רבקה ביתן

20/10/1938 - 18/03/1993

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ה תשרי התרצ"ט

תאריך פטירה: כ"ה אדר התשנ"ג

ארץ לידה: פולין

שליחות תנועתית: קיבוץ צעיר

מחזור / חברות נוער: יא

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: יצחק ביתן

רבקה ביתן

רבקהלה נולדה בבוריסלב, פולין, בשנת 1938. אביה, אחיה ואחותה נספו בשואה, אח אחד נדד באירופה והגיע ארצה, והאם עם רבקהלה ואחותה יצאו מהגיטו ונדדו ממקום למקום במשך שלוש שנים. וכך, בין כפרים ויערות, בפחד מתמיד, במסתורים ומחבואים, במאבק על חיפוש אוכל, ובמאמץ הכביר לשרוד, הגיעו בסיום המלחמה למחנות העקורים בגרמניה. משם עלתה המשפחה ארצה מיד לאחר קום המדינה, ב-1948, והתיישבה בעכו הנטושה. רבקה הייתה אז בת עשר. הקליטה הייתה קשה, המצב הכלכלי היה לחוץ, ובגיל חמש-עשרה כבר עבדה בימים ולמדה בערבים.
בכיתה י”א נקלטה כילדת חוץ ביגור, והתבלטה בלימודים ההומניסטיים. לאחר ששירתה שנה בצה”ל, נישאה ליצחק, ובנתה את ביתה בתוכנו. תמיד מצאה דרך לסייע לאמה בהכרת תודה על הימים הקשים “שם”, טיפלה במניה, אמו של יצחק, וטיפחה את הקן המשפחתי סביב לילך, חן, נעם ומרי. רבקה ויצחק יצאו לשנת גיוס משפחות צעירות לבית-גוברין. אחר-כך ביגור היו כמה שנים של טיפול בגיל הרך, לימודי גננת באורנים, ותשע שנים גננת בגן “אלון”. לשנה אחת יצאה המשפחה לשליחות באירן, ועם חזרתם הביתה הוטלה על רבקה המשימה של איחוד המתפרות, המחסנים ושרותי ההלבשה השונים שהיו מפוזרים ברחבי המשק, וריכוזם לענף אחד. במשך שש שנים נשאה בתפקיד ריכוזי זה בו התבטאו הן הבנתה בחוכמת כפיים, והן יכולתה האירגונית רבת ההיקף. מתוך המגע עם הצוות המגוון בענף זה ועם ציבור החברים, הגיעה ללימודי העבודה הסוציאלית במדרשת רופין, ולאחר מכן נבחרה למזכירה. בתפקיד זה גילתה רגישות לבעיות של חברים, ויחד עם זה ידעה לעמוד בעימותים. רבקה הייתה פתוחה להקשיב למצוקות הזולת, והעמיסה על כתפיה נטל ככל שהייתה יכולה לתרום. היו לה ראיה רחבה וכוח לדחוף דברים ולהביאם לביצוע.
לאחר תפקיד המזכירות עבדה ב”מודל” – מערכת העבודה הסוציאלית של חברי קיבוץ בקיבוצים אחרים, ומאז 1986 הייתה מנהלת שרותי הרווחה של המועצה האזורית “זבולון”. בעקבות עברה בימי השואה, ודרך קליטתה בארץ ובקיבוץ, הייתה בה רגישות והבנה רחבה לבעיות אנושיות, ויחד עם המרץ היוזמה וכוח הביצוע שלה הצליחה במהירות לרכוש את אמון המוסדות והיישובים, ולקדם את מערכת הרווחה. כאתגר מיוחד ראתה את קידום איכות החיים של הקשישים.
בד בבד עם הפעילות העניפה הזאת עמלה במשך השנים על השלמת השכלתה. אחרי המזכירות – השלימה את חובותיה לתואר ראשון, והשנה עמדה לסיים את לימודי התואר השני. לימודים אלה היו פיתוח והשלמה של הרגישויות הטבעיות שלה.
אחד הדברים היפים ביותר שהיו בה ברבקהלה היה הרעב הזה לרוץ תמיד קדימה, להמשיך ללמוד, להקים עוד פרוייקט, לעשות שיהיה יותר מרווח ויותר יפה, ולטייל, ולהספיק עוד…

והנה פתאום נקטע הכל.
ואין ניחומים.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • נפרדים ממך אמא

    יש בי געגועים – יום יום – לשיחות, לעדכונים ולהתייעצויות.

