רות סנדר

10/03/1926 - 25/08/2011

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ד אדר התרפ"ו

תאריך פטירה: כ"ה אב התשע"א

ארץ לידה: גרמניה

מקום קבורה: יגור

חלל צה"ל

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: משה סנדר

רות סנדר

רות נולדה בשנת 1926, לפני 85 שנים בעיר דורטמונד בגרמניה, לאברהם וחנה דויטשר. המשפחה הייתה ציונית וסוציאליסטית. החינוך שקיבלו הילדים בבית היה יהודי, וכילדה נתקלה רות באנטישמיות מסביב. על רקע זה עלתה המשפחה ארצה בשנת 1936 והגיעה ליגור – אל ביתו של הבן והאח הבכור, זאב דור.
רות הייתה בת שמונה בהגיעה לבית הילדים, ילדה ייקית מנומסת עם סינור ומטפחת-אף מחוברת אליו, למקרה הצורך. על כך הציקו לה ילדי המשק. לאורך שנים זכרה את המטפלות עדה יגורי ופנינה לופטין שעזרו לה באותם ימים. רות השתלבה בחברת הילדים ובבית הספר, למדה בבית הספר המחוזי והייתה בוגרת מחזור א’ של בני יגור שלמדו בו. החברות עם תלמידי בית ספר “טיץ” המשיכה לאורך השנים בפגישות מעת לעת בביתם של רות ומשה. בחבורה הזו הייתה רות הרוח החיה. היחסים העמיקו אחרי נפילת חברם חנן זלינגר בקרב בבלאד-אל-שייך.
המפגש של רות ומשה סנדר הצמיח זוגיות מופלאה – תמיכה הדדית חמה וקשר נפשי שהקרינו על הבית לאורך כל השנים. משה השתלב במשפחת דור, למד מהם לדבר גרמנית ונעשה לדמות המרכזית במשפחה הרחבה. ברות טיפל כמו “במלכת אנגליה”.
רות הייתה אופטימית, אוהבת חיים ובילויים. היא אהבה לרקוד, השתתפה בחוג הדרמטי, שרה במקהלה של יהודה שרת, ואהבה לצאת לבלות. צחוקה המתגלגל היה לשם דבר במשפחה, ובעיקר מאותם רגעים לא נשכחים כשהיא, אמה ואחותה היו פורצות בצחוק מדבק, ונסחפות בטרנס של צחוקים שלא ניתן היה להפסיקו.
עבודתה הראשונה הייתה כמטפלת בילדי בית הספר. היא הייתה אשת עבודה חרוצה, קפדנית ואחראית. 45 שנים עבדה כאחות במרפאה. בימים ההם היו מזעיקים אותה בלילות למיטתו של חולה. ילדיה זוכרים שנשרכו אחריה לפנות ערב לביקורי בית כשקראו לה, ושחיכו לה בחדר כשהסתגרה במרפסת עם חברים שבאו אליה עם הבעיה הכואבת שלהם. אבל רות אהבה לעזור, ושאבה סיפוק מהיותה כתובת לחברים. במשך השנים יצאה להשתלמויות שונות כאחות, ביניהן שנת השתלמות בבית החולים “רמב”ם” בכל המחלקות. שנים רבות הייתה אחות בית הספר.
רות הייתה אם משפחה מסורה ודואגת. מעבר למסירות לילדיה – נדב, רבקה ואורית, ואחר כך לתשעת הנכדים, היא טיפלה בדאגה יוצאת דופן בהוריה לאורך כל שנות חייהם ביגור. עוד כילדה וכנערה הציק לה מעמדם כ”הורים”, והיא חשה חובה ואחריות לעמוד לימינם בכל עניין. יתר על כן, ביתם של רות ומשה היה מרכז למשפחה המורחבת, בית פתוח ומזמין. תמיד חיכו לך שם, עם אוכל ואכפתיות, ולעת צרה ומחלה רות טיפלה במסירות אין קץ גם באחייניה מיכאל וישראל.
בגיל צעיר יחסית תקפה אותה מחלת הפרקינסון, ואחר כך באו מחלות נוספות. היא לא רצתה להשלים עם העובדות, ולא קיבלה את ההגבלות שהטילה עליה המחלה. היא ניסתה להיות עצמאית ככל שיכלה, אך ההידרדרות הייתה בלתי נמנעת.
בשלוש השנים האחרונות ראינו את רות הנמרצת בכסא גלגלים. היא לא הסתגרה בבית, ורצתה להיות מעורבת בחצר המשק ובחדר האוכל. כאשר הזדקקה לעזרה יומיומית זכתה למטפלות מסורות, ותודה מיוחדת למרי.
אולם מה שזכתה לו מעל ומעבר למוכר במקומותינו היה החיבוק המשפחתי האמיץ – לא רק מצד משה והילדים, אלא גם מהנכדים. הנכדים, אשר בקן החם של סבא וסבתא תמיד חיכו להם בלב פתוח ושולחן ערוך, ידעו להחזיר אהבה כל השנים, והם ביקרו ופינקו והתעניינו וטלפנו מרחוק גם בתקופות הקשות מאד לאחרונה. ועל כן למרות הסבל הרב, על זה נאמר – למות בשיבה טובה.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • בסיום עבודתה במרפאה

    בשבוע שעבר נערכה מסיבת פרידה לרות סנדר לאחר שנות עבודה ארוכות במרפאת יגור.

    בארוחת ערב חגיגית נאמרו הרבה מילים טובות על עבודה משותפת ופוריה.

