פסח חייט

12/01/1914 - 27/07/1949

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ד טבת התרע"ד

תאריך פטירה: א' אב התש"ט

ארץ לידה: פולין

שירות בטחון: הגנה, נוטר

תנועה ציונית: החלוץ הצעיר

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

פ ס ח ח י י ט

את אשר יגורנו – בא!

אתמול, יום ד’ בשבת, א’ באב ה’תש”ט, נפטר בבית-החולים “בתר” בחיפה
לאחר מחלה קשה וממושכת חברנו פסח חייט.

פסח נולד בנובמבר 1914 בעיירה אוליקה אשר בווהלין, פולין. ציוני דרכו בנעוריו: “החלוץ הצעיר”, “החלוץ”, הכשרה ועלייה – כדרך מיטב בני דורנו.
באפריל 1935 הוא עולה ארצה ומשתקע ביגור, עד יומו האחרון. מחצבות, החלצות לעזרה לפלוגת “בית-אורן” בשנות התישבותה הראשונות ביערות הכרמל, גיוס לצבא במלחמת העולם השנייה ועבודות מעבודות שונות, אלה הן תחנות שנות-חייו ביגור. נחלץ תמיד ראשון לכל צו, לכל קריאה, מאלה הצועדים ראשונים בשורה, לא לשם התבלטות, אלא למילוי החובה. וכל עשייתו בדבקות, בחום ההתלהבות ולהט פנימי, כבן נאמן לווהלין החסידית.
עוד בטרם צאתו לצבא, החלה המחלה הממארת לכרסם את גופו, הלוך וכרסם, משך שנים ולא הרפתה ממנו, אלא בהפסקות קצרות, עד שהכריעתהו כליל. שנים רבות סבל, חדשים רבים היה רתוק למיטתו בבית ובבתי החולים, אולם רוחו נשארה תמיד איתנה וצלילות דעתו לא עזבתהו עד רגעי חייו האחרונים. דווקא בימיו האחרונים התגברה בו התקוה לשוב לאיתנו. התעניין בכל הנעשה במשק ותכנן תכניות לעתיד. אולם הכל היה לשווא. אתמול, בשעה ארבע אחר-הצהריים נרדם ולא יסף לקום עוד. לאחר שנים של מכאובים מרים ואיומים – מת מיתת נשיקה.
היום, יום ה’ בשבת, ב’ באב ה’תש”ט לווה אותו כל בית-יגור למנוחת עולמים לרגלי הכרמל הירוק, והוא עוד כה צעיר! יפה נפש ואציל הרוח, היש תנחמים לאבדן פניני חיים אלה, צעירים ויקרים?

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • עם פסח בעבודה

    את פסח הכרתי בפעם הראשונה בשנת 1935, בעבודה ליד מכונת החצץ הגדולה שבמחצבת “ארבע וחצי”. זריזותו וחריצותו בעבודה קשה זו הפליאוני ושימשו לי דוגמה חיה לאילו הישגים יכול בן-אדם להגיע בעבודה כאשר פועם בליבו רצון חזק. פסח היה אהוב על הנהלת העבודה, למרות העובדה שהיה נמנה תמיד על ה”מתמרדים”. תדיר היה תובע תיקונים ושיכלולים בעבודה למען הקל על חבריו. לעצמו לא חיפש “הקלות”.

    אחרי כמה שנים של עבודה במחצבה נשלח פסח לעזרה לבית-אורן, וגם שם התקשר מאוד אל החברים והתחבב עליהם. נוסף לגישתו המסורה לעבודה פעל פה גם רגש האחריות כלפי המקום אליו הוא נשלח לעזרה, ופסח לא ידע גבולות וקץ ליום העבודה שלו. בכל מאודו התמסר לאוטו שלו, וכמעט מדי יום ביומו היו רואים אותו בשעות המאוחרות של הערב פורק וטוען, מעמיס וסוחב.