    למי עוד יכולתי להרים תמיד טלפון ולהוציא קיטור כשהיה קשה.

    מי עוד כמוך מוכן להקשיב בלי חשבון וגבולות.

    יש בי כעס – שבא ועולה מדי פעם – על כך שככה הלכת ונעלמת, באמצע החיים, דווקא כשאת ממצה את כל מה שיש לחיים לתת, תוך כדי תנופה והתפתחות. אפילו אנחנו, הילדים, כבר מתחילים סוף-סוף להתיישב.

    ויש בי הכרה עד כמה חשוב היה לך לחיות כאדם בריא ומתפקד.

    נלחמת בכל החוליים והמגבלות, ופשוט התעלמת מהם – רק לא להיות חולה, תלויה בחסדי אחרים.

    ואכן, מגורל כזה – שכל כך הפחיד אותך – נמנעת.

    יש בי פחד שתיעלמי לי. שהזיכרון ייטשטש.

    שהתמונות ייעשו פחות חדות, פחות יומיומיות, עם שוליים צהובים, דהים.

    ומעל הכל, יש בי עצב גדול על כל הדברים שלהם כבר לא תזכי. על הארועים שאליהם תבואי רק בזיכרון.

    ועצב כבד על כולנו, שנשארנו בלעדייך.

    ואנחנו לא נשברים – אבל הכל כבר השתנה לבלי שוב.

    ובעצב, וכעס, וחשש, וגעגועים עד אין קץ

    אני נפרדת ממך, אמא.

    לילך

    #

    מחשבות

    לחבוש פצע פעור

    לעטוף את הגוף בשמיכות

    להרגיש את החום עולה בכבדות עד לשיא

    ויורד מצטנן בעייפות.

    לספר על כל מכה שבלב

    לבכות בדמעות לפעמים

    ללטף אותי, לגדל אותי

    עד שאנשום לבד, שאלך לבד…

    רגע אחד לא הסתכלתי

    וכשפרח החומר לרוח

    נעתקה לרגע נשימתי

    עצבתי מאוד.

    מרי

    (מתוך חוברת הזיכרון, 1994 )

  • מתוך מכתביה

    מתוך מכתב לדבורקה (וקסר) בתקופת הצבא:

    27.12.1956

    דבורקה, האינך מתגעגעת לדבר מה? אינני יודעת, אך לפעמים תוקפים אותי געגועים עזים לעבר. אולי לאותה שעת בין-ערביים שמשום מה נשארה לה טבועה עמוק כל-כך בלב…

    דבורקה, המרגישה הינך שהתבגרנו? המרגישה הינך שבגרות הינה עול, עול כבד מנשוא?! כיום אני יכולה לפתור את בעיית טרדותיי על-ידי שיבה הביתה, אולם כלום זה הפתרון? כלום ישוב הכל להיות קל וחביב ועם זה חשוב ונחוץ ואחראי? כלום אשוב לשבת בשעת ערביים מעין זו והשיחה תקלח לה בנעימים כבימים עברו? משונה – למה נגזר עלייך תמיד לדעת את האמת? למה אינך יכולה לרמות את עצמך ולחשוב שהכל הכל יהיה כשהיה, ללא שינוי וללא פגם?

