פרידה שפירא

24/09/1919 - 08/11/1991

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ט אלול התרע"ט

תאריך פטירה: א' כסלו התשנ"ב

ארץ לידה: פולין

עבודה: מורה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: אברהם שפירא

בנים ובנות: שרה קלוג - שפירא

נכדים ונכדות: מיה קלוג

פרידה שפירא – צנציפר

נולדה: 1919
נפטרה: 8.11.1991
שם האב: שלום

פרידה נולדה בעיירה גלובוקי אשר במחוז וילנה בפולין, שם גדלה ובגרה. שאיפתה היתה להיות מורה, ואכן בשנת 1938 הגשימה שאיפתה זאת וסיימה את לימודיה בסמינר בוילנה, ואף הספיקה ללמד שנה בעיירה סמוכה. בינתיים פרצה המלחמה ופרידה ברחה לרוסיה, שם נשארה עד סיום המלחמה.
אחרי המלחמה שבה פרידה לעיירת הולדתה, גלובוקי, בתקוה למצוא את בני משפחתה וידידיה – אך כל שמצאה היה קבר אחים גדול ביער ברוק, יער בו הרבתה לבקר ולטייל עוד בימי בית הספר. בודדה וגלמודה חזרה לוילנה והצטרפה לקבוצת יהודים שעסקה ב”בריחה”. משם נשלחה לגרמניה לעבוד עם ילדים יתומים, ומאוחר יותר לצרפת, כמדריכת נוער, לקראת העליה לארץ ישראל.
פרידה הגיעה ליגור בשנת 1948 ועבדה בעבודות שונות. ב-1950 החלה ללמד בבית הספר ביגור והיתה מורה טובה ואחראית שבעיקר התפרסמה בין המורים ביגור ומחוץ ליגור בחגיגות שערכה. כל השנים השתלמה ומצאה עניין רב בהוראה.
בשנת 1969, לאחר 19 שנות הוראה ביגור, עברה פרידה ללמד בבית הספר בבית-שאן, שם קיבלוה בזרועות פתוחות ובלב חם. ובאמת, הצליחה לתרום רבות למען הילדים, בית הספר והעיירה כולה.
בשנת 1981 זכתה פרידה בכבוד רב כאשר הוענקה לה תעודת “יקירת בית-שאן” על פועלה הרב למען המקום. ב-1983 פרשה מעבודתה וחזרה ליגור, והתלבטה כיצד היא תשתלב במקום עבודה חדש. התלבטות זו לא ארכה זמן רב היות ובינתיים התרופפה בריאותה, ופרידה נחלשה מאוד, עד שכמעט לא היתה מסוגלת להתהלך. מאז לא שבה לאיתנה.
בימים שהרגשתה השתפרה השתדלה פרידה לעבוד שעות מספר. את רוב זמנה העבירה בקריאה בשכבה במיטה ביום וגם בלילה, בבלעה כדורים להקלת כאביה. לאחרונה שכבה בבית אחוה וכשמצבה השתפר מעט עברה לביתה, כאשר אברהם מטפל בה בנאמנות רבה.
בשבוע האחרון הורע מצבה. ביום שני נשלחה לבית חולים, מצבה הלך והדרדר ובערב שבת נפטרה כשכל בני משפחתה לצידה.

יהי זכרה לברכה בתוכנו.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • שש שנים בבית שאן

    שש שנים אני עוברת פעמיים בשבוע הלוך וחזור את עמק יזרעאל, וחלק מעמק יזרעאל, וראו זה פלא – כל פעם אני מתרשמת מחדש מיפי הנוף בעמקים, שפושט ולובש צורה בכל עונות השנה, ובמיוחד מפליאה הזריחה בעמק בית שאן…

    כאמור, התחלתי ללמד בבית-שאן לפני שש שנים, בכיתה א’ של בית-ספר “גלבוע”, שנחשב כבית הספר הטוב ביותר שם. רוב ההורים הם צעירים שבעצמם סיימו לפני שנים את בית הספר הזה. השנה הראשונה היתה קשה מאוד. היתה זו שנת הקטיושות על בית-שאן. מצב זה לא השפיע על עבודתי. הגעתי בזמן, עבדתי, כי ידעתי שאין לפחד ויש לעמוד בזה כמו שעמדו תושבי בית-שאן וחלק קטן מאוד עזבו אז, וגם אלה בחלקם חזרו….

