רחל יגורי

16/08/1909 - 24/09/1989

רחל יגורי-צם

נולדה ב-16 באוגוסט 1909, כ”ט אב תרס”ט בעיירה אוליקה שבפולין. נפטרה ממחלה ממארת ב-24 בספטמבר 1989 כ”ו אלול תשמ”ט, בביתה ביגור.
רחל בת זאב ושרה צם גדלה בבית עברי אמיד וחם. מוקפת אחים ואחיות, דודים ודודות. רחל בלטה מגיל צעיר בלהט הציוני-חלוצי שאף דבק בבני משפחה אחרים. בגיל עשרים עזבה בית חם ונוח והצטרפה
אל “פלוגת קלוסובה”. בשנת 1931 עלתה ארצה והצטרפה אל “פלוגת קלוסובה” שישבה ביגור.
מיד עם הגיעה ליגור נמנתה רחל על קבוצת חברות מצומצמת שעבדה בתנאים מפרכים בקבלנות ריצוף. כמעט שש שנים התמידה, בתנאים לא תנאים בעבודתה הקשה בחיפה הנבנית וברחבי ההתיישבות
העובדת בצפון הארץ.
עם איחוד הפלוגה והמשק ביגור, רחל כלולה בקבוצת חברות שהתגייסו ל”הגנה”. ב-1936 נישאה ליצחק פרובר-יגורי שהיה מאנשי המחתרת והסוד המרכזיים ב”הגנה”. העיסוק בצבירת הנשק בסליק המרכזי עם
כל הסכנות הרבות שנטלו על עצמם העוסקים בכך – היו גם מנת חלקה. כך היה שנערכו בביתה ישיבות מטה סודיות של ה”הגנה”, כך היה שנחלצה לעבודות בסליק וכך גם ידעה חרדה כשיצחק נמלט ברחבי הארץ מהשלטונות הבריטיים. באוירה זו גדלה המשפחה, נולד הבן אסא ז”ל והבנות רותי ושרהלה.
מספר שנים אחרי עלייתה, הגיעו ארצה האחות חייקה, שהצטרפה לנגבה והאח שלמה שהצטרף לקיבוץ אלונים. בכל אותן שנים – רחל היא עמוד התווך של המשפחה בארץ. הוריה ומרבית משפחתה נספו
בשואה. על אף שמשהו נקרע בה, רחל היא זו השומרת על קשר עם קרובי משפחה ברחבי תבל ועם שארית הפליטה שראו בה את ה”אמא של המשפחה”.
רחל עבדה שנים רבות בטיפול בילדים, ובימים של מחסור הייתה מחסנאית בגדים, עבדה במשתלה, בטובופלסט והתמידה במחסן כל עוד עמדו לה כוחותיה.
מאז מלחמת ששת הימים נשאה רחל בשתיקה את יגון האין-קץ של נפילת בנה אסא ז”ל בקרב במבואות ירושלים. בשארית כוחות הנפש היא מתמסרת למשפחה הרחבה ונושאת את רוח המשפחה המתרחבת
ביגור. רחל ידעה להיות אמא וסבתא חכמה וידידה ואוהבת לבנותיה ונכדיה.
כשנפטר יצחק, דומה שנשבר לבה, אך שוב רחל היא מעוז המשפחה, האיתן המבין והטוב. כל אסונותיה שתכפו בשנים האחרונות לא יכלו לרוחה ולליבה. ברוח אמיצה נשאה בשנים האחרונות את מחלתה עד
שפסק ליבה לפעום.

יהיה זכרה לנו, לנכדיה ולבאים אחריהם כאגדה ברוכה מדור לדור.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • סיפור ילדות של אמא

    סיפור ילדות של סבתא רחל

    לאימא שלי היה סיפור מזמן היותה ילדה בבית ספר יסודי שמאד אהבתי לשמוע. זה היה סיפור קצת מפחיד עם סוף טוב.

    ליד העיירה שלה היה יער גדול ועבות. אימא והחברות שלה אהבו מאוד לטייל ביער, לקטוף פרחים וללקט פירות יער. יום אחד, כשהייתה בכיתה ב’ או ג’ יצאו הילדים עם המורה לטייל ביער, כאן אימא הייתה מתארת את היער, את העצים הגבוהים, את חיות הטרף ששוטטו ביניהם, ואת ההליכה של כל ילדי הכיתה בעקבות המורה לקרחת היער. אימא אהבה לספר לי על קרחת היער שהייתה, בניגוד ליער האפל, מוארת באור השמש, ופרחים פרחו שם בקיץ.

    באותו יום סתיו שבו יצאו ילדי הכיתה של אימא לטייל ביער, קרה משהו שלא קרה אף פעם. אימא והחברות שלה שחקו בקרחת היער וכשהבינו שעוד מעט יצטרכו לשוב חזרה, התחילו לקטוף פרחים כדי להביא אותם הביתה. מבלי להרגיש, בעודן קוטפות פרחים, התרחקו מקרחת היער ואחרי זמן מה מצאו את עצמן בתוך היער החשוך. הן לא ידעו מה לעשות והתחילו לבכות. ככל שחלף הזמן והחשיכה התעבתה, התחילו התנים לילל וחיות אחרות השמיעו את קולן והפחד שלהן גבר.

