פנינה מיכאלי

10/11/1914 - 08/10/1990

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"א חשון התרע"ה

תאריך פטירה: י"ט תשרי התשנ"א

ארץ לידה: ליטא

תנועה ציונית: השומר הצעיר

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

פנינה מיכאלי

נולדה: 10.11.1914
נפטרה: 8.10.1990
שם האב: זלמן
שם האם: עטל

פנינה נולדה בליטא, בעיר רקישוק. עוד שני אחים היו במשפחה, מהם אחד נפל במלחמת העולם השנייה, והשני -שרד ברוסיה. פנינה עמדה איתו בקשר ועזרה לו הרבה, ומשהצליח לעלות ארצה ב-1980, לא היה קץ לשמחתה.
בימי מלחמת העולם הראשונה נדדה המשפחה לרוסיה. בסופה חזרו לליטא, לעיירתם, שם למדה פנינה בבתי-ספר ממשלתיים ליטאיים (יסודי ועל-יסודי) ואילו השכלה עברית רכשה מפי מורה פרטי.
היתה חברה ב”השומר הצעיר” ובגיל 19 יצאה להכשרה. מחסור רב בסרטיפיקטים היה אז והחלוצים נאלצו לחכות זמן רב לעלייה. שש שנים (בהפסקות) ישבה פנינה בהכשרה. באחד המקומות – בעיר מריאמפול – פגשה את בנימין שטיינברג ז”ל, לימים בעלה. ברגע האחרון ממש, באוקטובר 1939, בימי פרוץ מלחמת העולם השנייה, זכתה לעלות ארצה והגיעה ליגור. תחילה עבדה בגן-הירק ובשנה השניה לבואה – במפעל המרבדים “גיזה”, אשר יגור הקימה בבית-החלוצות בחיפה. שנים רבות התמידה במפעל זה, ומשנסגר, חזרה לעבודות שונות במשק (מוסדות ילדים ועוד), ולאחר מכן ועד סוף ימיה – בטובופלסט. היתה מראשוני העובדים במפעל ועבדה ליד מכונת הדפסה. מהחברות המעטות שעבדו ליד מכונה.
בשנת 1959 הוכתה פנינה קשות במות עליה בעלה בנימין. לאחר שנים של אלמנות הקימה משפחה עם אריה מיכאלי ושוב ידעה אושר משפחתי, עד האסון הנורא שבא בחתף: בטיול פנסיונרים מטעם בית-חרושת “נשר” נעקצה ע”י דבורה ומתה בו במקום. מה נורא ואיום הדבר!
אשת חיל היתה פנינה, בפינתה המשפחתית ובכל מקום שעבדה. כל שעשתה בחריצות, באחריות ובמסירות רבה עשתה.
טובת לב ונכונה לעזור לזולת. ידידותיה זכו ממנה לסעד יוצא מן הכלל והכל בשקט ובענווה, כדבר המובן מאליו, כשהיא מוצאת טעם וסיפוק בכל עשייה ועשייה.
מאנשים תמימי הדרך היתה פנינה, אשר פיהם וליבם שווים, הישרים והצנועים, העושים את עבודת יומם בכל המסירות, הנאמנות והאחריות שלא על מנת לקבל פרס, כי כך צווינו וזו הדרך אשר האדם יבור לו.

במה ננחם את אריה והמשפחה באבלם הכבד מנשוא.

יהי זכרה ברוך.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • פנינה

    תמיד במאור פנים. תמיד בחיוך, ברוח טובה. לא ראיתי אותה מתרגזת או מרימה קול או מזעיפה פנים אפילו פעם אחת. בן-בית הייתי תמיד אצל פנינה ואבא. היה תענוג להיכנס אליהם. הרבה שנים דירה קטנה וצפופה ובשנים האחרונות ארמון ממש. מרווח, מודרני, מבהיק מניקיון וסדר. ניכר בו שישנה גברת הבית.

    אשתי ואני וילדי זכינו תמיד לפינוק, לארוחה טובה או למתנת יום-הולדת צנועה. התעניינות בשנים עברו. כשנהגנו לבוא לביקורי שישבת היינו ממלאים את הבית. כששכבנו לישון היו מיטות ומזרונים מלוא הדירה. רעש ובלגן. אבא הפדנט היה נחרד קצת לפעמים, אך פנינה אהבה זאת מאוד. הביקורים שלהם אצלנו בבית גוברין היו תמיד כיף והתרגעות.

    אשת עבודה היתה פנינה. כל פעם שהייתי לן אצלם, באמצע השבוע, עם התעוררותי בבוקר, מוקדם ככל שיהיה, פנינה כבר אינה בבית. השכימה ליום עבודתה. חריצות והתמדה שכזו. ומעל לכל – הדאגה והעזרה לאבא. תמיד לצידו. תומכת ומעודדת בימים טובים ובזמנים קשים. רעיה אמיתית. מעולם לא דאגתי לאבא, פשוט ידעתי בלבי שפנינה איתו וכלום לא יקרה לו…

    חיים מיכאלי

    [בתוך חוברת ליום השלושים]

  • פנינה

    אומרים ששום דבר אינו בטוח – חוץ מהמוות. למרות זאת, במשך כל שנות עבודתי בטובופלסט למדתי שיש עוד דבר אחד בטוח – שפנינה תגיע לעבודה יום אחרי יום אחרי יום.