    עם סיום שנת הלימודים במסיבת הסיום הובאה בפני ההורים והילדים בקשת המועצה והנהלות בתי הספר – לא לעזוב את בית-שאן ולהמשיך את הלימודים במקום…

    יש לי קשר עם ההורים, שיודעים להעריך את עבודתי… יש סיפוק. עד מתי? בינתיים קשה להפסיק, כאשר מביאים תועלת ועדיין ניתן עוד להמשיך.

    פרידה שפירא

    יומן יגור, 8.8.1975

  • הקרקס

    “הקרקס בא לעיירה”. דבר זה תמיד היה מעורר זיכרונות עליזים של שנות נעורים נטולי דאגות, של רעש והמולה ושמחות קטנות ופשוטות. אלא שאצלי הקרקס אינו מתקשר עם כל אלה. אצלי הוא מעורר זיכרונות עצובים ועגומים הקשורים לשואה ולכל מוראותיה.

    *

    היה זה לאחר עלותו של היטלר לשלטון. באחד הימים של שנת 1934 הגיע לעיירה שלי – גלובָקה ע”י וילנה – קרקס. הלכנו כמובן לראותו. לא היו שם כמעט חיות, אלא קוף מאולף ועוד משהו מסוג זה. אולם היה שם להטוטן שהראה להטוטים שונים, ממש “נסים ונפלאות”, שמילא את כל התוכנית… התלהבנו מאוד מהלהטוטים שלו וחזרנו הביתה.

    ביתנו שכן כבוד בסביבה נוצרית בקצה העיירה. בעליית הגג גרה משפחה פולנית עם שלוש בנות. הן היו עוזרות לנו במשק הבית ובכל מיני עבודות-עזר, וגם עושות את הכביסה בעיירה. נוסף לזה היו גונבות אצלנו מכל הבא ליד… מחוסר ברירה סבלנו ושתקנו.

    מה רבה היתה הפתעתנו כאשר למחרת בואו של הקרקס לעיירה ראינו את הקרקסן (כך קראנו לו בפולנית) עולה במדרגות ביתנו למשפחה הפולנית. הוא נראה… מרושל בלבושו ובהופעתו החיצונית, וכך גם התייחסנו אליו. בעיירה פשטה השמועה כי הוא התאהב בבת הצעירה… והם עומדים להתחתן בקרוב. הקרקס המשיך בדרכו, אך הוא נשאר לגור בעיירה…

    הקרקסן אהב מאוד מאכלים יהודיים ו”טשולנט” במיוחד. אנחנו “אימצנו” אותו. אחי היה נותן לו את בגדיו המשומשים – הכל כדי שיראה לנו את הלהטוטים שלו. פעם ישבתי על המרפסת והייתי עסוקה בבעיה מתמטית (למדתי אז בווילנה יחד עם אחותי) שהתקשיתי בפתרונה. מה את עושה? – שאל אותי בעברו לידי. “תלך, זה לא בשבילך”, עניתי לו בשמץ של זלזול. אך הוא לא הרפה ממני, ומה רבה היתה תדהמתי כאשר במשך דקות ספורות הוא פתר את הבעיה ללא קושי.

    מאז התחלתי להסתכל עליו בעיניים אחרות. גם אבי חשד בו כי הוא איננו להטוטן פשוט, אך לא היו שום הוכחות, אם כי במשך חמש השנים – משנת 1934 עד 1939 – קרו בעיירה דברים מוזרים: כתובות אנטישמיות על המדרכות בנוסח: “אל תקנו אצל יהודים”, “יהודים לפלשתינה” ועוד מסוג זה. התחילו גם להתארגן חוגים אנטישמיים… כנראה ביוזמתו, וקרו גם שריפות בעיירה. אך לא קשרנו את הדברים, כי מי יכול היה אז לנחש את פרצופו האמיתי?

