צביה גורדון

01/09/1912 - 06/01/1938

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ט אלול התרע"ב

תאריך פטירה: ד' שבט התרצ"ח

ארץ לידה: ליטא

תנועה ציונית: החלוץ הצעיר

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

צביה גורדון

צביה נולדה בשנת 1912 בעיירה הקטנה ייזנה שבליטא. הייתה בת למשפחה עשירה, והיא הצעירה בבית הוריה. בהיותה בת 5 נרצח אביה בידי הבולשיביקים שעלו אז על ליטא.
מעמדה החברתי, השכלתה ואופיה עשו אותה בעיירתה לאדם משפיע, אשר הדרך לפעולה רחבה פתוחה לפניו. השכלתה הייתה בינונית, בגימנסיה עברית בקובנה – בירת ליטא. צביה סרבה להמשיך את הלימודים
באוניברסיטה על אף דרישות בני משפחתה. בכל חום לבה התמסרה לתנועת ארץ ישראל העובדת. יסדה סניף “החלוץ” בעיירתה באמצעים הכספיים שלה, ובכשרונה הארגוני קיימה את הסניף הזה.
בשנת 1932 יצאה להכשרה בחווה החקלאית קלינובה, משם עברה להכשרת החורף בקיבוץ העירוני בממל. בהכשרה התבלטה כאדם בעל הרגשת אחריות חזקה. תוך הכרת חובתה היא, רגילה הייתה לדרוש מאת כל חבר אחריות לקיבוץ, לחברה, לאידיאה ולכלל.

בסוף שנת 1933 עלתה ארצה. מתחילה נשלחה לפלוגת הקיבוץ בנס-ציונה והייתה שם כ-6 חודשים. באוגוסט 1934 הגיעה ליגור.

ביומן יגור, ב-7 בינואר 1938 נכתב:
בידי אסון מר ומפתיע נלקחה צביה, ואנו עומדים מזועזעים על קברה של חברה צעירה מחברתנו, אשר נקטפה בדמי ימיה, בת 25 לחייה.
ב-1938 עם שחר, בתום ליל השמירה, חזרה צביה גורדון לחדרה. הייתה כנראה, עייפה ולא סרה לחדר-האוכל. הלכה ישר לחדר. בהיותה על מרפסת צריפה, נפלט באיזה אורח נעלם כדור מהרובה ופצע
אותה פצע מות בחזה. הכדור פלח את אחת מריאותיה. מתבוססת בדמה נאספה אל החדר. הייתה בהכרה. מיד הוגש לה טיפול. הובהלה מכונית של “מגן דוד אדום” אשר לקחה אותה ל”הדסה” בחיפה.
בדרך יצאה נשמתה בגלל שפך דם פנימי – – –

כל עבודה שבתה במחנה במשך היום המר הזה. אבל ודומיה השתררו בכל הפינות.
ב-3:30 אחר-הצהריים ליווה אותה כל הציבור אל בית עולמה – – – – – –

ויומיים אחר כך נכתב ביומן:
כל המשק בא ללוותה אל בית עולמה. על קברה נאמרו דברי פרידה על ידי אידלסון. עמד על האופי המיוחד של היישוב שלנו והאדם בתוכו, שאין מי שיסכים להיות מוגן, אלא שכל אחד תובע את זכותו להגנה. כזאת היא מלחמת החבֵרה על זכותה להשתתף בהגנה.
היא היתה חברה נאמנה וקיבלה עליה כל תפקיד שהוטל, וככה קיבלה על עצמה גם את תפקיד ההגנה.
במקרה זה של מוות אכזרי ועיוור יש משהו מן הסמל בשביל כל חיינו.
עוד קבר זה נוסף על בית הקברות שלנו והוא מביע באופן כה טרגי תוכן מיוחד שבחיינו.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • נפש דוויה

    מבעד לקיר המשותף החוצה את הצריף שלנו לשני חדרים אני מהרהרת בך, צביה, והמקרה האכזרי אשר שם את הקץ לחייך. יהיה זכרך ברוך!

    נפש דוויה היתה. תבעה מהחברה צדק, לפי השגתה היא, וסבלה באשר מצאה אותו לא מתאים לרוחה ולהשקפותיה.

