רחל גלפר

14/05/1914 - 24/02/2006

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ח אייר התרע"ד

תאריך פטירה: כ"ו שבט התשס"ו

ארץ לידה: פולין

תנועה ציונית: קלוסובה

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בנים ובנות: דב שיר, זיוה שיר, עמי שיר

רחל קריל שיר גלפר

רחל נולדה בעיירה דיגלושי ליד וילנה שבפולין בשנת 1914 למשפחת סוחרים מהמעמד הבינוני. במשפחה היו שישה ילדים, חמש בנות ובן. היא גדלה בבית מסורתי, שבו השפה המדוברת הייתה אידיש. ביתה היה בית ציוני פתוח, שבו היו נוהגים להתאסף אנשי תנועת הנוער “השומר הצעיר”. משבגרה הצטרפה אמא להכשרה בקלוסובה, שם נרקם בינה לבין שמואל סיפור אהבה. לאחר תקופה, כשהיא משאירה מאחור בלב כבד את בן זוגה, עלתה לארץ ישראל יחד עם חברים מ”השומר הצעיר” בעלייה בלתי ליגלית.
בארץ ישראל נשלחה עם חבריה “לבנות את המולדת” ביגור. את המשימה הזאת לקחה על עצמה ברצינות רבה, ומאז לא הפסיקה לבנות את המולדת. אחרי כמה חודשים הגיע שמואל ליגור וב-1939 הם נישאו. עם השנים נולדו להם שלושה ילדים: עמי, דב וזיוה. יחד הם בנו קן משפחתי חמים. אמא, רחל – רייכקה כפי שנוהגים כולם לכנותה, השתלבה ביגור בקלות בכל עבודה: בתי ילדים, חדר האוכל ובעיקר במתפרה. שם יצאו תחת ידיה פריטים פאר היצירה.
לאחר מלחמת העולם השנייה קיבלה אמא את הבשורה המרה שכל משפחתה נספתה בשואה.
בשנת 1951 חוותה אמא טרגדיה נוספת. אבא נהרג בתאונת עבודה. המשפחה התקשתה לשאת את גודל האבידה. אמא בהבנתה וכוחה הבלתי נגמרים איחדה את המשפחה מתוך השברים. אחרי חמש שנים היא נקשרה לאברהמ’ל ובתו רותי. יחדיו הם בנו בית חם. הבית ביגור היה נעים, פתוח ומזמין. אמא אהבה לארח אנשים. הבית היה תמיד מואר, מלא בכל טוב ובעל ניחוח עדין ובלתי נשכח של עוגיות פריכות שזה עתה יצאו מהתנור. אמא מתוך חכמת חיים מיוחדת, ניתבה את חייה וחיינו כמשפחה מלוכדת. תמיד הסבירה כמה חשוב שנהיה קשורים. תמיד דאגה שיהיה לנו טוב ושנהיה מאושרים. הייתה תמיד בדיוק היכן שצריך לעזור. נכונה למשימה בפנים מלאות אור. מתרוצצת, מייעצת, מנהלת עניינים. קראנו לה “הרמטכ”ל שלנו”. תמיד בפעולה בכל הכיוונים, תמיד עושה לטובת כולם, תמיד יכולה, והכל מתוך אהבה גדולה.
במרוצת השנים נוספו למשפחה נכדים ונינים, שהסבו לה אושר ונחת רבים.
בשנים האחרונות מצבה הבריאותי התדרדר והיא הייתה בהשגחת מטפלת מסורה – איימי, שדאגה לכל מחסורה ביחד עם צוות “גיל הזהב” ובית אחוה. זו ההזדמנות להודות בכל ליבנו לאנשים אלו שהיו סביבה ועזרו לה לעבור את השנים האחרונות בפחות סבל.
נזכור אותך אמא, שהיית הכל בשבילנו, לב טוב וידי זהב. מוכנה לעזור בכל מצב. בשבילך הילדים היו מעל לכל. הגנת עלינו כמו לביאה המגוננת על גוריה, ושמרת עלינו כמו ציפור השומרת על הקן.
אוהבים ומתגעגעים מאד. נוחי בשלום על משכבך…

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • אמא וסבתא מיוחדת

    אמא וסבתא כל כך מיוחדת, בעלת הופעה נעימה.