    בינתיים, גילה המורה שהבנות נעלמו. הוא והילדים קראו להן שוב ושוב, אך הן היו רחוקות ולא שמעו. כששום תשובה לא נשמעה הם חזרו בלית ברירה לעיירה.

    אבל אימא לא התייאשה. היא ידעה שאבא שלה, ברגע שישמע שבתו וחברותיה נעלמו ביער, ייצא מיד לחפש אחריהן.

    בחלוף שעות לא מעטות של בכי ופחד, ראו פנסים מתקרבים ושמעו שקוראים בשמותיהן. אימא שמעה את קולו של אביה והבינה שהוא והאבות של שאר הילדות הגיעו לחלץ אותן מן היער. תמיד חיכיתי לרגע שבו אימא שלי תיארה את הפגישה שלה עם אביה, את החשש שלה שהוא עומד לכעוס עליה ולנזוף בה, ואת ההפתעה שלה, ושלי, שאבא שלה לא רק שלא כעס, אלא הסביר לה מה הייתה הטעות שלהן ואיך עליהן להימנע ממנה להבא.

  • קבוצת המְרַצְפוֹת

    וזהו סיפורה של המְרַצֶפֶת השלישית:

    התחלתי לעבוד בריצוף בשנת 1932, אז בנו את קרית-חיים. הפלוגה עמדה לשלוח עוד חבר לריצוף. הצעתי את עצמי, אולם החברים התנגדו, כי לא בטחו בכוחותי הפיסיים, והציעו לי ללכת למשתלת יגור. לא הסכמתי. טָענָתִי הייתה שאם סיכויי ההתיישבות שלנו רחוקים מוטב שאלמד מקצוע עירוני. החליטו בחיוב.

    לא ברצון הכניסו המרצפים חברים חדשים לעבודה, בפרט חברות. לשכת הפועלות בחיפה הביאה מרצפת מומחית מתל-אביב והיא הכשירה חברות אחדות במשך כמה חדשים.

    כניסתי לעבודה הייתה, איפוא, בתנאים נוחים יותר משל חברותי הקודמות, ואף על פי כן הייתה העבודה בהתחלה קשה עלי מאוד, כעבודת פרך. כאבו הגב והברכיים, ובחזרי הביתה הייתי נופלת למיטה ולא יכולתי להניע אבר. אבל התעקשתי והמשכתי, וכך במשך שש שנים, יום-יום. בגמר ההכשרה הצטרפתי לקבוצתנו, שנקראה “קבוצת מרצפות – יגור”. בהשפעת לשכת הפועלות נתקבלו המתלמדות ואחר-כך יתר חברותינו המרצפות לסקציה. זה היה הישג גדול.

    הרבה היה עלינו להיאבק על זכותנו לקבל עבודה, ולא רק בסקצית האגודה. גם נותני העבודה גילו אי רצון להעסיק מרצפות. היינו צעירות מאוד, וכשראו אותנו לא בטחו בכוחותינו.

    מצבנו נשתנה לטובה רק לאחר שפלוגתנו הופיעה בשוק כקבוצת בנין עצמאית. בכל חוזה שחתמה הקבוצה היה סעיף מפורש, שהריצוף ייעשה בידי מרצפות הפלוגה. זו הייתה דרישתנו. מזכירות הפלוגה תמכה בנו, אולם חברינו בקבוצת הבניין היססו, כי גם הם לא האמינו שנוכל לעבוד באופן עצמאי. איימנו שנעזוב את העבודה, אם לא יובטח לנו הריצוף. ידענו: אם לא יתקבל התנאי הזה נהיה תמיד תלויות במרצפים מהחוץ.

    ריצפנו את כל הבניינים שבנתה פלוגתנו והלכנו מחיל אל חיל. כמעט בכל בנין חדש הכנסנו חברה נוספת לעבודה, עד שהגענו לתשע חברות (עבד עמנו גם חבר אחד). נשלחה אלינו חברה אחת מבית השיטה ואחת מפלוגת הרצליה. הן גרו אצלנו ורק שלושה חדשים קיבלו כדי הוצאת קיום בלבד, ואחר כך – שכר שווה לזה שלנו, אם כי היו חדשות במקצוע.

    עם הרחבת הבנין בארץ בתקופת הפרוספריטי, בשנת 1933 הורגש חוסר במרצפים. הסקציה חששה לפירצה בעבודה העברית והתחילה להכשיר מרצפים בחיפזון. עתה הגיעה שעתנו. עתה דרשה הסקציה כי נתחיל לרצף כמה בנינים בבת אחת, כדי להבטיח עבודה עברית בכל הבתים העומדים בבניינם.

