רבקה אגמון

28/02/1915 - 05/09/2011

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ד אדר התרע"ה

תאריך פטירה: ו' אלול התשע"א

ארץ לידה: יוון

עבודה: מתפרה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: צבי אגמון

בנים ובנות: חני ארבל, יחיאל אגמון

רבקה אגמון

רבקה נולדה בשנת 1915 בסלוניקי שביוון, להוריה יהודה ורחל פלורנטין. היא הייתה הבכורה בין ארבעת ילדיהם. הם חיו בשכונה של יהודים ספרדים, והשפות המדוברות שם היו ספרדית, לדינו ויוונית. המשפחה הייתה נצר לשבט פלורנטין, משפחה ענפה ומקובלת בסלוניקי, מתוכה צמחו אנשים רבים, אמידים, בעלי השפעה בעסקים, רבנים, אנשי מסחר, בנקאים ופעילים בהתיישבות החדשה בארץ. למרות ייחודה הייתה המשפחה דלת אמצעים ולכן לא יכלו להרשות לעצמם דברים של מעבר ליום יום.
בנעוריה השתייכה לתנועת “מכבי הצעיר”.
בשנת 1934, במסגרת פעילותה בתנועה, החליטה, כמו נערים ונערות אחרים, לעלות לארץ. היא עלתה ארצה בנישואים פיקטיביים. לאחר כמה ימים של שייט באוניה, הגיעה לנמל יפו ומשם לשכונת פלורנטין בתל אביב. את ימיה הראשונים בארץ עשתה בביתו של קרוב משפחה, שעזר לה לקבל אישורים לשהייה בארץ. לאחר מכן עברה לגור ברחוב חיים ויטל, מול בית דלל.
כשעזבה רבקה את ביתה בסלוניקי ועלתה ארצה, לא שיערה לעצמה בעת פרידתה ממשפחתה, כי יותר לא תזכה לראותם לעולם. בית המשפחה היה בקרבת תחנת הרכבת, לשם אספו הנאצים את כל יהודי סלוניקי, שהייתה יהדות שורשית ובעלת היסטוריה מפוארת במשך מאות בשנים. אנשים שניצלו ושרדו את המלחמה סיפרו, כי בני משפחתה נלקחו יחד עם אלפי יהודי סלוניקי למותם באושוויץ. ממשפחתה הקרובה לא נותר אף אחד.
מאוחר יותר הכירה את בעלה הראשון, מנחם. הם נישאו ונולדה בתם אתי. מספר שנים לאחר מכן נפרדו דרכיהם, ובעקבות הצעה מחברה פעילת מפא”י עברה רבקה עם בתה להתגורר בקיבוץ רמת הכובש. מקיבוץ רמת הכובש עברה לקיבוץ ניר דוד ומשם, בשנת 1947, הגיעה לקיבוץ יגור.
רבקה שהייתה אישה מאוד יפה, הכירה ביגור את צבי אגמון. הם התחתנו. כאן נולדו שני ילדיה הנוספים, חני וחיליק.
כבר בהיותה נערה צעירה נמשכה ללמוד תפירה. היא למדה את המקצוע אצל תופרת בעיר מגוריה. ביגור נודעה כתופרת מקצועית, טובה מאוד, ורבות מבנות יגור בשנים ההן לבשו תחת החופה את השמלות שתפרה עבורן. לרבקה היו ידיים טובות והיא השכילה ליצור תחת ידיה עבודות באיכות גבוהה.
רבקה הייתה אישה גאה, רגישה, טובת לב וסגורה. המשפחה שאבדה לה, החיים שלא האירו לה פנים ולא הטיבו עמה, עשו אותה קשה ועצובה. היא נהגה כאילו השלימה עם המצב, אבל למעשה אף פעם לא השלימה איתו.
בשנותיה האחרונות, רגליה בגדו בה והיא נאלצה לשבת בכיסא גלגלים. בשנת 1999 עברה לבית אבות בקרית בנימין, וכל בקשתה הייתה לחזור הביתה ליגור, אל הפינה שלה, אותה טיפחה ואהבה.
בשנת 2005 עברה לבית אחוה, וכאן חיה עד יום מותה, סגורה ומרוחקת. היחידה שהשכילה לפרוץ את מחסום הבדידות שלה הייתה ששטין, אליה היא האירה פנים גם בימיה האחרונים.

הותירה אחריה שלושה ילדים, אחד-עשר נכדים, עשרים ואחד נינים ושני בני נינים.

הלכה לעולמה בגיל תשעים ושש.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

לא קיימים סיפורים