    וזכורים הימים עת התנדב לחיל הנוטרים; באיזו מסירות עבד בשטח זה. ועבודתו – בלילות בעיקר, בדרך לא דרך, בטנדר פתוח, ללא דלתות, למען אפשר יהיה לפעול במהירות בעת הצורך.

    ובצבא הבריטי. מובן שגם פסח היה בין המתנדבים והמתגייסים. אבל לא רק לשם לחימה התגייס פסח. במרצו הלוהט השתדל לקבל את הטוב שניתן לקבל, והוא התמסר לעבוד במכונות חפירה שונות ולמד על בורייה את העבודה הזאת, אם כי כבר אז החלה המחלה הממארת לכרסם בגופו. ברם לא איש כפסח יתאונן, ואף לא הרשה שאחרים ידאגו לשלומו, ותמיד היה מפטיר בבת-צחוק ואומר: “אין דבר, יהיה טוב!” – – –

    הלך מאיתנו רע נאמן, נפש עדינה, חסר מסור וקשור בכל ליבו לביתו!

    יהא זכר דמותו היקרה לנגד עינינו ת מ י ד !

    ר.י.

    יומן ליום השנה

    16.7.1950

  • ימיו האחרונים של פסח חייט ז

    את פסח הכרתי מיד בבואי ארצה (1935). הוא כבר היה אז “ותיק” במשק – בא כמה חודשים לפני, ויצא לו לקבל אותי. מאז המשכנו להיות בחברות אינטימית עד סוף ימיו….

    הכרתי את פסח בעבודה וידעתי כמה בריא וחסון היה לפנים, ומה קשה היה לראותו כעת בחולשתו, בסבלותיו ויסוריו. ואף על פי כן מה איתן היה ברוחו, בנפשו; ה ו א היה מנחם א ו ת י. “אין דבר”, היה אומר, “בקרוב אבריא ואצא שוב לעבודה”, וזאת בשעה שידע כבר את אופי מחלתו. היה זה כבר לאחר הניתוח, שעה שהיה ברור (וידוע גם לו) שהוא חולה במחלה אנושה, שכל באיה כמעט לא ישובון. הוא תלה תקוות רבות בניתוח והלך לקראתו בשמחה. “סוף סוף אפטר מהמחלה”, חזר ואמר מספר פעמים בשבתו באמבולנס שהוביל אותו לביה”ח “ביתר”. אך גם לאחר הניתוח, לאחר שהתברר הכל, לא הזכיר אף פעם את המוות, לא דיבר על כך.

    נדהם עמדתי לפני תופעה זאת ולא ידעתי איך להסבירה. הפעל כאן רצונו החזק לחיות בלבד?… או שמא פעלו כאן כוחות נפשיים מכוונים להסתיר את קושי מצבו מהזולת, למען לא ירחמו עליו, כי שנא היה רחמנות מאין כמוהו.

    אני נוטה לסברה השניה. למורת-רוח היו לו מבקרים שהיו מגלים נימה של רחמנות בהתנהגותם וביחסם ובדיבורם אליו. לעומת זאת היה מרוצה מאוד שעה שהמבקר הרגיש את עצמו “חופשי” בקרבתו, והיה מתייחס ב”ביטול” למחלתו.

    ביומו האחרון, כאשר ראיתי שמצבו הורע מאוד, שאלתיו אם יסכים שמישהו יבוא אליו גם ללילה (עד אז לא רצה בכך). הוא ענה בחיוב… ישבנו על ידו עד ארבע לפנות בוקר. כל אותו לילה המשיך פסח לשוחח איתנו, סיפר רבות על ימיו בצבא הבריטי, על עבודתו במחצבה, הזכיר כל מיני פרטים ופרטי-פרטים…

    בשעה שש בבוקר… ראיתי שהוא ישן. בשעה שמונה פתח את עיניו, התעורר, כאילו רצה לומר משהו, אחז בידי ונרדם שוב – נרדם ולא התעורר עוד.

    מיתת נשיקה מת פסח היקר שלנו!

    אברהם ש.

    יומן ליום השנה

    16.7.1950