פרידה זיכלינסקי

01/01/1914 - 16/08/1969

פרטים אישיים

תאריך לידה: ג' טבת התרע"ד

תאריך פטירה: ב' אלול התשכ"ט

ארץ לידה: אוקראינה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: אברהם זיכלינסקי

פרידה זיכלינסקי – חייקיס

נולדה בשנת 1904 בעיירה קטנה בגבול אוקראינה בסרביה. בימי נעוריה עברו עליה ועל בני משפחתה האימים והחרדות של ימי מלחמת העולם הראשונה, ואחריהם תקופת הזעזועים, המהפכות, הפרעות וההרג הרב שעבר על יהדות אוקראינה וערי הספר של רוסיה בימים ההם. בשנות העשרים למדה בסמינר העברי לגננות בקישינוב. סיימה את לימודיה בהצלחה. הקימה ביתה באחת העיירות והתמסרה לעבודה החינוכית כגננת עברית. עבודת הגננת בימים ההם בגולה – עבודת קודש הייתה. את כל חום לבה, את להט נפשה ויפי רוחה היא מסרה לעיצוב רוחם של ילדי ישראל המרודים והמדוכאים. במשחק ובשיר, בקבלת שבת ובמסיבות חג, הביאה עליצות ושמחת חיים לנפש הילד, ועוררה בו שאיפה ליופי ולאור.
מלחמת העולם השנייה וכיבוש הנאצים החריבו את עולמה שהוקם בעמל ובמסירות אין קץ. יהודי העיירה נטבחו כולם וביניהם בעלה. הבתים הועלו באש ובנס נצלה היא, בתה ושלוש יתומות שהיא אמצה. באומץ לבה ובעוז רוחה עוררה רחמים בלב הגנרל הגרמני והשאיר אותה בחיים יחד עם הבנות. כפליטת חרב הובאה עם בתה הפעוטה ושלוש הבנות המאומצות ליאסי אחרי ימי ההרג שהיו שם כמה ימים קודם, ושם החביאוה במושב זקנים. במרצה הרב ובלהט אמונתה הקימה שם גן ילדים לילדי היהודים המיותמים שנשארו לפליטה, ובידים ריקות, בלי כל ריהוט וכלי משחק הצליחה להעסיק את הילדים ולשעשע אותם, להעלות אור של אהבה ואומץ בחייהם האפלים.
בשנת 1944 עלתה כמעפילה והגיעה ליגור. ראשית עבודתה הייתה בטיפול בילדי סוריה שסודרו אז ביגור. במסירות רבה דאגה לצרכיהם והשתדלה ליצור להם בית אצלנו.
עם קום המדינה, כשהכפר הנטוש “בלאד-א-שייך”, שהוסב שמו לתל חנן, התמלא משפחות עולים ונפתח שם גן ילדים, התחילה לעבוד כגננת שם, ועד מהרה מצאה מסילות ללבות ילדי העולים וללבות הוריהם, שרידי השואה ופליטי מלחמות. בעבודה המשיכה שנים עד שחלתה. רבות נאבקה עם מר המות עד שהוכרעה.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • בדפי האלבום

    מדפדפת אני בדפי האלבום של צילומי הילדים מהגן שלך. מכולם את מבטת אלי וממשיכה לדבר, כאילו לא קרה דבר. אינני יכולה להיפרד ממנו וממך! כמה אהבת אותו והתגאית בו. עדות של עשרים שנות עבודה ואושר. לו שאלתי אותך מה היית רוצה לקחת איתך לשם, דבר שיעמוד לצידך ולזכותך בארץ הלא נודעת – ודאי היית בוחרת בין כל חפציך את האלבום הזה, עם צילומי הילדים מהגן שלך. חיוכי ילדים, ימי הולדת, זרי פרחים, מכבים עם דגלונים, תהלוכות פורים, מסיבות הורים, מסירת תעודות לילדים, בטיול, במשחק, בעבודה.

    כמה ילדים עברו אצלך בגן? מחזורים גדולים. אני סופרת ארבעים וחמישה ראשים. למה קיבלת כל-כך הרבה, את זוכרת את כולם? את מלטפת בעדינות את הצילום ושמות הילדים עולים ונעמדים כל אחד במקומו הנכון.

    – – –

    פעם באתי למסיבת סיום במוצאי-שבת. כל תל-חנן נהרו לחצר הגן. אימהות נושאות מגשים, אבות – בקבוקים, ילדים מכל הגילים מקושטים במיטב מלבושיהם, גלותיים במקצת. סדרנים, מנגנת אקורדיון, גם צלם כמובן וסתם אנשים. ופרידה מסבירה פנים לכולם, שקטה, מסדרת את הילדים ופותחת בשיר. הרבה ברכות נאמרו, מכל ילד לחוד, כשפרידה עוזרת לו לעלות ולרדת מהכסא. כל ילד אמר פסוקו בעברית, וראיתי אימהות מוחות דמעה…

    כשנגמרה החגיגה והקהל התפזר בלחיצת-יד חמה – לקח אייבי את הפרחים והמתנות והלכנו לאכול גלידה. אמרה לי פרידה: “ביגור מישהו היה מאמין שאני יכולה לעשות מסיבה כזאת?” מאוד היה לה חשוב שביגור יידעו שהיא יכולה ויודעת.

    גנהּ של פרידה היה ראשון בתל-חנן… התפלאתי מהסידורים והמכשירים שראיתי אצלה. הכל היה עשוי מריהוט ישן. מי חלם אצלנו בזמן ההוא על הקוביות הגדולות – עשה אותם נגר, עולה חדש. הוא היה מנסר באחד החדרים קרשים מכל הבא ליד, ופרידה והילדים צובעים אותם בחצר. ככה היא בנתה בבית ובחצר. כל דבר שנעמד אצלה בגן עמד במקומו עשרים שנה. סדר היה טבוע בדמה…

    פרידה, את חסרה לי מאוד.

