רחל הדרי

24/05/1909 - 17/08/1961

פרטים אישיים

תאריך לידה: ד' סיון התרס"ט

תאריך פטירה: ה' אלול התשכ"א

ארץ לידה: אוקראינה

עבודה: לול

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: יהודה הדרי

רחל הדרי (לבית פרובר)

רוטטת היד והלב שותת על רחל כי איננה. בת הזקונים של ההורים, משוש המשפחה, התיתמה מאמה בשחר ילדותה. היא שמשה מקור נחומים לכל בני ביתה.
יחד עם כל המשפחה עלתה ארצה בשנת 1923, ימי העלייה השלישית. רחל עוד צעירה בימים המשיכה את למודיה בביה”ס בבאר-יעקב, בה השתקעה משפחתה. אך מהר מאד מצאה את דרכה למחנה הפועלים
ולתנועת המגשימים.
רחל הייתה בין ראשוני “הנוער העובד” ו”הבחרות הסוציאליסטית” בתל-אביב. נענתה לקריאת ההסתדרות ונחלצה לצו כבוש העבודה העברית – ליעור ממשלתי בבאב-אל-וואד, לאחר מכן בפרדסי המתנכרים לעבודה העברית.
מ-1932 עד 1944 חייתה את חייה התנועתיים והאישיים ברחובות, מעורה ומקובלת על יודעיה ומשתתפת באופן פעיל בחיי ציבור הפועלים במקום. כאן הקימה גם את משפחתה. אך כל השנים שואפת להגיע לדרגה יותר גבוהה של הגשמה, ובשנת 1944 נפלה ההכרעה הסופית והאחרונה. היא מנתקת את כל קשריה עם המקום, שבו השקיעה כה הרבה מחייה ובאה ליגור להצטרף אלינו. בקיבוץ ראתה את עתידה ועתיד ילדיה.
ביגור התמסרה בכל להט לבה ומרצה הפורץ לענף הלול, בו השקיעה את כל כוחותיה ולמעלה מזה, עד שלא עמד לה יותר הלהט והמרץ וגופה נשרף.
בימי מחלתה, נאלצה מסיבות אקלימיות לשהות מחוץ לבית והיא עבדה ב”קומונה” של מזכירות הקיבוץ מספר שנים. בזמן מחלתה, כל יום שיכלה, שאפה למלא את יום עבודתה, לרוב במתפרות.
רב ועקשני היה הקרב שנטוש היה עם המוות, אך עד רגעיה האחרונים ידעה לשמור על צלם האדם ודמות אנוש.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • רחלה קראנו לך

    רחלה קראנו לך. מאוד אהבנוך מאז הופעתך במשפחה לפני למעלה מיובל שנים, ביום זיווני מלא שמש ואורה…. פעוט הייתי אז, אבל נחרתו בזיכרוני פני אבא ואמא באותו יום, נוהרים, שקטים ורבי-אושר.

    באותם הימים עמדנו על סף העליה ארצה. אווירה ארצישראלית מילאה את ביתנו והדביקה את כולנו, אולם שמחתנו נשבתה. אֵבל כבד ירד עלינו ופרש את צילו על כל הבית. באחד מימי הסתו בשעות בין הערביים ניצבנו כולנו, כל הילדים, סביב מיטת אמנו, ושנים-שנים ניגשנו לקבל ממנה את ברכת הפרידה האחרונה. רחל ואני רכנו שנינו על יד מיטתה. אמא חפנה את ראשינו בידיה השקופות והעדינות ואמרה את דבריה האחרונים לשני ילדיה הקטנים. ומאז הרגשתי, אולי יותר מאשר ידעתי, איזה פיקדון הפקידה אמא בידינו, וכך הרגשנו כולנו כל השנים. אז נבע הפרץ הראשון בשלמות המשפחה. חלק ממנה עלה ארצה בכדי לסלול את הדרך ליתר.

    פרצה מלחמת העולם הראשונה ובעקבותיה מלחמת האזרחים, והתוצאות – שנות רעב, הרג ופוגרומים. היו אלה שנים איומות, אבל תמיד זכרנו את צוואת אמנו: “שמרו על רחלה”, והיא ילדה חלשה וענוגה ואחריות רבה רובצת על כולם. על אף הסכנות מבחוץ והרעב מבפנים שמרנו עליה מכל משמר. פרוסת הלחם הראשונה וכף המרק שהשגנו היו מיועדות קודם כל לרחלה.

