פנינה הקטין

16/07/1898 - 30/09/1970

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ו תמוז התרנ"ח

תאריך פטירה: כ"ט אלול התש"ל

ארץ לידה: רוסיה

תנועה ציונית: פועלי ציון

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: שלום הקטין

בנים ובנות: תמר הקטין

פנינה הקטין

לאחר סבל רב וממושך נעקרה מאתנו חברתנו פנינה הקטין ז”ל. היא נולדה לפני 72 שנים בוויטבסק, אשר ברוסיה. בית הוריה היה בית מסורתי. אביה קיבל סמיכות לרבנות, אבל לא רצה לעשות את תורתו קרדום לחפור בה. בגיל 9 עברה פנינה עם כל המשפחה לקנדה, ומשם כעבור שנים מספר, לארצות הברית. עוד בגיל צעיר התחילה לעבוד, כדי לעזור להורים לקיים את המשפחה העניפה. למרות שביתה היה כאמור מסורתי מתקדם ולא ציוני במיוחד, הייתה פנינה היחידה במשפחה שראתה עוד משחר נעוריה מתוך הכרה מלאה, את יעודה הראשון והעיקרי בחיים – עלייה לארץ ישראל. עד מהרה היא מצאה את מקומה בחוג של פועלי ציון, שם כולם חיבבוה. היא גם הייתה בתוך החוג הצעירה מכולם, בעלת קסם אישי רב. בחוג הזה נפגשה והיה לה קשר עם מנהיגי התנועה: ברוכוב, זרובבל, ויבדל לחיים ארוכים – זלמן שזר, אז רובשוב. רבים מחברי החוג, אם כי היו ציונים וסוציאליסטים טובים – נשארו בארצות הברית, אך פנינה מתוך דחף ציוני חזק ראתה את שהותה בארה”ב כדבר זמני, הגם שעלייתה ארצה נדחתה מדי פעם מטעמים משפחתיים.
בשנת 1932 התגשם חלום חייה. היא עלתה ארצה, הייתה כאן שנה וחזרה לארה”ב לסידור ענייניה וכעבור שנה, בשנת 1934 היא באה הנה להשתקע. כמה שנים עבדה פנינה כאחות בבית החולים המרכזי בעמק. גם זה לא באופן מקרי. היא נמשכה למרכז העשייה החלוצית. פנינה נכנסה לחיי הקיבוץ בלב שלם ובהכרה מלאה וקיבלה הכל בהבנה ובאהבה. כאן היא עבדה במרפאה, לאחר מכן שנתיים בבי”ח “מולדת” על הכרמל ואח”כ בבית התינוקות במשק.
חדשיים לפני פרוץ המלחמה היא נסעה עם תמר לארצות הברית לפי דרישת המשפחה, אשר רצתה להכיר מקרוב את הבת. המלחמה שיבשה את כל התכניות. פנינה גילתה אי סבלנות לשהייה הממושכת שם עקב גורמים שונים, ודרשה ועשתה גם מאמצים רבים לחזור לארץ ולקיבוץ. את תמר היא חינכה ברוח זו, עד אשר סולקו כל המכשולים לחזרת המשפחה הביתה.
פנינה הייתה אישיות אינטלקטואלית ובעלת מרץ רב. אפיין אותה אי שקט פנימי שנבע אולי מתוך הפער של רצון חזק וגם יכולת ברוכה של עשייה וחוסר אפשרות של ביצוע עקב מחלתה במשך שנים. זו הייתה גם הסיבה שחברים רבים לא הכירוה כפי שהיא. היא הייתה אמא אוהבת ואשה מסורה. דאגתה למשפחה לא ידעה גבול. והנה היא הלכה מאתנו, כאשר החיים התאכזרו אליה מאד.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • מול תילֵך היקר, רעייתי

    [דברים שנאמרו באזכרה על קברה של פנינה הקטין ז”ל ביום השלושים לפטירתה]

    ויהי בשעה שלוש בלילה – ליל אחרון בתש”ל, ערב ראש השנה החדשה, ליל בו נקראים צדיקים וטהורים לעלות אל כס המרום…

    בשעה שלוש פסק המאבק. תם המאבק וחדלה האנקה. נדם קול הגסיסה הכבדה והנואשת – כהתנשפות מאומצת אחרונה של הר-געש, אשר אישו כבתה לפתע ולא היתה עוד. נתלו באוויר אחרוני הֵדי-קולך, אחרוני פרפורי השיג והלחישה באוזני הקרוב והיקר. נַדָמָה הלמות החזה, ואז נשמט לפתע הראש על חזך! היה זה הקץ לכול!