    יהא זכרך ברוך!

    קיקה

    יומן ליום השלושים

    15.9.1969

  • ברגשי תודה עמוקים

    עשרות ומאות אימהות בתל-חנן אבלות על מות פרידה – הגננת של ילדיהן במשך עשרים שנה.

    בשנת 1948, עם קום המדינה, נתקבצו בבלד-א-שייך אלפי עולים, ואם כי בקרבתם היה ישוב יהודי בנשר, וגם קיבוץ יגור – נשאר הישוב החדש בודד לנפשו. בין היחידים שבאו לעזרתו היתה הגננת פרידה, שהגשימה הלכה למעשה צו קליטת עליה ומיזוג גלויות. היא באה הנה ובנתה גן בשביל ילדי תל-חנן (בלד-א-שייך לשעבר).

    בבית עזוב קיבצה ילדים מפולין ופרס, מרומניה ותורכיה, מרוסיה ומרוקו. ילדים שבחייהם הקצרים ידעו רק פחד, ומסביבם – קירות מלוכלכים בלבד. ביוזמתה ובמרץ הקנתה לילדים הרגשת חיים חופשיים, אהבת השפה, העם והמולדת. לאט לאט סולקו מסביב לבית פחונים הרוסים, נחשים ועקרבים, והוכשר מגרש. לראשונה בחייהם למדו הילדים להכיר צמח ופרח מגינתם, פרי עבודתה של פרידה עם הילדים.

    גם חינוך הורי הילדים היה שדה פעולה של פרידה. היא ידעה לשכנע את האבא, שיותר חשוב לשלוח את הילדה לגן מלעשותה שמרטף לפעוט בבית. על כן מזכירים אותה תמיד ההורים בתודה.

    פרידה המחישה לילדים את אישיותם ואת תפקידם בחיי העם, במיוחד בחגי ישראל: בפסח – חג החירות, בתמונות ובהצגות; בחנוכה – גבורת המכבים, ועל הכל חג העומר בהשתתפות כל השכונה.

    ואם הילדים גדלו והפכו לאזרחים טובים, ולא מעטים מהם נמצאים בין מגיני המולדת – הרי רב בזה חלקה של פרידה הגננת.

    אנו אבלים על מותה ומשתתפים בצער המשפחה.

    הורים בתל-חנן

    יומן ליום השלושים

    15.9.1969

  • באזכרה במלאת 10 שנים לפטירתה

    בתחילת החודש חנכו בתל-חנן גן ילדים על שמה של פרידה. כשהגענו למקום נתקל מבטנו בשלט גדול עליו כתוב באותיות יפות: “גן ילדים ע”ש פרידה הגננת ז”ל”. בגן מצויה גם ספריה, המשמשת את ילדי הגן והוריהם. הספריה הוקמה לזכרה של פרידה ביום השנה הראשון לפטירתה, לפי הצעתה של קיקה, שליוותה אותה בעבודתה. את הריהוט תרמה יגור והספרים ניקנו ע”י אנשי תל-חנן.

    הגן החדש הוא גדול ויפה. יש בו פינות תעסוקה ומשחק, העשויות בטעם רב…

    סיפרו אנשי תל-חנן:

    אחרי מלחמת השיחרור הגיעו לתל-חנן עולים מכל קצווי תבל. קיבוץ גלויות ממש. הם נתקלו בקשיי קליטה והיו אובדי-עצות ממש. יגור שלחה להם תרומה גדולה מאוד, “מתנה יוצאת מן הכלל”, כדבריהם – את פרידה הגננת. פרידה קיבלה את הגן, שהיה בית ישן, עזוב וריק, לא היה שם דבר להעסיק בו את הילדים, אבל פרידה לא התייאשה. מכל חפץ שנקלע לידה עשתה משהו. נגר, עולה חדש, ניסר קרשים ועשה קוביות גדולות, ופרידה והילדים צבעו אותן בחצר. במשך עשרים שנה טיפחה את הגן בבית ובחצר. היא היתה מסודרת מאוד ושמרה על כל גרוטאה וחפץ קטן.

    באזכרה קראה קיקה דברים שכתבה ביום השנה הראשון למותה של פרידה. אני סיפרתי על התרשמותי מביקור בגן שבו עבדה: היו שם המון ילדים, ובבית הישן שקט ושלווה למופת, ופרידה היתה כה מאושרת. העבודה בגן היתה בשבילה חג. פעם אמרה לקיקה: “כל יום שאני נוסעת לעבודה, כאילו לחתונה אני נוסעת”.

    – – –

    אומרת אשה אחת: פרידה היתה אם גדולה לא רק של הילדים כי אם גם של ההורים. “א אידישע מאמע”. בתוך בליל השפות שהיה שגור בפי הילדים בתחילת עבודתה – הקנתה להם את השפה העברית ואת האהבה למולדת. פרידה היתה מעורה בחיים החברתיים בתל-חנן ורבים התייעצו איתה בכול. את כל החגים בגן היתה חוגגת בהשתתפות ההורים, אבל בהבאת העומר היתה משתפת את כל השכונה.

    אב אחד אמר: “לכל הורה היה נדמה שפרידה מטפלת בילד שלו הכי טוב”.

    והורה אחר: “כעת מדברים על ‘שורשים’. פרידה היתה שייכת לשורשים”.

    נחמה

    יומן יגור, 20.7.1979