    כאשר נפתח סדק כלשהו ונתגלתה אפשרות לצאת מרוסיה, קמה המשפחה – מזת רעב וידועת סבל וחולי, אך חדורת אמונה וגעגועים – ויצאה לדרך, תוך החלטה נחושה לעלות ארצה. עקב טלטולי הדרכים והתנאים הבלתי-סניטריים חלתה רחל במחלת טיפוס הבטן והיינו מוכרחים להתעכב למספר שבועות בעיירה על-יד הגבול, כאשר המשטרה הרוסית גורמת לנו צרות למכביר. עם הטבת מצבה במקצת יצאנו שוב פעם לדרך, ואחרי טילטולים והליכה ברגל במשך כל הלילה עברנו את הגבול, תוך נשיאת רחל על כפיים, כל עוד נשמתה בה.

    בפולין השתנה המצב מהקצה אל הקצה. נמצאנו שם כפליטים, ללא רשות ישיבה ותחת פיקוח מתמיד של המשטרה. רחל, כילדה צעירה שלא חל עליה איסור הנסיעה, היתה מסדרת את כל העניינים שלנו, בעיקר אלה הקשורים לעלייתנו ארצה. לשם כך היתה נוסעת מדי פעם לוורשה למשרדים השונים.

    עלינו ארצה. כאן התפצלה המשפחה… רחל נשארה בבית אבא, כאן גמרה את לימודיה. בהשפעת הבית והסביבה מצאה מהר את דרכה לתנועה. מגיל צעיר ידעה עמל מה הוא, וכך הצטרפה ל”נוער העובד” ובדרך טבעית בהמשך ל”בחרות הסוציאליסטית”, כשזו קמה. בגיל צעיר קשרה את גורלה עם ציבור הפועלים במושבה, וביתר שאת אחרי שפגשה את רֵעָהּ לחיים. כאן במושבה בנתה את ביתה וילדה את שני ילדיה הגדולים, אך פתאום עברה אותה רוח גדולה, אחזה בציצית ראשה ושתלה על קרקע יגור ונופה. כאן החלה לבנות את קינה מחדש, לה ולמשפחתה, לעתידה ולעתיד ילדיה.

    בתכונה נדירה נֵחנה רחל. היה לה חוש משפחתי מפותח, זיכרון מצויין לאירועים משפחתיים וזיקה לקרובי משפחה. היא, הצעירה במשפחה, היתה הסמכות הבלתי מעורערת ביחס לתופעות משפחתיות שונות שאירעו, זמנם וסיבתם, בכל עניין השנוי במחלוקת. לרוב קיבלנו את גירסתה, ולו גם בדברים שקרו בעבר הרחוק מאוד בטרם צאתה לאוויר העולם. רחל ידעה לספר כל דבר בפרטי פרטים, עד שלא נשארה ברירה אלא לקבל את דעתה. כלכסיקון חי התהלכה בינינו וגם על כך כה אהבנוה.

    חלשה ורכה בגופה היתה רחל, אך חזקה ואיתנה כצור ניצבה במלחמתה מול מר מחלתה, ומבלי לברוח מהמציאות ותוך ידיעה ברורה של יחסי הכוחות הבלתי שווים מול אויב אכזרי השוכן בתוכה – היא לא נכנעה ולא איבדה את עוז רוחה… כולנו עמדנו והשתאינו מנין לה כוחות הנפש ואצילות הרוח לעמוד ככה, אך ידוע ידענו שאת כוחה ינקה מאוצרות הרוח הטמירים בבית אבא ואמא.

    גם בימי רגעיה האחרונים, בהניחה את נשקה – כמנוצחת – ידעה להקרין מתוכה קרן-אור לתוך נפשנו פנימה. הלוואי וקרן זו לא תכבה לעולם!

    יצחק

    בחוברת לזכרה

  • שלושים למותה של רחל

    בעזבי את העיירה שלנו היתה רחל ילדה קטנה. הכרתי טוב את משפחתה וביתם. היה זה בית-ועד לציונות. אביה של רחל היה ציוני מובהק. בעירנו היה ארגון בשם “דוברי עברית” והוא היה יושב-ראש הארגון. בביתם היו מתאספים בכל שבת כדי לשוחח בעברית. כל הפגישות והישיבות של הציונים היו בביתם.

    בתוך הבית הזה רחל ינקה את הזיקה לארץ. כפי שכבר סופר, היא עלתה ארצה צעירה מאוד. כל חייה חייתה חיי עבודה ותנועה.

    עד בואה ליגור לא נפגשתי הרבה עם רחל. פה ביגור, ובייחוד בשנים האחרונות, התקרבתי מאוד אליה. ומה שיותר נפגשנו יותר הערצתי אותה. אין ביכולתי למנות את כל התכונות הטובות שלה, אציין רק כמה מהן:

    באיזה אומץ לב נשאה את סבלה; באיזה שכל מעשי היא עזרה לרופאים ללחום במחלתה! איזה יחס מסור היה לה לעבודה!

