רבקה (קיקה) רם (מרקמן)

24/10/1913 - 22/02/2019

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ג תשרי התרע"ד

תאריך פטירה: י"ז אדר א' התשע"ט

ארץ לידה: יוגוסלביה

עבודה: גן ילדים

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: יעקב רם (מרקמן)

אחים ואחיות: צבי קביליו

בנים ובנות: בצלאל רם, פלורה פרנקל

קיקה רם-מרקמן
“סבתא מה שלומך?” אני שואלת ואת, כתמיד, מצטחקת ומיד עונה: “אצלי הכל בסדר, לא כואב לי כלום, אני רק זקנה…”
אולי 106 שנותייך מעידות על זקנה כרונולוגית אבל את מעולם לא היית זקנה, את האדם הכי צעיר מעודו. רוח ונפש שלא ניתן לכבות. יצירתיות אין סוף, סקרנות ואהבת אדם, דעתנית וביקורתית, מיד אומרת מה שעל ליבך ואמרת כל כך הרבה לכולנו.
“כולם היו ילדיי” ככה תמיד הרגשת ואמרת. בגן קיקה חינכת רבים מילדי יגור, בשנות החמישים עד סוף שנות השישים נקראת לאתגר לעבוד כגננת ביישובי העולים בסביבה, בנשר, במגדל העמק, במעברת טבעון וברכסים.
קיקה רם, לבית קביליו, נולדה בשנת 1913 בסאנסקי מוסט, עיירה קטנה בבוסניה, יוגוסלביה לשעבר. סיימה את לימודיה האקדמיים בתחום הבוטניקה בזאגרב, לפני העלייה ארצה בתחילת שנות השלושים. נוף וטבע תמיד הקסימו אותה. היא הגיעה ליגור שכבר חגג שלוש עשרה שנים. כאן החליטו שהיא תהייה גננת ושלחו אותה ללמוד במחזור הראשון של הסמינר לגננות ב”סמינר הקיבוצים”. ההחלטה על ייעודה המקצועי, שהפך לייעוד חייה, היה מוצלח. היא שילבה את מקצוע הבוטניקה בתחום חינוך הילדים וכך זכו ילדי הגן ללמוד ולחוות את הטבע ועונות השנה תוך כדי סיפור, שיר, טיול ועבודה בגינה.
היום, סבתא, את משלימה את הפאזל ומצטרפת לחלקים החסרים בסיפור חייך, לצידו של הבעל סבא יעקב רם (מרקמן), איתו צעדת שנים ארוכות, שני בנייך, יהודה הילד שלא הכרנו ובצלאל שנהרג בפעילות בשייטת 13, אחיך הצעיר צבי קביליו שנפל בתש”ח וקבור לא רחוק מכאן בנהרייה, אביך, דוד קביליו שניצל מאימת מלחמת העולם השנייה קבור כאן ביגור, מילאן, בן אחותך האהוב, לא סיפרנו לך על מותו רק בשנה האחרונה. את אחרונת הדור, מצטרפת לחברות ולחברים רבים שחלמו והקימו יחד לפני כמעט מאה שנים את הבית הזה לרגלי הכרמל.
אחרי נפילת הבן בצלאל רם (מרקמן) ביקשת לפרוש מהעבודה בגן הילדים. הימים היו ימי חג החנוכה, המסיבה בגן הילדים ברכסים הייתה ערוכה. למרות הקושי הנפשי, נענית לבקשת המפקחת וקמת מאבלך כדי לחגוג עם הילדים את החג שכל כך אהבת. סיפרת לי שאת היית עסוקה בשירה עם ילדי הגן והוריהם ישבו בצד ובכו.
בילדותנו לא שיתפת אותנו, הנכדות, ולא דיברת מעולם באופן ישיר על הכאב, אך השכול הי שם תמיד, תוך כדי, יום יומי וגם כמובן ב”אירועים חגיגיים” כמו יום הזיכרון.
בדרך אל הבריכה או בירידה מהכרמל, כשחזרנו מטיול רגלי, עברנו איתך כתמיד לביקור בבית הקברות. עבורי ועבור בנותיי בית הקברות של יגור היה מגרש המשחקים היפה ביותר, תוך כדי הסברייך על צמחי הבר ופטריות הארץ, הנחנו ביחד אבן חדשה ומיוחדת שאספנו בטיול על קברו של בצלאל וממשיכים הלאה בשגרת היום של ימי הקיץ הנעימים ב”חופש הגדול”.
לכל אחד יש את ה”קיקה שלו”. אני יודעת שנגעת ברבים ומשהו ממך נשאר בהם, אבל עבורי יש סבתא אחת, “מנהיגת השבט” על פיה יישק דבר. כשנולדה נכדתנו הבכורה אלמה לפני כשנה וחצי, הטלפון הראשון שעשיתי מחדר הלידה בבית חולים רמב”ם היה אליך. “סבתא, אני סבתא” סיפרתי לך בגאווה. יכולתי לשמוע את החיוך שלך מרחוק. הנה דור חמישי הגיע! ואני יותר מתמיד מרגישה ומבינה עד כמה משמעותי הוא הקשר בין סבתא לנכדיה, קשר שלא הרפית ממנו לרגע. גם בחצי השנה האחרונה שמרנו על חווית “היחד”. הבת פלורה כאן לצידך, צבי שהיה נכון לעזור בכל משימה, ביקורים תכופים של הנכדות, שני שבאה לבקר עם המשפחה מלונדון, שרנו עוד שירים שמחים עם הנינים והנינות, 11 במספר, והחימשית אלמה החזירה לפתע את הזיק השובבי בעינייך.
המבנה של “גן קיקה” שינה כבר מזמן את פניו, אך הזיכרונות עדיין בלב “ילדי הגן”. הגינה שטיפחת באהבה וביופי, עדיין פורחת וצבעונית, אני מאמינה שהיא תישאר בליבם של כולנו ובליבו של קיבוץ יגור.