    מוקפת בבני משפחה וידידים רבים הודתה רות למברכים החוגגים איתה.

    מדברי הברכה שקראה בתיה קנטרוביץ’:

    ראשית, אני רוצה להודות לצוות המרפאה שכיבדו אותי לומר מספר מילים חמות לרות.

    רות נכנסה בתחילת שנות החמישים לעבוד במרפאה. ציבור הילדים ביגור גדל, שיטות עבודה השתנו, ורות נקבעה לאחות בית-הספר.

    לא מלאכה קלה היא לסכם עשרות שנים של עבודה, בעיקר כאשר מדובר בטיפול ובשמירה על בריאות הילדים.

    רווחת דעה, ולא פעם שמעתי גם מרות, כי כאשר מסכמים את שנות עבודתו ופעילותו של אדם משתדלים להגיד רק טובות, כאשר בעבודה יום-יומית יש מדי פעם אי-הבנות ואלה לא פעם מוחקים כל הרגשה טובה בעבודה.

    אבל היום, ברגע של אמת, כאשר באים לסכם עשרות שנים של פעילות משותפת, כל אי-ההבנות מתגמדות ואין כל משמעות לעומת היש הגדול שיצרנו במשך השנים.

    ואלו היו הימים היפים שאת, רות, נתת לילדים ולהורים – השקט הנפשי, המסירות, הסבלנות והיחס – כמו שאומרים בסלנג – נתת “את הלב”.

    רות – בזאת היתה ההצלחה שלך בעבודה!

    מה נאחל לך היום?

    בריאות טובה והנאה מכל מה שיש בחיים.

    בתיה קנטרוביץ’

    (יומן יגור, 17.3.1995)

  • ראיון עם רות

    מתוך ראיון ביומן יגור:

    איך ומתי הגעת ליגור?

    הגעתי עם הורי בשנת 1935 מדורטמונט גרמניה, שם נולדתי… השפעת הנאצים כבר ניכרה ברחובות ולא היתה לנו ברירה אלא לעזוב את גרמניה. הורי ואני עלינו לישראל וליגור בעקבות אחי זאב דור ז”ל, שהגיע ליגור שנים מספר לפנינו ומכאן הסדיר בשבילנו את סרטיפיקט העלייה. מאוחר יותר הצטרפה אלינו אחותי פרידה ושוב היתה המשפחה מאוחדת.

    נכנסתי לכיתה ג’ של המחזור הראשון ביגור – כיתה של 14 תלמידים, מתוכם נמצאת כיום ביגור רק איה קיגל. רבים מאיתנו נפטרו בגיל צעיר. הכל נראה לי משונה אז – הסביבה הקיבוצית, הגישה החינוכית החופשית. גם אני, כנראה, נראיתי לילדים משונה. אמי הביאה אותי לבית הילדים כשאני לבושה עם סינר וממחטה המחוברת לחולצה בסיכת ביטחון… לא דיברתי עברית. במשק אהבו אותי, במיוחד המשפחות הייקיות שאימצו אותי אליהן, אבל בין הילדים המצב בהתחלה היה שונה. הייתי ילדה מנומסת וממושמעת, מה שלא היה לטובתי מבחינה חברתית. הודות לציפורה ורדי ולמטפלות המסורות (עדה יגורי, פנינה לופטין וחייקה מאירי) השתלבתי במקום.

    בית הספר היה צריף סמוך לבית עדה. מלבדנו היו ביגור כמה בנות מבוגרות יותר, שעלו מפולין ולמדו בנשר… כבני המחזור הראשון של ביה”ס ביגור המשק השקיע בנו כל מה שיכול וטיפח אותנו במיוחד. למשל, כדי לנוח מ”המאורעות” (1936-1939) לקחו אותנו לחודש בתל-אביב. באותם ימים גם הקימו את חדר-האוכל החדש. כשסיימו את הקמתו הביאו אותנו מתל-אביב למסיבה ובסיומה – חזרנו לתל-אביב.

    הערבים היו יורים עלינו מההר ואנחנו היינו זוחלים על הרצפה ומסתתרים… לחיפה היינו נוסעים במשוריין. כשבבלד-א-שייך זרקו עלינו אבנים – לא פחדנו. גם את סגירת הכביש בגלל העוצר של האנגלים היכרנו.

    אחרי שהגיע הנוער מגרמניה לבי”ס טיץ התקיימו פעילות חברתית וטיולים משותפים.

    במוסיקה עם יהודה שרת עסקנו כחלק מיום הלימודים, בשיעורי המוסיקה והעברית (לא פעם כשהגענו לשיעור מצאנו אותו ישן לאחר לילות פעילים) ובהזדמנויות רבות אחרות לאחר שעות הלימודים.

    למדנו בבית הספר המחוזי ונהנינו מאוד. היינו מעורבים בפעילויות הקיבוץ ככיתה וגם אני באופן אישי בחרתי לעשות זאת. נסעתי עם מקהלת יגור להופעות ב”קול ישראל” בעין-חרוד, הייתי פעילה בוועדות תרבות, מינויים וועדות אחרות.

    הנטייה שלי לנושא הבריאות ניכרה כבר בתקופת ביה”ס – תמיד החזקתי תיק עזרה ראשונה. כחברה עבדתי בתור מטפלת בכיתות ד’-ז’ וכשהתפנה במרפאת יגור מקום לאחות פנו אלי להשתלב בה. אהבתי מאוד את המקצוע הזה והתמדתי בו עד יציאתי לפנסיה.

    (יומן יגור, 24.1.2003 . מראיינת – בתיה קמר)