    בביקורי האחרון אצלה, אחרי שחזרה בפעם האחרונה מירושלים, מצאתי על ידה הרבה עבודות-יד יפות. היא שכבה וקלעה סלסלה. שאלתיה: מה הן העבודות האלה?

    היא סיפרה לי שכל הזמן ששכבה בבית החולים בירושלים היא עבדה בשכיבה בכדי לא לאבד את כושר הגישוש באצבעותיה, כפי שקרה לה פעם… היא סיפרה לי שאז, כאשר חזרה לעבודה, המחט היתה נשמטת מידה בלי שתרגיש בזה. היא לא סיפרה לאף אחד את הסוד הזה, והוסיפה כעת לשמור שזה “לא יקרה עוד פעם. אשתדל כל הזמן לעבוד”.

    רחל היתה אדם יקר, מחוננת בלב חם, בשכל ישר, אם וחברה מסורה. ידעה להתעניין ולכאוב כאב של הזולת וגם לשמוח בשמחת הזולת. באומץ בלתי רגיל נשאה את נטל המחלה שקיננה בה הרבה שנים, ובכל המצבים לא ויתרה על מילוי כל החובות כחברה, כאם וכפועלת.

    כואב הלב על אבדן חברה יקרה.

    רחל תמרי

    בחוברת לזכרה

  • רחל

    עם ראשית העליה החמישית, בחודשים הראשונים של 1929, החל להתרכז בחיפה נוער חלוצי שזה מקרוב בא מהתפוצות, בעיקר מפולין. בחלקו הגיע משורות הסתדרויות הנוער הציוניות-הסוציאליסטיות ובחלקו מקיבוצי הסביבה, אשר למרות הלהט החלוצי לא מצא משום-מה אפשרות להישאר במסגרת הקיבוצית.

    אלמנט נוסף של הנוער החיפני בימים ההם היוו הבחורים והבחורות שבאו עם הוריהם בעליות הקודמות, היו בתנועת הנוער העובד, וב”התבגרותם” מתנועה זו חיפשו ומצאו מסגרת חדשה. המסגרת הזאת היתה “הבחרות הסוציאליסטית”, שריכזה את כל היסודות הנ”ל והיוותה את עמוד השדרה של הנוער המתבגר החיפני כולו.

    ובימים ההם הופיעה רחל. נערה שחרחורת וצעירה, שמחה ועליזה, רעננה ומתרוננת, בעלת השפעה על סביבתה. אם כי היתה מבחינה פורמלית מ”בני הישוב”, כי הגיעה ארצה עם הוריה בשנות העשרים הראשונות, השתייכה למעשה לסוג העולים החדשים. הראשונים היו מבוססים יחסית, עבדו בעבודות קבועות, בנים להורים ובנים לבית. ואילו החדשים עבדו בעבודות ארעיות – או לא עבדו כלל – סבלו ממחסור ומחוסר פינה ביתית.

    רחל השתייכה לחבורה השניה, משום שהוריה היו אי-שם באחת ממושבות הדרום והיא חייתה כאן כעצמאית מעבודה מפרכת. העוני אשר פקד את העולים החדשים היה גם מנת חלקה. דירתה היתה אז בפינת צריף עלוב, משיירי צריפי “גדוד העבודה”.

    בשנותיה “העצמאיות” המעטות עד אז הספיקה רחל להכיר את כל ארץ-ישראל של הימים ההם. את תל-אביב ואת מושבות הדרום, את הגליל ואת השומרון, אישים ומוסדות. ידע זה הוא שהקנה לה מעמד מיוחד, ורבים מוכנים היו לשמוע מפיה סיפורים שונים בידע הישוב.

    אחרי שנים רבות של טלטולי-קליטה, בעיקר בדרום הארץ, כשנודע לנו כי רחל החליטה להיכנס למשק יגור כחברה (עם בעלה וילדיה) – לא היתה זאת הפתעה בשבילי. ידעתי כי עשתה זאת לאחר חשבון אישי נוקב – ולאו דווקא משום שיקולים משקיים-חומריים, כי על כן היתה דווקא בימים ההם מסודרת יפה: בעלה עבד במוסד חקלאי מסודר ומבטיח בדרום.

    היא היתה, כרבים-רבים מבני משפחתה הענפה בארץ, טיפוס אידיאליסטי, וחיפשה בקיבוץ תיקון חברתי-נפשי, ואף מצאה אותו. יחסה לקיבוץ היה יחס אהדה שבשלמות. והראיה לכך – יחסם החברי-האבהי של חברי הקיבוץ אליה… וזה לא רק במחלתה האחרונה כי אם בכל ימי צוק מחלותיה. אכן, ליחס כזה אפשר לזכות רק במשק קיבוצי.

    י.ז. (חיפה)

    בחוברת לזכרה