רבקה שאר

12/12/1905 - 14/01/1975

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ד כסלו התרס"ו

תאריך פטירה: ב' שבט התשל"ה

ארץ לידה: פולין

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: צבי שאר

אחים ואחיות: יעקב זמיר, פנינה זמיר

נולדה – טבת תרס”ו, 1905
נפטרה – ב’ בשבט תשל”ה, 14.1.1975

נולדה בבריינסק – פולין להוריה מנחם-מנדל ושפרה. מוצאה ממשפחת עמלים. אביה נפח. המשפחה הושמדה בשואה, פרט לאחיה שנרצח עם השלושה בשערי יגור.
עוד בעלומיה התכוונה לעלות ארצה. היתה בין הראשונים בעיירתה שהכשירה עצמה, מיוזמתה, בגידול ירקות. בעלותה ארצה בשנת 1926 היתה במשק הפועלות בירושלים בהדרכת רחל ינאית, שעימה נשמרו קשרי חברות אמיצים.
חברה בקיבוצנו יגור משנת 1928.
אחותה ובעלה, חברותיה וחבריה כואבים את הדווי והיסורים שמצאוה שנים כה רבות והפריעוה מעניין חייה – העבודה בגוף ובלב.
עסקה בכל יכולתה בתבונה ותושיה שנים רבות במשתלה. בחלותה עברה לכריכת ספרים, ובשנים האחרונות לתפירה.

כוחות הנפש שלה היו מפליאים ועמדו לה עד אחרון ימיה.

תנצב”ה

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • קינתי / צבי שאר

    יסלחו לי חבריי, ואם עוויתי – שגיתי, כי עשיתי פרהסיה לאבלי. לא יכולתי לכולאו עימי שבעת הימים בחדר.

    לא אתפאר על איש בפחזות; ודאי שיירה במותה כמותה; אך לי היא היתה כנפשי במלוא המהויות ל”זוהר”. ככתוב: “וייפח באפיו נשמת חיים” וגומר. “בגני נטעתיך, בגני המוצנע – בליבי”. ואומר לי הלב – כתוב זאת וגלה. ואם גם שלא ברשותה, אם יקר חייה המוצנע, גלה לחברים, כי זכאים הם לדעת ערכי אדם ואדם שאינם עוד איתנו. והחי יקח אל ליבו.

    מבעד למסך השנים הרבות אראנה – ראשית דרך עימדי. באחרון של פסח, בהירצח השלושה, ואחיה עימם, בשערי יגור. מאז ניתן הסימן בברית מזג של אומן, אהבה ומוות, חוט של עצב משוך על פני שנים ארוכות.

    גם בימים של רוויה – במילאת העצבות נוכחת, גם אם בחגווי מסתור, ואולי זהו מקורו של כוח – שגילויו בצהלת צחוקה, והמכאוב כמוס עימה…

    כימות דור יחד חיינו. הלוא היו שנים רבות של סבל והיא נשאה סיבלה בכבוד וללא כניעה. דמות מופלאה היתה רבקה בכל שיקטה וצניעותה. עיניי תלויות אליה, שואלות אותה, ואליה הולך הלב.

    כימות דור, ולא ארכו הימים; כל הימים לא ראיתי בה דופי. כל הימים נלבטה סכלותי בקרבי; רק בקץ ימיה הוברר לי – שלמות אהבתנו ביחד. כפיות מזון שהגמעתי אל פיה, בשעות דעיכתה בין ערביים, אשא עימי – זכרון ייסוריה וצמידותנו.

    צנועים ופשוטים היו חייה – לא יד ושם לה בגיבורים. אך היתה זו שרשרת ארוכה שחוליותיה צער וגבורה ובהירות הנפש, ומאבק נואש ונחרץ על המשך וחלום על שיבה הביתה.

    הנה אשא בי חלומה באהבה וכבוד ככיכולתי, ולאורה את דרכי אגשש.

    (שלושים לפטירתה)

  • אהבתי את רבקה / רחל ינאית בן-צבי

    לחבר חייה של רבקה זמיר, החניכה שלי במשתלה של גידול עצים בירושלים.

    קראתי בחוברת לזכרה של רבקה את רשימתך “קינתי” וזכרתי את רבקה כמו שהכרתיה בעבודה במשתלה בירושלים. היופי הרוחני-הנפשי בלט ביופיה החיצוני. כה אהבתי את רבקה בין חניכותיי בעבודתנו במשתלה.

