רבקה ברלנד

10/01/1908 - 25/06/1988

פרטים אישיים

תאריך לידה: ז' שבט התרס"ח

תאריך פטירה: י' תמוז התשמ"ח

ארץ לידה: בלרוס

תנועה ציונית: החלוץ הצעיר

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

רבקה ברלנד

רבקה נולדה בשנת 1908 בעיירה גלוסק ע”י בוברויסק שברוסיה הלבנה. אבי המשפחה נספה במהומות של ראשית המהפכה ומלחמת האזרחים, ועול גידול ששת הילדים הוטל על כתפי האם. רבקה הצעירה בבנות, כבר בנערותה יצאה לעבודה והשתתפה בעול פרנסת המשפחה. בבית שררה אוירה עברית וציונית, ורבקה, כאחיותיה – הצטרפה למפגשים של “החלוץ הצעיר” אשר התקיימו בתנאי מחתרת בבתים פרטיים תחת עינם הבולשת של צעירי הקומסומול אשר רדפו והסגירו את החשודים בפעילות ציונית. ואמנם לאחר הלשנה וחיפוש נמצאה במחבוא תמונת הרצל אשר הביאה למאסר של מספר ימים בכלא הרוסי בעוון פעילות בקבוצה ציונית. במשפחה ובתנועה היה ברור שמקומם של היהודים הוא בארצם – ארץ ישראל. וכך, בגלים הגיעו בדרכים בלתי ליגליות ויותר מאוחר – ליגליות, כל בני המשפחה, לישראל.
רבקה עלתה לארץ בשנת 1925 ותחנתה הראשונה הייתה במשק הפועלות בנחלת-יהודה. משם יצאה לניהול מטבח הפועלים בתל-אביב אשר היה נדבך ראשון למסלול ארוך ונפתל של נשיאה בתפקידים בעלי אחריות אישית גבוהה, שנבעו ממוטיבציה חזקה להוכיח, שחרף היותה יחידה, יש בכוחה לתרום כשני אנשים ולא ליפול למעמסה על החברה ביגור שקלטה אותה עם שתי בנותיה, בשנת 1938.
מסיפורי יגור של העבר זכורה עבודתה בעגלונות ואח”כ היותה נהגת ראשונה בארץ – במשאית, כשהיא מובילה תוצרת תנובה לחיפה – וחלק גדול מעבודתה הוא נשיאת ארגזים כבדים עם מצרכים שונים והעברתם ממקום למקום. עבודה לגברים וקשה בעצם מהותה.
ביגור מילאה רבקה תפקידים שונים כאקונומית, מחסנאית, מרכזת קניות של ביגוד והלבשה, ריכוז שיפוצים בבתי החברים. יצאה לעזרה והדרכה בקיבוצים חדשים שאך עלו על הקרקע, הדרכה בישובי עולים שהזכור ביותר הוא “שחריה” בחבל לכיש שהיה רחוק מאד מהבית.
הרבה שנים עבדה רבקה במתפרה בעבודת גזירה ורק לפני תקופה קצרה, כאשר הקושי גבר עברה לעבודה בטובופלסט.
רבקה שהערך הגבוה ביותר בחייה היה ערך העבודה – חששה מאד מפני חוסר הסיפוק שיהא מנת חלקה, אבל כל חששותיה נתבדו, והיא נהנתה מכל יום-עבודה, דבר אשר ידעה להעריך ולציין במפורש. לאחרונה נאבקה בגופה ובנפשה על כל יום עבודה, עד אשר כרעה…
כאב נפילתו של נכדה הבכור במלחמת יום הכיפורים לא עזבה עד יומה האחרון, ועם זאת ידעה ליצור ולבנות מרכז למשפחות בנותיה, נכדיה ושני ניניה דבר אשר היה לה למקור רב של אושר, שמחה וגאוה.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • מכתב ממועצה אזורית יואב

    לכבוד

    מזכירות משק יגור

    ח.י.

