רחל אדלר

14/01/1919 - 06/04/2007

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ג שבט התרע"ט

תאריך פטירה: י"ח ניסן התשס"ז

ארץ לידה: פולין

תנועה ציונית: הבונים

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: קרל אדלר

נינים ונינות: נועם סער

רחל אדלר

רחל נולדה בשנת 1919 בעיירה שוויצ’אני שבפולין. בהיותה בת חודשיים נדדה המשפחה לגרמניה והתיישבה בעיר קלן. רחל הייתה הבת השלישית במשפחה שגדלו בה חמישה ילדים. בזכרונותיה היא מספרת שהייתה ילדה מאוד עצמאית כבר בגיל צעיר: “הבית היה בית דתי אבל היה לנו חופש מוחלט ויכולנו לעשות כמעט כל מה שרצינו”, היא מוסיפה. הם חיו בסביבה גרמנית. לא היו בסביבתה יהודים. עוד סיפרה כי הייתה שם אווירה של אנטישמיות רבה. בקלן החלה ללמוד בבית-ספר יהודי עד שנסגר בשנת 1933 כשהייתה כבת 14. באותה שנה גורשו הוריה חזרה לפולין, ומכיוון שתעודותיה לא היו מסודרות היא נאלצה להיפרד ממשפחתה ולהיכנס לפנימייה למשך חצי שנה. עברה חצי שנה והניירות לא סודרו והיא המשיכה לחיות בקלן ללא משפחתה וללא גב מפרנס ותומך. על התקופה הזו היא סיפרה: “מצבי לא היה טוב, לא היה לי גרוש על הנשמה. הבנות בפנימייה היו מבתים טובים ואני מצאתי ביניהן חברות, אבל שלחו אותי לעבוד במקומות איומים. אז גיליתי שיש לי אופי חזק, לא ויתרתי ולא נשברתי. רק רציתי לעלות לפלשתינה. זו הייתה ממש הצלה”.
בהיותה בת 15 הצטרפה לתנועת ה”בונים” שהייתה קשורה לתנועת ה”חלוץ” בגרמניה. “היו לי מדריכים מהארץ, מנען וגבעת-ברנר, והם חינכו אותנו לאהבת הארץ. למרות געגועי להורי ובני משפחתי שבפולין רציתי רק לארץ”. בגיל 16 אושרה עלייתה ארצה. לפני נסיעתה ארצה נסעה לבקר את בני משפחתה שבפולין בזכותו של אדם שאימץ אותה בהיותה בתנועה. על פגישתה האחרונה הזו סיפרה: “הפגישה עם המשפחה לאחר שנתיים של ניתוק הייתה מאוד מרגשת. הכי הרבה דיברתי עם אמא כי הייתי מאוד קשורה אליה. לפני שעזבתי אמא בכתה ואמרה שהיא יודעת שיותר לא תראה אותי”. ואכן זו הייתה הפעם האחרונה שרחל ראתה את כולם. במלחמה אבדו עקבותיהם של כל בני משפחתה. בקלן כבר כולם דיברו על המלחמה הקרובה. הייתה אווירה של ערב מלחמה. בעזרת השליח של התנועה היא התקבלה לחברת נוער. שוב, בתמיכתו של האדם שתרם כסף לנסיעתה לפולין, היא הצליחה לשלם את דמי נסיעתה ארצה עם חברת הנוער.
בארץ היא הצטרפה יחד עם חברת הנוער שלה לקיבוץ אשדות-יעקב. האקלים היה חם, תנאי המגורים לא היו טובים, אבל כולם היו צעירים. לאחר שנתיים באשדות-יעקב יצאה חברת הנוער שלהם להקמת ישוב חדש, קיבוץ גשר ורחל עזבה והצטרפה לקיבוץ אלונים. באלונים לא הייתה הרבה עבודה באותו הזמן ולכן היא עבדה בכפר-יהושע בעבודות מזדמנות. דרך אלונים היא הגיעה ליגור, לאחר שקיבלה אזהרה מחברותיה שלא תעז לעבור לקיבוץ יגור, שבו האחד אינו מכיר את השני.
בשנת 1941 היא באה לעבוד ביגור. כאן פגשה את קרל אדלר שהיה רועה צאן ושומר בלילות. הם נישאו. בהמשך נולדו הילדים: דורית, מיכל, יעל ויעקב.
רחל עבדה ביגור: במטבח, בתי-ילדים, חמי טבריה, במעגלה בגיהוץ ואפילו הייתה שלוש שנים מצילה בבריכה. על חייה ביגור סיפרה: “כשכבר הייתי ביגור כל הזמן חיפשתי פינה משלי, בית שלא היה לי מגיל 14, ופה באמת מצאתי בית”. היה לרחל ולקרל אדלר בית מאוד מיוחד, בית שהייתה בו קרבה ואהבה גדולה לטבע. כל השנים היו להם בבית כלבים. ייחודו של הבית והמשפחה בא דרך תחביבו של קרל, הצייד, אבל השפיע על כל אורחות הבית וגם על רחל.
“אמא הייתה אשה טובה מאוד שלא איבדה את חוש ההומור שלה עד רגעיה האחרונים. היא לימדה אותנו לקבל כל אדם כמות שהוא בלי הבדלים של צבע עור, דת, גזע ומין”, אמרו בני המשפחה. לרחל היה כשרון ליצור מערכות יחסים עם כל אחד. הייתה לה תבונת כפיים וחוכמת חיים שעזרו לה למצוא שפה משותפת עם צעירים ומבוגרים. היו לה קשרים מיוחדים עם נכדיה והנינים.
רחל זכתה ל-13 נכדים ו-16 נינים. בין נכדיה היא מנתה גם את סווטה ומיכאל שאומצו על ידי יעקב וטורן. היא אמרה על סווטה: “יותר משאני אימצתי אותה, היא אימצה אותי”.