    בת ליטא, חניכת הגימנסיה העברית, ויתרה בגיל צעיר על בית הורים ובכל חום לבה ומרצה הרב התמסרה לתנועה החלוצית ולהכשרה לקראת הארץ.

    חבריה מההכשרה יודעים לספר על בחורה קטנת קומה, שופעת מרץ ומסירות אין סוף.

    את תוכן חייה בארץ ראתה בקיבוץ ובשוויון החברתי המוחלט. בזה לא ידעה פשרה. בין שזה בעבודת חוץ, בבית החרושת “שמן” ובין שזה בענפי המשק השונים – תמיד תבעה את הצדק והשוויון. בכל.

    לא ויתרה על עבודת חוץ ולא נקלטה בענף קבוע במשק. מציאות החיים התגברה על “הבחורה הקטנטונת” מלאת הערות, והיא לא יכלה להם. בחיי משפחה שקטים ובחבר טוב ומסור מצאה נוחם.

    אך פתאום בא המקרה האכזרי ועקר אותה בלי רחמים.

    צ.ש.

    (יומן, משק יגור, 6.2.1938)

  • רע שהלך ואיננו

    שחור היה הליל, אפורים ודוממים ניתלו השמיים על פני היקום, העצבות נסוכה בכל. היתה אווירה מעיקה, רוויית סודות לא ברורים, סודות מסתוריים, ומשהו קשה נח על הלב מראשית הלילה, באותו ליל עבודה בשמירה בגן הילדים.

    והרגשתי תוך העבודה בלילה זה במוסד הילדים כי דוממים עומדים הבתים בחשכת ליל זה ובתוכם חדר חדר והוויתו הפנימית וכל פינה במחנה כאילו איזה סוד מעיק היא חנקה בתוכה.

    ואחר קמו רוחות – סילונים סילונים הם באו בשריקה מצד הים. דפקו בחלונות, העיפו פחים מעל מרפסות, והילל, הילל הזועם קם מסביב כזעקת מחאה על עול שאונה, וכאילו היה כאן רצון להטביע תבל ומלואה בתהומות נשייה.

    בחצות עזבתי לזמן-מה את הילדים הישנים, יצאתי את הגן ונדחפתי החוצה. הליל כינף אותי בשחורו האפל, אילם היה לפתע, כחורש מזימות רעות. ברחתי, ברחתי לחדר האוכל שרמז באורו החמים. חשבתי לפגוש את שומרי הליל וגם את ציבק’ה בתוכם. ריק היה חדר האוכל ומשמים. את ציבק’ה עם צחוקה העליז ועם פניה השוחקות, שוחקות בלי גבול לא פגשתי באותו לילה – – – ומאז לא פגשתיה עוד בחיים.

    שבתי לעבודה ומועקה קשה לחצה – לחצה משום מה את הלב. וככה נמשכו שעות עד הבוקר.

    הלכתי להעיר. לפתע, ומישהו רץ מבוהל בין הצריפים. אחרי רגעים מספר ראיתי רץ את אגולניק. הבנתי כי קרה אסון. עמדתי תקועה במקומי. לא ידעתי לאן אפנה.

    האסון המחריד בא. איום היה המראה לראות אותה שוכבת מתבוססת בדמיה, דם חם שפרץ מתוכה, שרק לפני רגע הדם הזה הזרים בה חיים ומרץ. ועתה הוא שותת, שותת, ומרווה את האדמה – – –

    וביום, בעומדי ליד ארונה, ובמקום האדם התוסס, החי, ראיתי בר-מינן נטול רוח חיים לפניי, לא רצה הלב להשלים, לא רצה…

    ונדמה היה שהנה הנה היא תפרוץ את חומת המוות ותעמוד בתוכנו חיה כמו קודם. אך זה לא קרה…

    ובלילות שבאו לאחר האסון, בשכבי על משכבי, נתונה כולי לזרם הרהוריי, ואני צוללת לתהומות הלב – ומעלה קטעי חוויות מפגישותינו בעבודה המשותפת, ולמול חלוני, לרגלי ההר, חצוב קברה הרענן – עולה לעיניי שלשלת היסורים הארוכה שחושלה חוליות-חוליות תוך חיי הקרבה של דור צעיר לשם גאולת העם והאדם. ועוד קורבן נוסף.