    מטופחת, מקרינה חום ועוטפת באהבה את כל הסובבים אותה.

    ביתם של אמא ואבריימל תמיד היה פתוח.

    אפשר היה לבוא ולבקר בכל שעה, להתכבד בדברי המאפה הטריים ולשוחח על כל נושא שבעולם.

    אמא ידעה, בדרכה המיוחדת, לשמור על הקשרים בין כל בני המשפחה המורחבת לאורך כל השנים: ילדים, נכדים ונינים.

    אנחנו זוכרים את אמא משקיפה דרך החלון למרחקים, מוכנה ומזומנה לקדם את פני הבאים.

    זוכרים את החבילות הארוזות בצורה כל כך מיוחדת, להן היינו מחכים בכליון עיניים.

    זוכרים את התחפושות המיוחדות שתפרה לנו בפורים לפי בקשותינו השונות והמשונות. תמיד בהצלחה בלתי מבוטלת, תמיד באהבה גדולה.

    זוכרים את הקשרים שיצרו אמא ואבריימל במשך השנים עם אנשים ביגור ומחוצה לה, קשרים שאמא הקפידה לטפח ולהמשיך, ותמיד שמחה להתקשר, לשוחח, לארח, לתת עצה ולעזור כשצריך.

    אמא, סבתא, רחל שלנו –

    מעגל שנסגר, מכיל בתוכו כל כך הרבה חיים. משפחה, אנשים, נופים, זכרונות, בתים – כל אלה מלווים אותנו הלאה, אל מעגלים נוספים, ואת תמיד איתנו בהמשך החיים.

    אוהבים – בני המשפחה בנען

    (מתוך דפי השלושים)

  • לסבתא רחל היקרה

    היום תם ונשלם פרק הילדות שלי.

    כל אדם שיש לו סבתא וסבא מרגיש עדיין קצת ילד…

    גם כשמתבגרים ונעשים הורים זו היא הרגשה נפלאה.

    לחבוש את הכובע של הנכדה שסבתא תמיד דואגת לשלומה:

    “מירהלה, מה שלומך? איך את מסתדרת עם הילדים? את רעבה? תאכלי משהו, את חיוורת…”.

    וכעת תם ונשלם פרק בחיים, נשארים רק הזכרונות.

    סבתא רחל וסבא אבריימל מקיבוץ יגור זה בעצם “מוסד” שכולם אהבו לבקר. למרות הדירה הקטנה תמיד היה מקום לכולם, והכל מתוך אהבה אמיתית ורצון לאיחוד המשפחה.

    חלק גדול ממני, ואני חושבת שלכל אחד מהנכדים ואפילו מהנינים, שייך לפה, ליגור.

    אני עדיין מריחה וטועמת את עוגת השמרים והעוגיות שתמיד אפית עבורנו ושלחת לכולנו.

    התחפושות שתפרת לנו: כיפה אדומה, מלכת אסתר, ועוד רבות אחרות.

    בחופשות נהגת לקחת אותי מדי בוקר למתפרה שלך. “מירהלה, כדי להיות בעלבוסתה את מוכרחה לדעת לתפור”. שעות רבות ישבתי לצידך, מנסה לתפור כפתורים אך ללא הצלחה מרובה.

    ללכת איתך זו היתה משימה כמעט בלתי אפשרית. אפשר להגיד שתמיד רצת והרגליים הקטנות שלי היו צריכות להתאמץ כדי להשיגך.

    שעות רבות היית מספרת לי על הילדות שלך בעיירה הקטנה בפולין, על עלייתך ארצה כמעפילה, השוק מחיי הקיבוץ, וכמובן הסלידה שלך מפסטה בטענה שזהו המאכל היומיומי שאכלת כל הדרך באוניה, ולעולם לא היית מוכנה יותר לאכול פסטה.

    כמובן, כשנוסעים חזרה הביתה לא לשכוח להתקשר כשמגיעים ולהגיד שהכל בסדר.

    את כולם אהבת ולכולם דאגת.

    אשרייך שזכית לנינים, דור ההמשך שכל-כך אהבת, ואותך תמיד שמחו לבקר.

    לעולם נתגעגע ולעולם נזכור – עם הרבה אהבה.

    מירי הילטון והנינות – דניאל, עתליה, נעה וגילי קנגיסר

    (מתוך דפי השלושים)