עדי רויטנברג.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • הספד

    הספד שכתבה שני רם (הנכדה) על סבתא קיקה 25.02.2019

    סבתא קיקה!

    את המשל אודות חמשת העיוורים שממששים את חלקי הפיל השונים, וכל אחד בטוח שהחלק שהוא מישש הוא “האמת” המתארת את הפיל, כולם מכירים. אני יודעת שאני זכיתי להכיר את סבתא קיקה מזוויות שונות: החדק שרגיש לזולת, מריח ומתיז מי אהבה לרוב. הרגליים, הנעוצות בקרקע בחוזקה, ביציבות, נותנות שורשים באדמה פורייה, דרך האוזניים הקשובות אליי, מעבר לטלפון ובאחת מול אחת, דרך עיניה, המתבוננות ורואות אותי ממש נוכחת, כפי שאני, ותמיד מקבלת אותי באהבה עצומה.

    כפי שרבים פה יודעים, קיקה הייתה דמות עצומת מימדים, כמעט מיתולוגית. לאחר נפילת אבי, בצלאל, היא יצאה מדעתה לכשנה בערך. אך בשובה, היא בחרה כמעט בעל כורחה לחיות בויטאליות מתוך חיוניות שאין שנייה לה. סבתא קיקה הייתה עבורי לא רק סבתא, היא הייתה אוצרת הזיכרונות שלי, מלשון “אוצר”, ואובדנה עשוי להיות ניתוק החוט שקישר אותי לאותו חלק בי שאינני זוכרת מלפני נפילת אבי ומהחודשים שאחרי האירוע. היא נהגה לספר לי שכבת שישה עשר חודשים צעדתי בשבילי הקיבוץ ואמרתי “אבא, אבא” לבחורים צעירים שבאו לעומתנו. זיכרון אחר שיש לי הוא מגיל חמששש, סבא יעקב וסבתא קיקה לקחו אותי לביקור אצל פלורה דודתי וחגית הראתה לי את אוסף הבולים של בצלאל. כששאלתי מי הוא בצלאל, היא ענתה (חגית הייתה אז בת ארבע) “אבא שלך” ונקראה במהרה למטבח, כי זה היה סוד אסור לשיח. בגיל חמש אני זוכרת שסבא יעקב וסבתא קיקה הגיעו לגן חובה לראותני ולקחו אותי לגן הציבורי, ואמי נבהלה וחשבה ש”נחטפתי” והריב בין הוריי לסבי שסיים את האירוע… בגיל שמונה- טיול לראות פריחה בכרמל עם בנות דודותיי שהסתיים בקבר של בצלאל. הן הניחו את הכלניות שקטפו על הקבר ואני סרבתי “זה לאביך” נאמר לי ואני…. בנסיעה חזרה לכפר-סבא שאלתי את אמי על מה ולמה? נאמר לי שזה שקר.

    סבתא קיקה ואמי יוכי הפכו את אובדנן למלחמת עולם שהתנהלה מעל ראשי. רק בגיל שש-עשרה וחצי עם קבלת תעודת הזהות עם שם המשפחה רם, התחלתי מסע ארוך של גילוי קיקה ויעקב כמשפחה שלי. וזכיתי וזו הייתה דרך של חריש עמוק ונושא פירות. למדתי לסלוח לשתי הנשים הגדולות שבחיי ולחבר את השבר. הנוכחות של קיקה בחיי הייתה מאבני היסוד שבבניין אישיותי.