    ולבותינו פצועים אף הם ושותתים דם על רע שהלך ואיננו.

    חנה לרמן

    (יומן, משק יגור, 6.2.1938)

  • מאת מניה זבדלובסקי

    נבלת, ילדה

    נבלת, ילדה!

    היית כסוף מרעיד

    מרוח לטיפה…

    ציצי פרחים – שדייך עסיסיים

    לא יתכסו יותר בפרי…

    נבלת, ילדה!

    פתאום קפאה שִׂמחה,

    שמחת לְחיים רעננות;

    קרני חיים ואהבה

    עזבו שפתייך הצמאות

    ונעלמו עם נשיקתך האחרונה

    שטופה בדם.

    אף פרח לא הבאתי לך

    מִזֵר פרחיי

    ולא קישטתי אותך

    באור קורן לבי.

    סלחי…

    נבלת, ילדה!

    יומן יגור, 6.2.1938

  • החברה והאדם

    הכרתיה עם בואי למשק. ראשית הכרותנו היתה במקום העבודה במטבח הגדול, ואני אז חדשה בארץ, במקום ובעבודת המטבח. כחרותה על לוח לבי תהיה הרגשת חמימות-נפשה של החברה צביה. קלטה אותי בעבודה, ליוותה אותי על כל צעד ושעל בעבודה. “אין דבר!” היתה אומרת לי, “תתרגלי גם למטבח גדול עם הרבה חברות. במשך הזמן יכירוך, תתאקלמי”.

    כך דיברה אלי, ואני, הנבוכה בימים הראשונים, שמחתי לדבריה – חברה ממש.

    פעמים רבות נפגשנו ככה בכל מיני עבודות, ומאז עמדה לנו הכרותנו בכל אשר היינו נפגשות. קל היה לגשת אליה ולשוחח איתה שיחת-רעות. גילתה פקחות בדבריה, הבנה רבה ובריאה, שכל חי…

    תמיד עליזה וערה. לפי שהיתה סחה לי תמיד, לא העריצה ביותר את עבודת-החוץ. אהבה את העבודה במשק…

    יומיים לפני המקרה ראיתיה בחדר האוכל בארוחת הערב, והיא אז בתפקיד של שומר. סקרתי אותה מלמעלה למטה בצאתה את חדר האוכל, לבושה מעיל ארוך ורובה על שכמה היורד עד לרגליה. נדמה היה לי אז שהרבה עיניים סקרו אותה ככה, ומחשבה של רבים ליוותה אותה בצאתה אז.

    מקץ ימים מספר ליווינוה כשאיננה יותר בין החיים.

    יהי זכרה שמור בלב כולנו.

    איטה ר.

    יומן ליום השלושים

    6.2.1938

  • כמה דברי פרידה

    גם אני, עם אחרים, ליוויתיך אז במבטי. זכורני כי נתרשמתי מאוד מהופעתך שהופעת לנגד עיניי פתאום – ואת אחרת אז – לא כמו השאר – לארוחת הערב בחדר האוכל – כשהמעיל הכבד והארוך נשרך עד לרצפה והרובה כאילו הוא מתמודד עם קומתך – מכף רגל ועד קודקוד.

    ואמנם, אותה ההרגשה בדיוק. ליוויתיך בעיניי בעברך בתוך הקלחת של חדר האוכל. הרוח סערה בחוץ. הגשם השוטף ירד עד לעצמות. מוזרה נראית בעיניי באותו רגע. התחמושת אשר על גווך היתה במידה כזאת ללא כל פרופורציה איתך, כמו שידעתיך – –

    ועז ובלתי נמחה היה הרושם של הרגע ההוא. ונדמה כי גדול מדי, קשה מדי, המשא על הכתפיים, כאילו כובד גורל רבץ ונלפת אל שכם אנוש. והיה בעברך בחיפזון בתוך צפיפות חדר האוכל, עוברת חומקת בחופזך – ונדמית כאדם החותר בתוך גלים זדוניים, המבקיע דרך לעצמו במאמץ מרוכז של כוחות.

