קרל אדלר

12/05/1909 - 18/01/1990

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"א אייר התרס"ט

תאריך פטירה: כ"א טבת התש"נ

ארץ לידה: גרמניה

שירות בטחון: פלמ"ח

אמנות/ספורט: צייד

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: רחל אדלר

נינים ונינות: נועם סער

קרל אדלר

קרל אדלר נולד בשנת 1909, בעיר המלבורג שבגרמניה, למשפחה אמידה שעסקה במסחר. סיים בי”ס תיכון בגרמניה. בימים ההם עם עלייתו של היטלר לשלטון, לא היה כבר עתיד לצעיר יהודי. בשנת 1934 עולה אדלר לישראל ונשלח ליגור. כבר בהתחלה נקלט אדלר בעבודה יוצאת דופן לגבי עולה חדש – שומר שדות ביגור. גם בשנים שלאחר מכן, היה זה מלבב וציורי לראות את אדלר משרך דרכו ובעקבותיו בנאמנות כלב אחד או שניים. כבר בגרמניה עסק אדלר בזמנו הפנוי בציד והיה לצלף מעולה. מיומנות זו אף הביאתהו לפלמ”ח. כבן שלושים ומעלה היה בהתגייסו לחטיבה זו ויצא לו להשתתף בפלישה של בנות הברית לסוריה לצידו של משה דיין, באותה פעולה שדיין איבד בה את אחת מעיניו.
ב-1941 פגש את רחל, לימים רעיתו, אשר הייתה אז חברת אלונים ובאה לעבוד ביגור בהחזרת ימי עבודה. לאחר היכרות מחליטים השניים להקים משפחה. עבד שנים רבות בדיר, עם הצאן, ובחלוקת תוצרת תנובה. כאשר ענף זה חוסל, הועסק כנהג בבית-חרושת “לגין”, שם מילא שליחויות לרוב למפעל ולעובדיו, ברוח טובה ובסבר פנים.
לעת קשישות וחולי מצא דרך לעסוק בעבודה קרובה לליבו – כמחסנאי במוסך. כאן עשה, לדברי חברי הענף, עבודה חשובה ביותר בדייקנות למופת ובמסירות. כאן עבד עד יומו האחרון ממש. ביום ה’ האחרון עשה, כרגיל, עבודתו במוסך ובחזרו משם הלך לבקר נכדה אהובה (והוא אהב הרי כל-כך את כל נכדיו), בא הביתה, שכב לנוח ולא קם עוד. וכך הלך מאתנו במיתת נשיקה.
“קרל אדלר בחור שקט, שקדן, שתקן, נתקבל כחבר. אם המשפחה דומה לו, אפשר לקבל אותם בקיבוץ” – זהו קטע ממכתב שמזכירות יגור כתבה בחודש נובמבר 1935 ל”החלוץ” בגרמניה, משם פנו בבקשה לקבל לקיבוץ את ארנסט אחיו של אדלר ואת חברתו. ואכן איש טוב היה אדלר, שקט ומתון וחביב לבריות, אוהב אנשים ואוהב בעלי חיים. מהאנשים אשר אינם מרימים קול על הזולת. מסור מאוד לעבודה, אחראי ודיקן להפליא. מהאנשים אשר ביתם מבצרם, אהב מאוד את משפחתו, הקדיש הרבה מזמנו הפנוי לנכדיו וטיפל בהם באהבה רבה וכן מצא עניין רב בתחביבו – הציד.

חבר טוב הלך מאתנו.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • אחרון הציידים

    אצל הרבה אנשים, שעוסקים בדבר כלשהו שיש בו מן ההרפתקנות, שמור בוודאי זיכרון של מקרה שבו ניצלו מסכנה. המעשה בקרל אדלר היה כך:

    כידוע, עבר ליד יגור צינור הנפט, שהיה בתקופת המנדט מטרה תמידית להצתות. האנגלים נהגו לשים מארבים כדי לתפוס את המחבלים.

    לילה אחד יצא אדלר לציד באותו איזור. סמוך אליו התרוממה לפתע בבהלה עדת ברווזים. הוא הרים את רובהו במטרה לפתוח באש, אולם אז גילה כי הכדור בקנה היה רטוב, ולכן לא ירה. עובדה זו, מסתבר, הצילה את חייו, משום שיותר מאוחר גילה כי עשרים מטר ממנו שכב מארב בריטי, אשר למרבה הפלא לא גילהו. לו ירה אדלר מרובהו ספק אם היה נחלץ בריא ושלם מאותו מעמד.