רחל נפטרה בשיבה טובה.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • מתוך ראיון שנערך ב – 28.1.2002

    כשהייתי בפנימיה היה נער גרמני אחד, בשנתיים מבוגר ממני. הוא הלך ל”היטלר יונגרט” עם מדים, והוא התאהב בי, אני לא יודעת איך. הוא כל הזמן חיכה ליד הפנימיה ואני פחדתי, פחדתי שמישהו יראה אותי עם בן כזה.

    הוא אמר לי שאם אבא שלו היה יודע שהוא אפילו רק מדבר איתי, הוא יהרוג אותו. אבא שלו היה קצין גבוה מאוד באס-אס. אני הייתי בת 15 והוא בן 18 (זה היה בערך בשנת 1934). אינני זוכרת את שמו. הוא אמר לי שהוא יבוא ארצה כי הוא רוצה אותי. שאלתי אותו מה הוא יעשה בפלשתינה והוא אמר שלא אכפת לו, שהוא בכלל לא רוצה להיות ב”היטלר יונגרט” אלא רק אותי. אני חושבת שהוא נהרג במלחמה כי יותר לא שמעתי ממנו. הוא היה נחמד, כזה שאפשר להתאהב בו, אבל אני לא רציתי לראות אותו או לדבר איתו, פחדתי שמישהו יראה אותנו ואז אוי ואבוי יהיה לי… פעם אחת הוא פנה אלי והתחיל לדבר איתי ולשאול מי אני. אמרתי לו: “תדע לך שאני יהודיה”. לכל מקום הלכתי עם מגן-דוד. לא פחדתי אז, בוודאי הייתי טפשה. הוא אמר שכבר ידע שאני יהודיה ושלא אכפת לו בכלל, שהוא לא אוהב את הבנות האלה ב”היטלר יוגנט” ושהוא דווקא רוצה אותי.

    כשנסעתי ברכבת לאיטליה הוא עמד על הרציף מרחוק בשביל לראות אותי עוד קצת. ויותר לא ראיתי אותו. אבל הוא היה בחור חתיך…

    אני לא יכולה לשכוח את הילדים הגרמנים האלה שכל-כך פגעו והציקו לי ושהיה לי הכוח לעמוד נגדם. בעיקר כשהאחיות שלי רצו הביתה ואני עמדתי נגדם. גידלתי ציפורניים ובזה פצעתי אותם, עשיתי להם פצעים כאלה… מה היה לי נגדם? לא היה לי כלום…

    – – –

    כשהייתי בת 15 היה לי חבר בן 21, יהודי, שמו היה קורט. הכרתי אותו ב”החלוץ”. הוא היה בחור נורא נחמד, אבל היתה לו אחות שחיסלה את החברוּת שלנו מפני שהיא אהבה אותו “יותר מדי”. לא כמו אחות. היא אהבה אותו ממש…

    כשקרל ואני עמדנו להתחתן, חברה אחת אמרה לי שאסור לי להתקשר אליו. “הוא דון ז’ואן”, “הוא יעשה אותך אומללה”, “יש לו בלי סוף בחורות”, היא אמרה. ואני עניתי לה “מה אכפת לי מה היה לפני זה, העיקר מה יהיה אחרי זה”.

    והיו לנו חיים טובים.

    מתוך ראיון עם חיה לב-איל

    28.1.2002