחשוב על יגור נטולת כל שריד מצאצאי פיניה ושיינדל.מפליא עד כמה דהה והתגמד מקומו בנופי הזכרון של יגור, בעוד רבים ממרכיבי המסד הפיסי של הנוף– שביל זה או אחר, גדרות, מבנים – שהם פרות עבודתו, מוסיפים להתקיים ולאפיין את הנוף, מובנים מעליהם וכבר חסרי כל זיקה לסיפור האישי.

    לרגע המחשבה מתפצלת: – אל שיחי צבר. אל קמרונות אבן פרוצים. שרידי דרך בין חורבות בתים –כפר ערבי חרב, או שריד כנסייה. מקום שלא נותר בו זכר לאנשים שחיו, פעלו. שהיו בקהילתם עוגן וסמל לכחו של ההווה, להמשכיותו הבלתי מעורערת.

    בין תמונות אנשי יגור, השמורות עדיין בזכרון – תמונתו של פיניה: איש לבן שער, שזוף מאד, שפניו הרמוניות, חטובות, וכך חיוכו. הדמות אומרת נועם ובטחה. בעצם, זוהי דמותו של פיניה בחיק משפחתו: שם אפשר היה לראותו עדין, מאציל רוך. למשל על הבת הצעירה איה (ילדה שחורת צמות שיפיה מזכיר את פיניה).

    אבל פיניה שהיכרנו אנחנו, ילדי בית הספר היה פיניה אחר לחלוטין…

    (אם אינני טועה, פיניה מענף הבנין היה דומה לפיניה של ביה”ס ).

    זה היה מוסד ושמו “פיניה”– שייצג היטב את “האחרים”… את “יגור” … את הכוח המאיים, המפחיד של “הקולקטיב”… בביטחתו המאופקת, הכמעט מתריסה – היתה מין הסתכלות תוך צמצום-העין, תכליתית טהורה, “משקיסטית”… מין מנגנון ביקורת חסר סנטימנטים בעליל, שבא לידי בטוי בגישה תקיפה, בבטחון משומן הליכות, מקפיד על הילכות נימוס ושפה נקיה, אך חותך ומקצץ בקשיחות אכזרית, בכחו של הומור סרקסטי ומושחז כל נסיון להתנגדות או ויכוח. היתה כאן סמכותיות חד משמעית ודרישה לביצוע וקבלת מרות מדוייקת. די רעדנו ממנו, כששובצנו לעבודה אצלו. וכך גם כשערך סיבוב ביקורת בינינו לבדיקת התקדמות העבודה. היום היה אולי משתלב בנוף כקבלן גדול, מנהל פרויקטים (ושמא זהו גם כן כבר נוף אתמול – אולי היום כבר היה מתגלגל לאיש בכיר בארגון כזה או אחר, שאין לו כבר כל נגיעה בחומר ולבנים).

    פיניה זה, כאחראי על העסקת ילדי ביה”ס בשעות שאחרי הלימודים בכל מיני פרויקטים של אחזקה ופיתוח בתחומי ביה”ס, הקרין סמכות ושליטה משרות פחד. מתוך נסיוני כאדם מבוגר שהתבונן באנשים, אני יודעת היום שכנראה היה איש של משמעת עצמית חסרת פשרות. טבעה של משמעת כזו שהיא פועלת ע”פ חוק הכלים השלובים, וכל שתובעת היא מאדונה – תובע האדון מסביבתו. דייקנות, יעילות, אמינות – כל אלו מן הסתם היו טבועים בו, ונדרשו מאיתנו בתפקידינו השונים. מדי יוםהתייצבנו אצלו לעבודה, במרפסת הצריף ששימש כמחסן הכלים והחומרים שלו, והיה מסודר בהקפדה מופתית,כמעט דתית. אני מסופקת אם היה מישהו שהעז לאחר. מכאן הציב אותנו, קבוצות גדולות, צוותים, או יחידים לעבודות השונות. היו עבודות המוניות פשוטות כמו עישוב הדשאים – שורה של ילדים מוצבת לרוחב הדשא, יושבים זה לצד זו (האם היו לנו שקים שעליהם ישבנו? או שמא שמשו השקים לאיסוף העשבים שנתלשו? בכל מקרה, ניכר הארגון המופתי, המדוקדק שלו, המכוון לכל פרט ופרט בעבודה). כל ילד אחראי על עישוב “טור” דשא לפניו, טור ועוד טור ועוד טור – מצטרפים לכלל שטחו של הדשא. חופנים את העשב בצוארו, סמוך לקרקע, חלילה שייתלשו העלים והשורש ייוותר. וכאן – יש שיטות לעקירת בעלי שורש מרכזי, ושיטות לבעלי ציצת שורשים, ושיטות לשורשים דמויי גזר, עקשניים במיוחד.