    בקשה לנו אליכם:

    חברתכם רבקה, אשר גוייסה ע”י מזכירות הקיבוץ המאוחד להדרכה במחנה הכשרה “שחריה”, מסיימת את עבודתה במקום ועומדת לחזור למשקה.

    הכרנו והוקרנו את החברה רבקה בעבודתה, והננו מבקשים מכם לשחררה לפחות לשנה נוספת, על מנת שתוכל לעבוד במועצתנו כעובדת סוציאלית.

    בתחומי מועצתנו נמצאים שני מחנות קליטת עולים: שחריה וחרובית, ובנוסף מושבי עולים, ודרושה לנו עובדת סוציאלית מסורה כמו רבקה על מנת לטפל בעניינים.

    הננו בטוחים בשיקולכם החיוני לגבי פנייתנו, ומבקשים מכם להיענות בחיוב.

    בתודה,

    זאב פינקוס

    יו”ר המועצה האזורית יואב

    7.2.1957

  • נאמנות לתנועה

    עיירתי, גלוסק, הנמצאת בקרבת בוברויסק בבילורוסיה, היתה עיירה יהודית טיפוסית, אָמונה על מסורת יהודית עממית, ופרנסתה על המסחר הזעיר והמלאכות המקובלות בציבור היהודי. בביתנו שררה אוירה עברית-ציונית באותה תקופה. אחיותי הגדולות היו חברות ב”החלוץ”, שתים מהן עלו ארצה בשנת 1921, בראשית העליה השלישית.

    אבינו נספה במהומות שהיו בראשית המהפכה ומלחמת האזרחים, ועול הפרנסה וגידול הבנות הוטל על כתפיה הדלות של אמא. אנו השתדלנו לעזור כפי יכולתנו. המצב הכלכלי היה דחוק מאוד, ובשטח הציבורי והתרבותי השתלטו אנשי היבסקציה והטילו מוראם על כל הציבור. עזרו על ידם צעירי ה”קומסומול”, שהיו חודרים לבתים, עוקבים עחרי תנועותיהם של החשודים בציונות ומוסרים אותם ל”רשות”.

    יש לציין שרבים מהנוער היהודי נמשכו אל הקומסומול, אשר פתח לפניהם אפשרויות גדולות לפעולה ולהתקדמות ואף קסם להם בחזון הגאולה הסוציאלית אשר הבטיח למעמד העובד. אנו עמדנו בפני הפיתויים האלה ונשארנו נאמנים לרעיון הציוני. נוסד “החלוץ הצעיר” ונערכו פעולות ארגון והסברה. היינו מתאספים בבתים פרטיים בהסתר ובהסוואה של מסיבה משפחתית.

    זכורני ביקור של שליח התנועה בסניפנו. אחד החברים עבר בין בתי החברים והודיע על הפגישה. התאספנו מיד בצריף אחד רעוע בקצה העיירה, בפינה נידחת. היה אז יום סגריר קר. גשם טיפטף וחדר לצריף בין סדקי הגג. ישבנו, גם עמדנו מכווצים ורועדים מקור והקשבנו לדברי השליח, אשר מסר לנו אינפורמציה מהמצב בתנועה ומידיעות המגיעות בדרכי עקיפין מהארץ. השליח הנמיך קולו, כמעט לחש, מחשש “אוזן זרה”, אך היינו רתוקים לדברי האיש, אוזננו נטויה וכולנו קשב.

    לא פעם קרה שכמעט נתפסנו בידי אנשי המיליציה ועוזריהם, נערי הקומסומול, אך תמיד הצלחנו להתחמק מידיהם. פעם נערך בביתנו חיפוש. מצאו, בין השאר, באחת המגירות את תמונתו של הרצל. נאסרתי יחד עם עוד חברה. כיוון שהייתי צעירה, ונוסף לזה היינו משפחה עמלה (אמנו עסקה אז באפיית לחם למכירה, והתעסקות זו הועידה אותנו למעמד העמלים), ובזכות זה שוחררתי אחרי כמה ימי מעצר.