    בשנת 1939 הגיע הצבא האדום לעיירתנו… השלטון הסובייטי עצר והגלה בין היתר גם את הקרקסן. לאחר שנה חצי בערך הוא שוחרר במבצע חילופי אסירים בין רוסיה לגרמניה – משמע הוא היה חשוב לנאצים. גם לזה לא ייחסנו חשיבות מיוחדת…

    בקיץ 1941 התקיפו, כזכור, הגרמנים את רוסיה, ובשנת 1942 הוכנסו היהודים לגיטאות. מה רבה היתה התדהמה של אנשי העיירה כאשר בראש פלוגת ס.ס. הופיע מיודענו הקרקסן, הפעם מצוחצח ומקושט במדליות, במדי קצין ס.ס. . הוא השתקע יחד עם אשתו בבניין היפה ביותר בעיירה… והתחיל לנהל את העיירה ביד נאצית. כל פעם שהיה נכנס לגיטו נפל פחד רב על היהודים שם.

    תיכף עם בואו התחיל לחפש את המשפחה שלנו. אני ואחותי הסתלקנו עוד קודם לכן. הקרקסן הצטער מאוד שלא מצא אותנו. “הייתי ברצון תולה אותן” – היה אומר – משום שהתייחסנו אליו בזלזול. מדי פעם היה עורך נשפים… והיה מזמין את אמי שתספר בפני האורחים, אנשי ס.ס., איך הוא שיחק טוב את תפקידו כלהטוטן… ואיך הוא אכל את הטשולנט אצלנו בבית. אמא היתה אז שבורה ורצוצה מהרעב הממושך ומהסבל הרב. הוא גם אילץ אותה לנקות את בתי השימוש בין נשף אחד למשנהו.

    ישנם כאלה שמתפלאים איך פולין נכבשה כל כך מהר ע”י הגרמנים. אולם מי שהכיר את פולין… ואת הרוח האנטישמית-פאשיסטית ששררה בה – יבין איך מרגלים גרמנים מסוגו של הקרקסן ודומים לו נשתלו ונקלטו באלפיהם בכל עיר ועיירה פולנית תיכף עם עלות היטלר לשלטון, ומרגלים אלה החישו את כניעתה של ארץ זו.

    הגיטו בגלובוקה חוסל משום-מה הרבה יותר מאוחר, יחסית, מאשר גיטו וילנה וגיטאות אחרים… בימים האחרונים לפני בריחת הגרמנים מהצבא האדום הוצת הגיטו מכל עבריו וכל תושביו נשרפו חיים. לא היתה שום אפשרות לברוח. מי שניסה לעשות זאת נפל מכדורי המרצחים. אבי ואחי נהרגו ע”י הגרמנים עוד לפני כן. אמי, עם הנכדה התינוקת בזרועותיה, התרוצצה ממקום למקום ונשרפה בלהבות הגיטו, אשר בחיסולו היה לקרקסן חלק רב. מה עלה בגורלו? לא ידוע בדיוק. מישהו אומר כי הרוסים תפשוהו וחיסלוהו, ויש מי שאומר כי בדומה לרבבות רוצחים נאציים אחרים הוא הצליח לברוח וחי אי שם בגרמניה בעושר וברווחה כאזרח מכובד ו”הגון”.

    *

    חזרתי מנדודי ברוסיה הסובייטית אל עיר הולדתי לאחר המלחמה, בשנת 1945, אולי אמצא מישהו מהמשפחה, אולי אוודע על גורלם של הורי, אחותי ואחי שנשארו בגיטו. הבית שלנו נשרף כולו, כשבסמוך לו משני צדדיו עומדים על תילם שני בתים של נוצרים. באחד מהם הייתי בת-בית, התרועתי עם הילדים בימי הילדות והייתי נכנסת לביתם כמעט כל יום…

    לא. הקרקס והקרקסן אינם מעלים בי זיכרונות עליזים. לנגד עיני מרחפת דמותה של אמא עם הנכדה בזרועותיה בתוך להבות הגיטו העולה באש.

    פרידה צנציפר-שפירא

    יומן יגור, 27.4.1973

  • עם ילדים בדרכי נוד

    מלחמת העולם השניה, ובעקבותיה ההשמדה הברברית של מיליוני יהודים ע”י הצורר הנאצי, הביאו ארצה אלפי-אלפים יהודים, שלא חשבו, יתכן, לפני זה שיעלו ארצה. היו כאלה שסברו שאפשר למצוא פתרון ליהודים גם בגולה.