    ובכן, אדלר עסק כבר אז בציד, בו הוא מתמיד עד היום.

    קרל אדלר, מתי בעצם התחלת לעסוק בציד?

    קצת קשר לגרום לאדלר ש”ישתפך” בזרם הזיכרונות (ואני בטוח שאלה אינם חסרים אצלו). מתון-מתון, כשהוא מרווח על הספה בחדרו ועוצם את עיניו למחצה, נזכר אדלר כי לראשונה יצא לצוד ב-1923, כאשר היה בן 13. כלומר, 55 שנה הוא ב”מקצוע”. זה היה בגרמניה. לשכן היה רובה ציד וגם חלקה שבה הורשה לצוד, וכך, מדי פעם, נהגו אדלר ובן השכן ליטול בחשאי את הרובה ולצאת לציד בלתי חוקי.

    בגיל 20 קיבל רישיון לציד וגם רובה רכש לו, אולם עם עליית היטלר לשלטון נשללו ממנו הן הרישיון והן הרובה.

    בארץ נכנס אדלר ל”עסקי” הציד בעזרת דרוזי מעוספיה, כשהוא משתמש ברובה של המשק שהוחזק בלתי-חוקי. הדרוזי הזה נהג להכין את הכדורים בעצמו, וכך, מסתבר, למד אדלר את המלאכה. את עיקר זמנם הקדישו השניים לציד-שלווים…

    את רובהו הנוכחי קנה אדלר עם קום המדינה (רובה בלגי דו-קני). את הכדורים הוא מייצר בעצמו, ואל יהא הדבר קל בעיניכם…

    אודה, אדלר הוא אחד הציידים הבודדים שאני מכיר, על כן שאלתיו:

    אדלר, עברת כבר מזמן את גיל השישים. מה באשר לכושר הפגיעה ודיוק הירי?

    ושוב, אדלר אינו מתרגש. כמובן שהגיל עושה את שלו – הוא אומר – אולם עד היום הוא פוגע בעופות במעופם. את הברווזים נוהגים להפריח באוויר, כי זה כל ה”קונץ”, וצריך לתת צ’אנס לעוֹף.

    והכלב – מה תפקידו?

    כאן סוף סוף נדלקות מעט עיניו של אדלר: כל צייד שמכבד את עצמו צריך כלב. לכלב הציד המאומן, כמו ה”פוינטר”, יש תכונה שכאשר הוא מגלה חוגלה, למשל, הוא עומד מולה בלא תזוזה, ורק מסמן לצייד את מקום הימצאו. הכלב מביא את שלל הציד לאחר הירי ממקומות מרוחקים, או כאלה שקשה להגיע אליהם, ועל כן חשיבותו רבה. במשך השנים החליף אדלר כעשרה כלבים, שכל אחד מהם הוא סיפור בפני עצמו.

    ידוע שהדייג החובב הממוצע אוהב את הדיג, כי פירושו ישיבה שלווה בחיק הטבע והתרגעות מן ההמון הסואן. אולם הציד הוא תנועה ופעילות גופנית, לעיתים מאומצת ממש. האם גם זו התרגעות? אני מקשה.

    כמובן, אומר אדלר ללא היסוס. אדרבה, שלל הציד הוא רק חלק מִשנִי בהנאה. היציאה לטבע, היכולת להתמצא בשטח – זה העיקר.

    לפעמים עושה אדלר ביום 30-35 ק”מ ברגל, והוא מעיד על ידידיו, הצעירים ממנו, שהם מתקשים “לעמוד בקצב”. למעשה, הוא יוצא אל הטבע לא רק בעונת הציד, משום ששלושה חודשים בשנה הם זמן מועט מכדי לספק את מלוא ההנאה.

    זהו זה.

    כפי שאמרנו בתחילה, קצת קשה לדובב את אדלר, ואני בטוח שיש לו עוד סיפורים וזיכרונות הקשורים בעובדת היותו צייד וגם נווט מנוסה, כמו בפעם שבה ניווט כוח של הצבא הבריטי באיזור הצפון, בואכה ארץ הלבנון.

    מכיוון שאדלר ממאן להרחיב את הדיבור על כך מחמת צניעות גרידא, אני מסתפק במה ששמעתי עד כה…

    יצחק בוצר

    יומן יגור, 5.11.1978