    או ניכוש עשבים במעדר משולש, או מלוי סלים באדמה, ונשיאתם סל ועוד סל ועוד סל אל המקום שנבחר לשפכם, אם לערימה הולכת וגובהת, או אל בור הולך ומתמלא.

    שכיחה היתה גם עבודת הסיקול: אבן ועוד אבן מושלכת אל תוך הסלים השחורים-אפורים הללו, העשויים מין אריג-גומי גס… הסלים מתמלאים ומתרוקנים, ולאבנים אין סוף.

    מכנה משותף לכל העבודות הללו: המונוטוניות המשמימה שלהן, שאינה מאיצה כלל את מחוגי השעון לכוון שעת הסיום.

    לא מעט התגייסות נדרשת מילד כדי להתמיד בעבודה זו. “מוראו” של פיניה היה הכרחי כנראה להחזקת המחויבות וההתמדה, עד שחצינו בשלום ובשעה טובה, את הפרק היומי הזה של “העבודה”. בעבודות ההמוניות הללו התנסו “פשוטי-העובדים”, “הלא-קבועים”, בני הכיתות הנמוכות (נדמה לי שהתחלנו לעבוד בכיתה ד’, -3/4 שעה כל יום, ב-ה’ שעה, וכך צמחה “העבודה” ברבע שעה כל שנה.’).

    אם חושבים על כך מזוית הראייה של המבוגר האחראי, הרי נדרשה כאן התארגנות לא קלה – לפתח ולתחזק את ה”נוי” בתחומי ביה”ס ובתי המגורים הקשורים אליו בהסתמך על צבא “עובדי הכפייה” הילדותיים הללו…

    מחד – נדרשה הצבה והנחייה בעבודה של כמה עשרות זאטוטים שהגיעו לשעה אחת כל יום. מאידך – צריך היה למלא משימות אמיתיות בתחזוקת הנוי.

    פיניה היה מזהה בטביעת עינו החדה את הזריזים המיומנים והאחראים שבנו, ואלו היו בדרכם להפוך ל”קבועים” אצלו ב”ענף”, וזכו לעסוק וללמוד דברים מורכבים יותר – אולי תפקידי עזר שונים ביציקת שבילי בטון, בטיפול במכשירים מורכבים יותר – אולי גיזום, כיסוח דשא וכו’, וגם תפקידי פיקוד על הטירונים במשימות עבודה שונות.

    גולת הכותרת, נדמה לי, היה לנהוג בעגלה עם פרדה, אולי גם לחרוש איתה פה ושם? להעמיס ולהוביל משאות כבדים יותר? איני זוכרת בדיוק. ע”פ הצורך, שותפו הנבחרים גם בהפעלת מכשירים מורכבים יותר, (אולי מכסחת דשא? או מערבל בטון?) הילדים הללו קיבלו בעינינו ייחוס גדול ועצום – הם היו הנבחרים האמיתיים שבנו. פיניה שימש כאן, באופן לא פורמלי, אך משמעותי ביותר, כנציג “העין הגדולה” – עין הקולקטיב.

    ההידברות של פיניה איתם נשאה, דומה, סגנון אחר – כאן הורשו צבעים של חום וקירבה לבצבץ. מכל האנלוגיה הקרובה ביותר לשוני ביחסים היא “שבירת הדיסטנס” בצבא. אותו סוג של ריבוד ביחסים אל החניכים ראינו אח”כ גם אצל יאיר . בלטו מאד יחסי הקירבה, הכבוד והאמון שזכו להם אלו שראה כחניכיו הראויים.

    אפרופו שאלה ששאלנו, שי, על כוחו של הפחד כמדרבן ביצוע, לעומת כוח האמון והכבוד לחניך – כאן היתה באופן מובהק מאד האצלת יכולת מן הסוג החיובי, שכפי ששמענו יחד ביאיר ז”ל הלך רחוק מאד עם הסוג הזה של טיפוח כח רצון ומשמעת עצמית אצל פיקודיו בסיירת.

    לצד דרישות המשמעת המחמירות מזה, והתגובה התת-עורית האינטנסיבית של בלוטות הפחד מזה, זכורה לי מאד הגישה הדידקטית למופת של לימוד העבודה. שום משימה, פשוטה ככל שתהייה (עישוב דשא, או מילוי סלים, למשל) לא הונחתה כמובנת-מאליה. תמיד קדמו לה הסבר ופירוט והדגמה בהירים וברורים של האופן בו נכון לבצעה. עד היום, ראה כחה של למידה דינקותא, אני עושה בגינה את הדברים בדיוק כפי שנלמדו אז, ועדיין נהנית מכך.

    בלהה נוימן – מורן