    אני גם כן בחרתי לעצמי דרך משלי. בגיל הנעורים חשבתי שהעם היהודי יכול לחיות חיים תרבותיים יפים גם בגולה… העיר וילנה השפיעה עלי מאוד… הרבה יהודים גרו בה, יהודים של ממש, יהודים שלא התבוללו, יהודים דוברי יידיש – יהודים בלב ונפש…

    אחרי שסיימתי את הסמינר הלכתי לעבוד בבית-ספר ששפת הלימוד שלו יידיש… ברוב בתי הספר בעיירות בהן לימדתי היו ילדים משכבות סוציאליות ירודות, מבתים עניים. הרגשתי שבעבודתי כמורה אני תורמת את חלקי. המשכורת היתה דלה מאוד אבל בתי הספר היו על רמה.

    המלחמה השיגה אותי בעיירה סביר. החוש השישי אמר לי שיש למהר לברוח. ברחתי ברכיבה על סוס. הרבה יהודים יכלו אז לברוח – אך רבים לא רצו לראות את הדברים המתרחשים והשלו את עצמם בתקוות שוא. ניסיתי להשפיע על הורי שגם הם יברחו, אך אמי לא הסכימה. אבי, שראה את הדברים בעיניים פקוחות, הבין שיש לברוח אך נשאר עם אמי שלא רצתה לזוז.

    הגעתי לרוסיה אחרי תלאות מרובות. היה חורף קשה. בכל תחנה בדרכי הצלחתי למצוא ידידים והגעתי עם עוד שניים לאוזבקיסטן. שם היה יותר חם, היו פירות והיתה עבודה.

    – – –

    כאשר המלחמה נגמרה החלטתי שאני מוכרחה לראות את עיירתי וביתי החרב. העיירה היתה אז בתחום ברית המועצות… הגעתי למקום שם עמד פעם בית הורי ומצאתי גל אבנים… חזרתי לוילנה. לא חשבתי אז על ארץ ישראל, אך אחרי שנשארתי גלמודה לא איכפת היה לי לעזוב את פולין.

    הוטלה עלי משימה – כאזרחית פולנית שמותר לה לעבור את הגבול – להעביר כ-20 ילדים לליטא. היה זה מבצע שהיה בו סיכון רב, אך אני הצלחתי בו.

    הגעתי ללודז’. הייתי עייפה עד מוות ושכבתי על הקש לישון. נפגשתי שם עם לויטה מעין-חרוד שהציג עצמו כשליח מארץ ישראל… למחרת דרשתי עבודה, כי לא יכולתי יותר לחיות בחוסר מעשה…

    התחלתי לעבוד עם דורקה (נמצאת עכשיו בלוחמי הגיטאות). עבדנו בארגון ילדים מטעם “דרור”…

    אחרי תקופה מסויימת עברתי עם קבוצת הילדים לגרמניה. הרפתקאות בדרך לא חסרו… פגשתי שם ילדים שהסתתרו ביערות, ילדים יתומים, מוכי גורל, ובכל רגע של עבודתי איתם שאפתי להעניק להם שמחת חיים ותקווה בחיים, שכה היו חסרים להם. לאחר מכן עברתי עם קבוצת הילדים לצרפת… היינו כמה חודשים בצרפת ומטרתי היתה להגיע עם כל הקבוצה ארצה…

    הכנתי את הילדים לפני ההפלגה והקבוצות הגיעו ארצה והתרכזו בשלושה מקומות (עין חרוד, שדה נחום וגינוסר). ביקשו אותי שאמשיך בעבודה במרסיי בהדרכה והכנה של קבוצות ילדים לעליה ארצה. סרבתי. החלטתי שהגיע גם תורי ועליתי.

    לא חשבתי על יגור… במקרה הגעתי ליגור וכאן נשארתי.

    כ-15 שנה אני עובדת ביגור בהוראה… כאן הילד יושב בתוך מולדתו, אוהב את המקום, לומד ומכיר אותו. כאן אין פחד. הילד הוא חוצפני קצת ויש בזה לווית-חן. הוא מעיז, הוא מתעניין. טוב לילד אצלנו.

    פרידה צנציפר

    ספר יגור, עמ’ 322