    גבישי-אלם נתרחפו בו ברגע בחלל המקום – אלם ויתמות. כשברורי-קרח דמומים ניקוו בפינות שלדי-הד של אנקות-הדווי המרות, הזועקות לשוא. שלדי-הד – כגדודים, כגדודים לרוב, של מלאכים ינוקות, בני-רגעם, ספוגי-צער, מוכי רחמים וחמלה על יסורים-ללא-נשוא. נערמו באין-אונים בחלל. עתה, עם שוך העינוי, באו (המלאכים), כביכול, על פיוסם ונכנפו, זה על גבו של זה, ענווים וכנועים, בזוויות המקום.

    בכול-בכול עמד דום הליל. פה ושם הופסק זה עם הפציע שחר, עם פלוש אור היום, אך אלה נבלעו בתוך המחשך והצלמוות ולא נודע כי באו אל קרבם. ובניגוד לפסוק הידוע מספר “בראשית” – לא היה אז לא בוקר, לא ערב, לא יום אחד. כאילו פסח אותו ליל על היום שלאחריו – ויהי (במקומם) לילה, ויהי ליל – לילה אחד: ארוך, ללא תכלה.

    אחר-כך באו האנשים אל הבית, באו החברים, והוציאו מתוך הבית את ל י ב ו. ומרגע שהוצא ה ל ב מתוך הבית – חדל הבית מהיות בית! חדל – ואיננו מאז…

    – – –

    מה שהיה בית חדל להיות בית, כאמור. כי לא הקירות עושים את הבית ולא הרצפה והגג. אף לא הרהיטים שבתוכו והקישוט. אפילו לא ה ס פ ר י ם, אשר נשמות חיות בקרבם – ולא התמונות שאימצה רוח יושביו. רק מציאותו של ה ל ב עושה את הבית – ב י ת. ועתה, משהוצא הלב מתוכו – הוצא הבית מתוך סגור-החומר שלו – הוצא ונסתלק…

    – – –

    היה היה בית – ואיננו עוד! ועתה – מה? הפתגם האנגלי אומר: “ביתו של אדם – באשר שרוי ליבו”. והיכן, איפוא, ימצא לו מקלט לבו של האדם הנותר בחיים, והוא שרוי בתחנה שממנה מובילות הרכבות אלי-מדבר, אל השממה, אל הלא-כלום?…

    ועומד האדם על פרשת הדרכים… ותוהה: אי-המקום אשר אין כל אשליה עימו?… ואי המוצא? היכן הדרך? ואיך מוצא אדם אל הדרך – הדרך, מבלי להפר ברית-אמונים יקרה וקדושה (ברית לחיים ולמוות)? מבלי להפר את קו האיזון בין אמונים אלה לבין חובת הנאמנות שהאדם החי חייב אותם לחיים ותביעתם…

    תמו שלושים יום מאז שעת שלוש לפנות בוקר של הסתלקותך. מאז אותה שעה לא עבר כמעט לילה שלא אקיץ במחציתו השניה, ובחופזי אל השעון העומד על שידתנו אני רואה בפני תמיד-תמיד אותו סימן השעה המקפיא מדי פעם מחדש את לבי: המספר ש ל ו ש! – לילה לילה אותה השעה בדיוק נמרץ – ללא רחם.

    תמו שלושים יום מאז שבקת חיים, מאז ניתקת ממני, פנינה שלי, מתמר ומשפחתה ומיתר ביתך ואוהביך… איך אבטא את הגעגוע הלא-נדלה, הלא-נקהה, כאילו היה בא מתוך מעין של תוגה, שסחף והטביע הלב באבדן-תקווה, בעוד כל ישותי נצמדת אל דמותך במאמץ היאוש – שלא לתת לה לרחוק וללכת!

    כיצד אתן ביטוי ללהיטות הזאת של הלב אחרי צל-צילה של דמותך? לכוסף הזה, שהוא מעל הכול. לכוח הדוחף אל המקום בו מצויים עתה שרידייך, פנינה שלי, כ מ י ת ו ס ה ח י, העצור בחביונו. כי נדחף אני לשם בכיסוף להתייחד עם דמותך בדומייתך – בדרך העולה גבעה ויורדת גבע ומוליכה אל המקום אשר אין דרך בעולם שאינה מוליכה אליו…

    שלום הקטין

    יומן יגור, 6.11.1970