    וכאשר ניגשת אל שולחן וקבעת לך מקום לידו (בעוד אני עומד תקוע במקום עמדי) – נתתי בך עוד מבט. היה זה מבטי האחרון אשר נתתי בך – וראיתי כי מבטך חומק ומצטנף, כאשר היית מכורבלת את בכסותך הכבדה;

    והיה במבט עינייך אז מן הנצנוץ והברק, והיה אפור ועמום כאחת: הוא כאילו נשלח אל כולם הדחוקים לאורך החדר – והוא מכונס, למעשה, בתוכו, בתוכי תוכו…

    היה זה רק רגע קט – מחצית המחצית של דקה – ואולי גם פחות מזה. וכאילו ברגע זה היה הדבר.

    וזוכר אני כאילו משהו ריתק אותי אז אל עמדי וכבש את כל ישותי. והיה זה רגע קט – ושוב נסחפתי עם זרם הטרדה והעניינים.

    יותר לא יספתי ראותך – – –

    האם לא טוב יותר היה להסיח הדברים אזי עוד פעם אחת, להוציאם ולפזרם תוך שיחה בין חבר לחבר?

    משהו לא נאמר. משהו לא תוקן. כעין הסימן של אלם. והוא זועק עתה, הוא קורע תהום.

    ומה, מה יגשר על פני התהום הזאת?

    שלום הקטין

    יומן יגור, 6.2.1938

  • מתוך היומן

    בידי אסון מר ומפתיע נלקחה צביה

    ואנו עומדים נדהמים ומזועזעים על קברה של חברה צעירה,

    אשר נקטפה בדמי ימיה, בת 25 לחייה.

    עם שחר, בתום ליל השמירה, חזרה צביה גורדון לחדרה. היתה, כנראה, עייפה ולא סרה לחדר האוכל. הלכה ישר לחדר. בהיותה על מרפסת צריפה נפלט באיזה אורח נעלם כדור מהרובה ופצע אותה פצע-מוות בחזה. הכדור פלח את אחת מריאותיה.

    מתבוססת בדמה נאספה אל החדר. היתה בהכרה. מיד הוגש לה טיפול. הובהלה מכונית של “מגן דוד אדום” אשר לקחה אותה ל”הדסה” בחיפה. בדרך יצאה נשמתה בגלל שפך דם פנימי – – –

    כל עבודה שבתה במחנה במשך היום המר הזה. אבל ודומיה השתררו בכל הפינות. ב-3:30 אחר-הצהריים ליווה אותה כל הציבור אל בית עולמה – – –

    (יומן יגור 7.1.1938 )

    #

    בהלוויית צביה

    כל המשק בא ללוותה אל בית עולמה. על קברה נאמרו דברי פרידה על ידי אידלסון. עמד על האופי המיוחד של היישוב שלנו והאדם בתוכו, שאין מי שיסכים להיות מוגן, אלא שכל אחד תובע את זכותו להגנה. כזאת היא מלחמת החברה על זכותה להשתתף בהגנה. היא היתה חברה נאמנה וקיבלה עליה כל תפקיד שהוטל. וככה קיבלה על עצמה גם את תפקיד ההגנה.

    במקרה זה של מוות אכזרי ועיוור יש משהו מן הסמל בשביל כל חיינו. עוד קבר זה נוסף על בית הקברות שלנו, והוא מביע באופן כה טרגי תוכן מיוחד שבחיינו.

    ליום השלושים למותה הננו עומדים להוציא גיליון מיוחד לזכרה. החברים אשר הכירו את צביה מקרוב יותר, יתנו מדבריהם לגיליון זה.

    (יומן יגור 9.1.1938 )

    #

    מתיק המכתבים

    למזכירות יגור, לבת-שבע.

    היות שמצבנו הכספי אינו מרשה לנו להציב מצבה על קבר אחותי צביה, ואמנו דורשת את זה בכל תוקף ולא נותנת לי מנוחה, על כן הנני פונה לקיבוץ בבקשה להציב לה מצבה ולהודיעני על יום גילויה, למען אוכל להיות נוכחת באותו מעמד.

    בברכה,

    אחות צביה

    לאה גורדון

    יומן יגור מס. 661, 2.5.1939