    זכור לי יום בואה של רבקה: הבחנתי בה מחוץ לגדר של המשתלה. היא באה בסתיו, לבושה מעיל אפור, צווארון של פרווה ובידה מזוודה ומבטה לעברים. הרהרתי בנפשי: עלמה במעיל של פרווה תסתגל לחיים המאמצים בעבודה ולחיי הצנע שלנו? הבטתי עליה והבנתי, ודאי בת המחפשת את המשתלה.

    מעטים היו אז הבניינים ברחביה, רובה שטח שמם של קוצים ודרדרים, והמשתלה שלנו עוד לא בולטת. את הגדר סידרנו מגבעולי הקוצים, ורק הצריף שלי כבר עומד. התחלתי לצעוד לקראתה. מה זכור לי המבט החם שלה, בת הצחוק הנעימה שנשתפכה על פניה. “כמעט ישר מן האוניה”, אמרה לי.

    חברותיי במועצת הפועלות בתל-אביב, שהיו פוגשות את העולים בנמל יפו, יעצו מיד לרבקה לנסוע לירושלים למשתלה שלי. חיפשתי אחרי בנות חלוצות להכשרה בעבודה.

    למן היום הראשון התחבבה רבקה על כל חברותיה. היינו אז כתריסר חברות בעבודה, ואני חיבבתי אותה יותר מכולן. רבקה דבקה בעבודה במשתלה, בזריעה, בשתילה ובהשקיה. בימיה הקימונו “הצריף” לחברות. לא פשוט ולא קל היה הדבר. צריך היה להביא למקום קירות עץ מוכנים ולמתוח עליהם קורות לגגון. אל הצריף נכנסו החברות בטרם ריצפנו רצפה. רבקה בין הבנות המאושרות שהשתכנה בצריף. אולי סיפרה לך על תקופתה במשתלה.

    מה מאוד זכור לי ליל אסון השלושה ביגור, ביניהם אחיה של רבקה. אותו לילה העירו את בן-צבי שהיה בראש הוועד הלאומי, וזוכרת אני איך היינו חרדים למצב ביגור באותו הלילה. רק לאחר יומיים נודע לי שאחיה של רבקה ביניהם, והתאבלתי איתה.

    נפלא איך אתה נותן את דמותה, איך אתה משתף את כולנו באבלך, ואני רוצה להגיד לך שאני בין המתאבלים, כי יקרה לי רבקה מאוד מאוד.

    איתך בצערך על מות רבקה היקרה – רחל ינאית בן-צבי

    ז’ באדר תשל”ה, 18 בפברואר 1975

    (פורסם ביומן יגור, פברואר 1975)

  • אחותי רבקה / פנינה זמיר

    ימים קשים באו לי מאז נלקחה מאיתנו רבקה אחותי הנחמדה.

    מאז אותו רגע נמהר הפריד אותך הגורל באכזריותו ונותרנו גלמודים, כואבים ואילמים.

    לקחת עימך את הטוהר והיופי שבחיים, את הצחוק והשמחה.

    לעולם לא נשכח את היופי שבחייך.

    כמה ידענו בחוג משפחתנו את השמחה והצחוק שהיו ממלאים את חלל חדרנו כל הימים.

    את צחקת עימנו יחד.

    למען אושרנו השתדלת להמתיק את חיינו.

    החיוך המלבב שלך הפיץ זוהר ונועם בכל פינות החדר.

    אהבת האדם ואהבת החיים היו בראש מאווייך, ואלה הינחו אותך בדרכי החיים.

    מידת הכנסת אורחים שלך – ידועה. את קיבלת פני אנשים בשלום תוך חיוך רחב.

    אלה היו מידותייך רבקה.

    כל הזמן ששכבת בבית החולים פגשנוך וחיוך על שפתייך, אך לא נעלמה מעינינו הדמעה שגלשה על לחייך.

    ראינו אותך בקשרייך ויחסייך עם העובדים בבית החולים. כולם אהבוך – הרופאים והאחיות.

    רבקה, היית לי אחות, אמא וחברה.

    היית לי אחות כל-כך טובה, חכמה ואצילה.

    הגורל האכזרי לקחך מאיתנו.

    אילם הכאב.

    פנינה זמיר