    יש נטיה בלוויות להזכיר רק את הצדדים החיוביים של המת. אני מאמינה שמה שאנחנו מדחיקים לרוב איננו שלילי. לכל תכונה ישנה סיבה לקיום, וכך חיבור של כל החלקים השונים שלנו מאפשר קיום שלם, וחווית חיים של well-being . אז סבתא קיקה ידעה לכעוס וידעה להיות תובענית ועקשנית גדולה. היא ידעה לריב בסטייל אפילו. אך היא גם ידעה לבקש סליחה. היא ידעה לחמול ולראות את הטוב, היפה והמיוחד באנשים רחוקים וקרובים כאחד. לטעמי היא הייתה פמיניסטית גדולה שהקדימה את זמנה. אישה עובדת, חושבת, שחגגה את החיים ובגדול. היה לה קול פנימי של שורדת. הן אמה נפטרה כשהייתה בת שש כמעט. וכמו שסיפרה לי, לא היה מי שיחגוג לה יום הולדת בתשעה באב, יום הולדתה. אז יחד עם אחיה ואחיותיה הלכה לאורך הנהר, ועל מדורה הם חיממו תירס מהשדות וכך עשו לה יום הולדת בתשעה באב. באותו גיל למדה גם לסרוג את נעלי הבית/ערדליים המפורסמות שלה, מצמר מהכבשים שרעו בכפר. מי שלמדה לדאוג לעצמה בגיל חמש וחצי ידעה גם לדאוג לעצמה בגיל 105 וחצי עד לנפילתה בקייץ האחרון. היא בישלה, חיממה, עבדה בגינה, סרגה הכל בעצמה, בחדרה… בגפה.

    סבתא קיקה אהבה ילדים. לדעתי זה היה חלק מסוד החיוניות שלה. היא העריצה את בני תומר ותאומותיי מגלי ואינה ומעולם לא שכחה לשאול אודותיהן. את בן זוגי מרקוס היא חיבקה אל תוך משפחתה בגאווה גדולה. למרות שנפגשה איתו לראשונה ב-1994 ולו קוקו בלונדיני וג’ינס קרועות היא ביקשה שאבדוק האם הוא אכן מתמטיקאי ודוקטור כפי שדיווחתי…

    כשאמי רצתה להעליב אותי היא הייתה אומרת “את דומה לקיקה”. היום אני נושאת זאת קרוב לליבי, כמחמאה גדולה. אם יש משהו שחייה של סבתא קיקה לימדו אותי, זה לארוג ביחד את כל החלקים השונים, הסותרים לכאורה, לפסיפס צבעוני אחד, לחבר את שנראה הפכים.

    מילדה יתומה בת של רב ושוחט ספרדי יהודי בסן-סקימו, ליד סרייבו ביגוסלביה לחלוצה בישראל, סטודנטית לגננות בתל-אביב, אם לבן צעיר, יהודה, מבן זוגה הראשון (שהפך להיות וטרינר ראשי בישראל) ולאובדן הנורא של ילד בן שש, ומשם לזוגיות עם סבא יעקב שהיה צעיר גבוה, רזה, חתיך ואינטלקטואל עם משקפיים עגולות בצעירותו, שנשא בתפקידים מרכזיים בקיבוץ והיה ראש המועצה האיזורית זבולון כעשרים וחמש שנים. אם לפלורה ולבצלאל בשלט רחוק, כפי שהיה במהות הקיבוץ בימים ההם. לקיקה לא הייתה אם והיא סיפרה לי בכאב כיצד לא ידעה להיות אם לשני ילדיה למרות אהבתה להם. ילדיה בגנים היו חשובים לה כילדיה שלה. בבגרותה לאחר אובדן בצלאל, יתכן ועשתה “תיקון” דרך הקשר שלה עם נכדותיה.

    הסריגה, הפסלים מחימר, העבודה בגינה, בכל שנגעה היו לה ידי זהב. בגלל שלא הזדקקה לאחרים, היה בה משהו שמשך אנשים אליה. גם בזיקנתה המאוחרת ילדים קטנים המשיכו להיכנס לחצר, להתבונן בחפציה ולטעום מהעוגיות שכיבדה אותם בהן. בשנתיים האחרונות הייתי בארץ כמעט פעם בשמונהתשעה שבועות כדי לבקר את קיקה. חשתי שזו הירושה שאבי ז”ל מבקש ממני לעשות בהעידרו – עלי ללמלא את החלל.

    גם כשזיכרונה התחיל לבגוד בה, שרנו שירי ילדים ביחד ודיברנו על מה שחשוב: על עבודה, על משפחה, על אהבה. סבתא לא הייתה טיפוס אינטלקטואלי אבל הייתה בה חכמה עתיקת יומין של סדר עדיפויות נכון. “תשני בצהריים, תשמרי על משפחתך” היא הייתה אומרת לי. סבתא נמצאת בתוכי. היא הכוח שלי ללכת קדימה. זכיתי להיות הבת של אמי יוכי, זכיתי להיות הנכדה של סבתא קיקה. כשמלאו ארבעים שנה למות אבי ביום הזיכרון בשייטת נפגשו שתיהן והשלימו. נסגר מעגל בתוכי. באותו שבוע חלתה אמי בסרטן ונפטרה לאחר עשרים חודשים. היום שבע שנים מאוחר יותר, ובאותו חודש אני מלווה את גופה של סבתא לקבורה. אבל הירושה הרוחנית שלה, החוזק שלה, ההמשכיות למרות הטרגדיות, העוצמה, היופי, המסירות, אותם אני נוצרת בתוכי ומודה “תודה סבתא!”