    בהשתדלות אחיותי, שהיו כבר כמה שנים בארץ, השגתי רשיון עליה, ובעקבות זה גם היתר יציאה מברית המועצות. עליתי ארצה בשנת 1924 ונשלחתי למשק הפועלות בנחלת-יהודה. במשק זה קיבלתי את הכשרתי הראשונה לחיי עבודה בארץ, ואחרי גלגולים שונים הגעתי ליגור.

    רבקה ברלנד

    “ספר יגור”, עמ’ 253

  • בעבודתי

    עם הצפירה אני יוצאת לחצר. צינת בוקר של ימי הסתיו הראשונים אופפת את האדם ומחישה את תנועותיו. כמעט בריצה אני מגיעה לאורווה וממהרת לסדר את הדרוש למען צאת בהקדם את החצר, כי הרבה עיניים מוסבות אליך ושוקלות כל תנועה. אבל אין זה עולה בידי על נקלה. ישנם עיכובים שונים. לא פעם יש הכרח לצאת ברכיבה על פרֵדה עמוסה צרורות. בצאתך לדרך, הנמשכת חצי שעה ויותר, יש לך פנאי להתבונן לכל המקיף אותך ומתרחש מסביב. מצד אחד מזדקף הכרמל מכוסה ענני ערפל, וממדרוניו נשקפים עצים ירוקים ושיחים שונים. מלפניך, במרחק, גבעות, ועליהן מאפירות נקודות ישוב. לצידך, בכל רגע עובר אוטו ברעש, עגלה מלאת אנשים הממהרים לעבודה, אופניים, אופנוע. כל אחד מודדך מכף רגל ועד ראש. לא פעם נשמעת גם איזושהי קריאה, אבל קשה להבחין מה טיבה, כי בינתיים מתרחקים כלי הרכב. כך עובר הזמן עד שאני מגיעה למקום העבודה מלווה מבטים וקריאות.

    השדה הוא רחב-ידיים. מצד אחד בחצי עיגול עוטרים אותו הרי זבולון, ומצד אחר נחצה השטח ע”י דרך. לצידו השני מתפתל הקישון. בוקר בוקר עוברות שיירות ערבים, על גמליהם וחמוריהם, עמוסים פחים וחביות, לשאוב מים מהקישון ולהביאם למחנותיהם הנמצאים בין הגבעות. אחרי זה משתרר שקט. נשמע רק טרטור האופנים, או אוטו מקרי העובר לפעמים בדרך, מפריע לדממה.

    בהתקרב שעת הצהריים מתחילים להופיע עדרי בקר וצאן בדרכם להרוות את צמאונם במעייני הקישון, שבסביבה הזאת מימיהם שופעים גם בימי הקיץ, בו בזמן שהקישון ברובו חרב. הם גולשים מההרים ומתקדמים בשורות ארוכות ביורדם בשבילים הצרים המתפתלים בין הסלעים המאפירים ובין סבכי הירק. יורדים הם עדר- עדר ורועיו, לפעמים יחידים ועתים חבורות. מרחוק, ממדרוני הגבעות, נראים העדרים כמו גושים שחורים, גדולים, המתנועעים בצורה בלתי נראית כמעט. בהגיעם למישור רחב הידיים הם מאיטים את צעדיהם ופושטים בשדות ללחך, דרך אגב, משיירי השלף שלנו. ובהימצאי בשדה מוקפת רועים, חולפת לפעמים, נגד רצוני, מחשבה על המצב בו נמצא האדם, וביחוד בחורה, יחידה, בשדה מוקף אנשי אסיה, ולא ידוע מה רחשי לבותיהם; אם מזימות רשע ירחשו או פניהם לשלום. אבל לאור היום הבהיר וכוח הרצון מתפזרים החששות.