    פנינה היתה שייכת לדור מיוחד שהולך ונעלם מחברתנו. דור שדיבר הרבה על “מה עוד”. ולא “מה עוד מגיע לי” אלא “מה עוד” ניתן וצריך לעשות, ואיך לעשות את זה על הצד הטוב ביותר.

    פנינה, כפי שאני הכרתי אותה, היתה נחבאת אל הכלים ולעולם לא סיפרה את צרותיה. תמיד היתה עסוקה בעבודה בצורה אחראית ומסורה עד בלי גבול.

    פנינה היתה נחוצה בעבודה עד סוף ימיה, ונדמה כי בזה הגשימה אחת מהשאיפות האנושיות – להיות לעזר עד כמה שניתן ולא לטורח.

    יהי זכרה ברוך.

    בוב

    [בתוך חוברת ליום השלושים]

  • לאריה במות פנינה

    תמיד לפתע קול קורא

    בלא חמדה משחרר כאב…

    איך להבין

    כך פתאום

    לאור יום

    הכל נדם – דום!

    הנה חי האדם

    מלא פעילות

    ובין רגע לא קם

    היתכן – כך פשוט?

    בלי רחש – כך סתם

    עם עקיצת הדבורה

    נקרש בה הדם

    ונפרדה לכאורה

    מכולם…

    במקרה המוזר

    היעד הוא מוכר

    עומד אדם על הסף

    ולקיצו גם נדחף.

    זה קרה לפנינה

    באווירת אהבה,

    למשפחה, לסביבה,

    ונזכור את כבודה!

    עם מסירות שבלב

    עם חיוך מלבלב

    עם בית פתוח

    וגורל מאכזב…

    יהי זכרה ברוך!

    לאריה ולמשפחה

    ולחֶברה העצובה

    על אבדן חברה ורעיה.

    דור הולך ודור בא

    ונמשך חוט האריגה.

    שושנה פינקלשטיין

    יפו העתיקה, 10.10.1990

  • ברגע האחרון

    אני מעיירה חסידית בליטא. עודני זוכרת את הביקור של הרבי מלובביץ’ בו התכבדה עיירתנו. אנו, הילדים, השתתפנו עם כל המבוגרים בקבלת הפנים הנלהבת, כשמכל ליטא באו לעיירתנו לחלוק כבוד לרבי, ששמו הלך לפניו. היו בעיירתנו בי”ס עממי עברי וגם בי”ס עממי ביידיש. הגימנסיה היתה ממשלתית ולשון ההוראה בה – ליטאית. היו גם תנועות נוער ציוניות, וביניהן “השומר הצעיר”, אליו השתייכתי מגיל צעיר, עד שגמרתי את בית הספר. הייתי אז פעילה גם באגודת הספורט “הפועל”.

    עם התבגרותי הצטרפתי ל”החלוץ” ויצאתי להכשרה. הייתי אז בת 19. באותן השנים, 1933-1935, היתה בליטא תנועת ההכשרה חזקה ביותר. הנוער, צמא-פעולה, עזב את עיירתנו ואת העיירות האחרות ונהר לקיבוצי ההכשרה, אבל כאשר נסגרו שערי הארץ וסרטיפיקטים כמעט לא הגיעו, התאכזבו רבים וחזרו לבתיהם.

    הייתי, בהפסקות, שש שנים בהכשרה, במקומות שונים (מרימפול ושבלי) וציפיתי לסרטיפיקט.

    ההכשרה היתה אז בתנאים קשים מאוד. כשבאנו למקום ההכשרה טרם סודר השיכון המשותף ונשלחנו ללינה ארעית אצל משפחות ציוניות בעיר. עבדנו עבודת פרך בחקלאות, בהוצאת סלק-סוכר ובעבודות אחרות. קיבוץ ההכשרה במרימפול נעזר רבות ע”י הנוער המקומי, ביניהם חיים טהרלב ובנימין ז”ל ואחרים, שבמשך הזמן עלו גם הם ארצה והצטרפו ליגור.

    סוף סוף קיבלתי את הסרטיפיקט ועליתי ארצה “ברגע האחרון”, לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה. היה זה בחודש אוקטובר 1939, לאחר כיבוש פולין. כאשר נסעתי הביתה להיפרד מהמשפחה פגשתי פליטי מלחמה רבים. העיירה היתה אחוזת בהלה והתחילה אגירת מזון קדחתנית…

    הגעתי ארצה ביום 22.10.1939. בבית העולים בבת-גלים ביקר בר-יהודה (אז אידלסון) וכיוון אותנו ליגור. התנאים אז במשק היו קשים מאוד, מבחינת שיכון בעיקר, וזה גרם לעזיבת רבים. גם אני התגלגלתי רבות בכל מיני חדרים עד שזכיתי, לאחר שנים, לשיכון קבע.

    תחילה עבדתי בגן-הירק. בשנה השניה לבואי ליגור הכניסו אותי לעבודת סריגה, למפעל המרבדים “גיזה”, בו התמדתי שנים רבות.

    פנינה שטיינברג

    ספר יגור, עמ’ 346