    דבורקה, לו ידעת מה טעמם של דברים ביחידה בה אני משרתת… דומה עלי שיותר מכל אני רוצה לעבוד עכשיו, לעבוד ולא לנוח, ולא להרפות, ולכאורה זה מה שדורשים ממני, אולם למעשה הכל שונה…

    לאחר שני ימי עבודה מרוכזים אני יוצאת בסיפוק, בהרגשה שעשיתי משהו, פעלתי משהו. אולם כעבור ימים מספר, כשהינך מרגישה על גבך את הטפילים המכים ראשם בקיר מחוסר מעשה, שוב עובר הרצון והכל נצבע בשחור.

    אלא שכאלה הם הדברים. חייבת הינך לקבל עלייך את הכל, אף אותם רצונות ניקלים ומושחתים של הממונים עלייך. ורעד עובר בי בהסתכלי בבנות המשרתות כבר כשנה בצורה זו – מפחדת אני שאהיה כמותן…

  • הגננת של גן אלון

    כשאני חושבת על רבקהל’ה, אני רואה אותה לנגד עיניי ומגבת מונחת דרך קבע על כתפה.

    מכניסת החמסינים הראשונים בחודש מאי ועד תום הקיץ היתה רבקה עובדת כשמגבת על כתפה. טורחת, עסוקה, לא נחה לרגע. אדומה ומזיעה היתה מנגבת שוב ושוב את פניה וממשיכה במלאכתה: לעשב את הגינה, לנקות את לול התרנגולות, להביא חציר וקש לעיזה, להגיש חומר או צבעי גואש, לגרף ולטאטא את החצר, ועוד ועוד. יום יום ואופיו המיוחד – במעגל סובב של יצירה ועשייה.

    לא הרבה שנים חלפו מאז היינו גננות שותפות לעבודה, כשחצר גן אלון נוגעת בחצר גן כרמל.

    הבניינים עדיין עומדים במקומם, אבל השינויים שהתחוללו עם המעבר ללינה המשפחתית מותחים קו בין אופן העבודה בגן הילדים אז והיום.

    אנחנו ראינו את החיים בגן הילדים כשלמות אחת. השתדלנו שהגן יהיה בית לילדים ולהורים ביום ובלילה, בחול ובחג, בקיץ ובחורף, מיום בואו של הילד אלינו כפעוט ועד צאתו כ”בוגר” לבית הספר.

    יום הפעילות היה מתחיל עם בוקר בקריאת הפתקים של שומרת הלילה והסתיים בבואנו לכבות את האור ולאחל “לילה טוב” לכל ילד וילד, אחרי צאת ההורה התורן.

    לילות רבים בילינו בישיבה ב”חדר המשחקים” עד שאחרון הילדים שקע בשינה, ולא מעט לילות הוקדשו להכנת ספרי הגן, לתכנון פעילויות ולקישוט הבית לקראת החג העומד בפתח.

    בשביל כל אחת מאיתנו היה הגן מקום חיים תוסס, מלא עניין והתרחשות, ואף פעם לא הספיק הזמן לעשות כל מה שרצינו וחשבנו שיש בו צורך…

    כשמונה שנים עבדנו רבקה ואני גן ליד גן מתוך עניין משותף, כשילדיי מתחנכים בגן אלון וילדיה בגן כרמל. לא בכל הסכמנו, אך תמיד היה לי עם מי לחלוק בחוויות, להתייעץ בבעיות, לקטר על הקשיים – לחיות יחד את המתרחש ולתכנן את העתיד לבוא. היתה זו תקופה של עשייה ויצירה, ובעיקר ימים של אמונה בעשייה, של הזדהות והתלהבות.

    בשבילי היתה רבקהל’ה תמיד – ותישאר – הגננת מגן אלון.

    עדיין אני יכולה לראות אותה מגרפת את החצר כשהמגבת על כתפה. מגישה צבעי אצבעות, מסדרת את הקוביות, מובילה במרץ את הילדים חבושי הכובעים לטיול של בוקר ומטפסת בצהרי היום, בצעדים איטיים ועייפים, אל הצריפים בהר, כשהמגבת עדיין על כתפה, ומאלה – הכלבה שלה – מדדה אחריה.

    יונה טפר

    (מתוך חוברת הזיכרון, 1994)