    בערוב היום, עת צללי הלילה מתפשטים על הכל, מתגבר בכל זאת הרצון למהר ולשוב הביתה. ובבואך מלאת מרץ ורצון את שוב נתקלת באותה השאלה הישנה על כושר עבודת החברה – – – עד מתי?!….

    ר. ברלנד

    יומן יגור, 3.11.1940

  • רבקה ברלנד – שלושים למותה

    דברים שנאמרו על קברה ע”י הלל אשכנזי

    רבקה – אהובת נפשנו.

    פתיל חייך ניתק בקול דממה דקה, ועם קול נשימתך האחרונה והשלווה עלתה ההשלמה עם סיום הדרך.

    על שנה אחרונה זו של מניין חייך היה מוטל צל כבד של הקץ הקרוב, ובלבך מצולק-השנים ניחשת כי מגיעה העת לפרידה אחרונה. בצרור חייך עתירי העשייה היו צרורים ימים יפים וימים קשים, וכמותם יפים וקשים היו לילותיך הארוכים.

    צעירה, רעננה, יפה ומלאת-חיים הגעת לבית יגור. על כתפיך החסונות עמסת שתי בנות, ובלבך החלטה נחושה למצוא בית אמיתי לעצמכן ולתרום משלך כמירב יכולתך ליציקת נדבכים נוספים ביגור.

    ערכי תנועת העבודה והקיבוץ היו נר לרגלייך, לא סרת מהם ימינה ושמאלה ועימהם עלו בקנה אחד ובהם השתלבו בטבעיות גמורה יושר-הדרך והתגייסות הקבע לעמל ולעבודה, תכונות מהותיות שהיו טבועות בך עמוק.

    כולנו ידענו כי החספוס והעקשנות לא היו אלא מעטה חיצוני לאישיותך ואמצעי מגן במאבק חייך המתמשך, שהרי עמדנו פעמים אין-ספור על המסירות, יכולת הויתור, החום והאהבה אשר קרנו ממך בשפע בלתי נדלה.

    השכול, אשר פגע בך כברק כאשר נפל נכדך הבכור נמרוד, בן יגור, במלחמת יום הכיפורים, היה לפצע כואב ומדמם, אשר לא הגליד וממנו לא החלמת עד יומן האחרון.

    כל חייך שקדת לתת ולתרום לזולתך, וכל חייך הסתפקת במועט. תבנית חייך כתבנית פנייך, חרושי תלמים עמוקים מעמל ומצער, כאשר מביניהם, מעת לעת, מאירות בשמחה ובתקווה עיניך החמות והטובות, ומזווית פיך מפציעים ועולים חיוכים של נחת וסיפוק.

    את חובנו לך, כאם, כסבתא, כחברה וכידידת-נפש, שוב לא נוכל להחזיר לעולם. מקצת חובנו לך נחזיר לצאצאיך הפזורים ברחבי ישראל, למען ינצרו את זכרך כל ימיהם.

    יובל שנים עבר עליך בבית משפחת יגור, ואיננו יכולים להעלות על הדעת מקום אחר שבו, בצד תרומתך הסגולית לבית יגור היית זוכה למסירות, להערכה, לדאגה ולחום, כפי שזכית להם ביגור.

    אדם כמוך, ממיטב בני דורך, שהיית מלח-הארץ, אל האדמה אַת שבה ואל השלווה הנצחית את באה.

    יהי זכרך ברוך!

    יומן יגור, 22.7.1988

  • לרבקה

    לרבקה,

    הכרתיך עוד בהיותי ילדה, בשכונת נוה-שאנן שליד חיפה, אבל אַת אותי לא הכרת אז. מדי שבוע לערך הייתי רואה אותך נוהגת במשאית “תנובה”, מגיעה לחנות מכולת הסמוכה לביתנו, שם היינו קונים, ופורקת ארגזים עם תוצרת “תנובה”: לֶבֶּן, כפיר, גבינה וחמאה. לבושה היית בחלוק עבודה בצבע תכלת, נועלת נעלי-עבודה גבוהות, גופך שרירי, ידייך חזקות, פניך בהירות וכן שערך, נושאת את הארגזים הלוך וחזור, רושמת קבלה לחנווני, מקבלת את חתימתו וההעתק שבפנקס בידייך. יוצאת, אוספת את הארגזים הריקים שעמדו מחוץ לחנות, מחזירה למשאית, סוגרת את הדלתות בחוזקה וממהרת לחנות הבאה. אף פעם לא ראיתי מישהו שיעזור לך בנשיאה, בפריקה או בהעמסה.

    שמורה בזיכרוני התמיהה למראות אלה: איך יש לאישה הזו כוח כזה לסחוב משאות כבדים כאלה? ובכלל, למה אישה צריכה לעשות עבודה מסוג זה – הרי זו עבודה לגברים חזקים בלבד! ואני אז ילדה, אך דבר אחד הבינותי: זו אישה מיוחדת!

    חלפו עשר שנים בערך, ואני נמצאת ביגור במסגרת הכשרה מגוייסת של הפלמ”ח, ושוב ראיתיך. זכרתי אותך היטב, אבל לא יצא לי להכירך מקרוב. את עוסקת בעבודתך, ואני – בבתי ילדים, בחדר האוכל, במטבח ובאימונים.

    שנים אחדות אחר-כך מצאתי עצמי במשפחה אחת איתך. דודה של ממש. אחותה הקטנה של נעמי חמותי. במסגרת משפחתית זו באו על פתרונן כל שאלותי ותמיהותי, שנשארו פתוחות מאז ימי ילדותי, כשראיתיך לראשונה. ואז ידעתי: כל חייך – קודש לעבודה, לנשיאה בעול, למחוייבויות החברתיות, למסירות המשפחתית. האהבה לקרובים ולחברים היו נר לרגליך. רק לתת. לעצמך – לא לקחת דבר. סבל רב ידעת. מעטים האנשים שהיו עומדים בכך כמוך. אַת הוכחת. לא נחת עד כלות.

    נוחי בשלום – נזכרך בהערצה.

    עליזה רביב, כפר יהושע

    י”א תמוז תשמ”ח, 26.6.1988

  • לשאלה הישנה

    כשהוכרז על גיוס חברים לצבא עלתה בחריפות שאלת הכנסת חברות לעבודות שונות, למען תוכלנה למלא את מקום החברים המתגיסים. באסיפות שכונסו באותו זמן תפסה השאלה הזאת מקום נכבד. הוצעו הצעות והוחלטו החלטות, ובזה נסתיימה הפרשה הזאת אצלנו ולצעד ממשי כמעט שלא הגיעו.

    וידועה לי התשובה שישנה בין חברים רבים: מחסור בחברות לעבודות הכי נחוצות. אבל קשה לקבל תשובה זאת, כי זה תלוי בסידור העבודה. יש די עבודות שחברים יכולים למלא בהצלחה את מקום החברות, כי אם נמשיך בחלוקת העבודה המקובלת, זאת אומרת רק חברות בענפי השירות, הרי לפי צרכי השירות המתרבים נגיע בעתיד הלא רחוק למצב כזה שיצטרכו להוציא את החברות גם מאותם הענפים המעטים שבהם הן עוד עובדות כיום.

    שיתוף עבודה בין חברות וחברים בכל שטחי העבודה יכול לשמש גורם חברתי חשוב וגם גורם חינוכי רב ערך. ודאי שלא דיבורים מחנכים, כי אם מעשים. הפתגם אומר: “מעשי אבות סימן לבנים”. ילדינו מחקים אותנו, וכמו שאנו מחולקים בעבודה ככה מחולקים ילדינו בחייהם-הם בחברה ובמשחק. זה מהווה גם גורם חשוב בחינוך הנוער.

    לא פעם נשאלתי ע”י נוער מה הסיבה שיש ענפים שבהם עובדים רק חברים ותשובה לא היתה בפי. ונדמה לי שלא אי-כושר החברה לעבודה הוא הגורם. אדרבה, ישנן הוכחות מספיקות להתמצאותה של החברה בעבודות שונות. יש, איפוא, צורך בפעולה ערה בכיוון הרחבת שטחי העבודות של החברה, וחובת הציבור לסייע בכך. במאמץ לא רב ניתן לנו להפיג את המרירות שישנה בלב הרבה חברות, ולהסיר מליבן את רגש הנחיתות הבלתי מוצדק ולהחדיר במקומו הרגשת שותפות פעילה ופוריה.

    ר. ברלנד

    יומן יגור, 10.2.1941

    תקופת מלה”ע השניה

  • בעגלונות / מאת רבקה ברלנד

    קטע בספר “חברות בקיבוץ”, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, תש”ד

    גם בעיר ידעתי כי קיימת שאלת ה ח בֵ ר ה ב ע ב ו ד ה, אבל רק לאחר שנכנסתי לקיבוץ הועמדה לפני השאלה בכל חריפותה: כמעט כל ענף עבודה שמצאתי בו עניין היה סגור לפני, משום שאני חברה. יחס זה פגע בי מאוד והחלטתי לא לוותר, לחדור לכל ענף ולכבוש בו מקום לחברה. וכך הגעתי לעגלונות. הצלחתי לחדור לענף זה רק משום שאין העגלונים עובדים עבודת-קבע ואינם מתמידים בעבודתם.

    לא קל היה לי בזמן הראשון. הקושי לא היה קושי גופני בלבד, אלא גם נפשי. מלבד ההסתגלות לעצם העבודה היה עלי להתגבר על הלעג והאדישות שאפפוני מכל צד, אבל החלַטתי היתה איתנה: לא להיכנע. להמשיך.

    עד מהרה התחלתי “לתפוס מקום” במקצוע החדש. עבדתי בכל העבודות הקשות הכרוכות בעבודת-בהמות ויכולתי הוּכחה גם למפקפקים. ובכל זאת יש רבים הסבורים גם עתה כי העגלונות היא עבודה קשה מדי ואינה מתאימה לאשה. על יסוד ניסיוני אני דוחה בהחלט דעה זו. אין עבודת העגלונות קשה יותר מעבודות אחרות הנעשות בידי חברות, ולא פעם היא מלווה רגשות נעימים, המעשירים את הנפש.

    יש גם צד שלילי בעגלונות: אין העגלון עוסק בעבודה מסויימת, אלא כל יום הוא יוצא לעבודה אחרת ועובר מענף לענף, לפי הצורך בבהמות. לעומת זה העבודה מגוונת מאוד ונותנת אפשרות לעובד להכיר את רוב ענפי המשק.

    – – –

    לפעמים יש צורך להשאיר את הבהמות בשדה, לעבודת גיבוב וכדומה. יש שמעמיסים עגלה מלאה חבילות-קש, להביאן הביתה. אַת יושבת במרומי העגלה, לאור היום המתבהר, העין מקיפה את המרחב לכל גווניו, עד לאופק, ויש לָך הרגשה כאילו נבלעת בחיק הטבע השקט, ורק חריקת העגלה הכבדה ונשימת הבהמות הכורעות תחת כובד משאן מפריעות את הדממה אשר מסביב.

    – – –

    בימים גשומים, כשאין אפשרות לצאת אל השדה, נשארות הבהמות בחצר ועושות כל מיני עבודות שאין לעשותן בימי העונה ודוחים אותן כרגיל לימי החורף, אז מנקים את החצרות. אַת נפגשת עם אנשים העובדים בענפים שונים, וכל אחד מוצא לנחוץ להביע את יחסו לעבודת החברה בעגלונות. לא תמיד נאמרים הדברים מתוך הבנה ולא תמיד הם נעימים לאוזן…

    רבקה ברלנד

    “חברות בקיבוץ”, עמ’ 260

    הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש”ד