    השוק הפרטי לא היה רגיל אז לעבודת מרצפות. ביום חורף אחד יצאנו לרצף בית פרטי – שלוש מרַצְפוֹת מצויידות בשק עם כלים, סרגל גדול וסל עם אוכל. והנה באה בעלת הבית והודיעה כי בשום אופן לא תסכים שבחורות תרצפנה את ביתה, כי רצפה כזאת לא תהיה חזקה. היא קראה לבעלה, יהודי שמן ובעל גוף, וזה פתח בקללות ובגידופים ורצה לגרשנו. ענינו לו כי נרצף ויהי-מה, ואם הרצפה לא תהיה טובה – נהרסנה. והוא באחת: “לא אתן להניח אף בלטה!” ולא נתן לנו להכין את הטיט. קראנו למזכיר האגודה, הוא השפיע על קבוצת הבנין שתודיע כי היא אחראית לריצוף, אך בעל הבית לא הסכים גם עתה. כשהסתלק לענייניו התחלנו לעבוד ואשתו עמדה עלינו כל הזמן ולא חדלה מלהציק לנו. לפנות ערב, כשגמרנו את העבודה, שוב בא בעל הבית בקולי קולות והתרה בנו שלא נוסיף לבוא עוד. אנו, כמובן, לא נשמענו. באנו למחרת והוספנו לרצף עד שגמרנו. וכשבא מנהל העבודה ומצא לאחר מדידה ובדיקה כי הכל בסדר, נתפייס גם בעל הבית ונפרד מאיתנו בידידות רבה…

    ומקרה שני: נשלחנו לרצף בנין של קבוצה קבלנית לא-הסתדרותית. כשבאנו לעבודה הודיעו לנו: “בחורות – לא! איננו מסכימים מטעמים פרינציפיוניים!” ואנו: “נשלחנו לעבודה ולא נלך מכאן, תצטרכו לשלם לנו בעד הבטלה!” וכך ישבנו כל היום בלי לעשות דבר. בערב הודיעה הסקציה כי לא תשלח מרצפים אחרים. למחרת באנו שוב. בא-כוח הקבוצה פונה אלינו בכעס: “למה באתן?!” תשובתנו: “לא נזוז מכאן!” לבסוף נרתע: “טוב, נסינה, אבל אוי ואבוי לכן אם לא תצליחו. יהיה עליכן להרוס את הכל ולהסתלק מכאן.” הסכמנו לתנאי והשתדלנו במיטב יכולתנו לעשות מלאכה יפה. נצחוננו היה שלם: עמדנו יפה במבחן, והקבוצה שילמה לנו גם בעד שביתת השבת שכפתה עלינו.

    ב-1936 גדל מספר המרצפים בסקציה עד מאתיים בערך. עתה היינו אנו ותיקות ומומחיות ונמסרו לנו הבניינים הגדולים ביותר שנבנו בתקופת הפרוספריטי בחיפה: בנין הקולנוע “ארמון”, “בית השעון” ברחוב הרצל, הבנק ההולנדי והדרום-אפריקאי – בנין בעל שבע קומות ועוד. היו רחובות בהם ריצפנו את רוב הבתים. בשנים ההן הגיע שכרנו הממוצע לשישים גרוש ליום.

    בקולנוע “ארמון” היה עלינו לרצף רצפה משופעת של מאות מטרים מרובעים. מעל לראשינו טרטרו מכונות ודפקו פטישים בהתקנת הגג הנע ואנחנו, למטה, כרענו על ברכינו ימים רצופים, ופעמים גם לילות וריצפנו, ולא פעם חששנו פן יפול משהו כבד על ראשינו. יש שהיינו מאחרות לעבוד וחוזרות הביתה בלילה, בטכסי, עם נהג זר. לא מעט חרדת-לב גרמו לנו הנסיעות הללו.

    במידה שהכירו אותנו בעיר החשיבו את עבודתנו והיו שדרשו את “קבוצת המרצפות” דווקא. היו קבלנים שחיכו לנו ודחו את גמר בנייניהם ובלבד שאנו נרצפם.

    אחד המהנדסים האנגלים בחיפה שמע כי יש בארץ מרצפות, לא האמין. הלך והזמין מרצפת לרצף בנק גדול, שעמד בבניינו. הסקציה שלחה אותי. תחילה נתן לי לרצף חדר שירות קטן לנסיון, ואחריו חדר גדול. המהנדס, מנהלי העבודה, נשיהם ומכריהם, כולם אנגלים, עמדו סביבי והסתכלו בעבודתי. אחר כך מסר לי את הריצוף המורכב ביותר בבנין הזה. אולמות רבים רוצפו בלנות גדולות, ואני אז הרה. לא הנחתי את העבודה עד שסיימתיה. בין מאות פועלים הייתי פועלת יחידה.

    כחברות קיבוץ שמרנו תמיד על מרחק מסויים בינינו לבין בעל הבית מצד אחד, ולבין הפועלים מצד שני, אם כי היחסים בינינו היו טובים. כשהיו מזמינים אותנו לאכול או “להתכבד” לא נענינו, כי חששנו שמא הם “מרחמים” עלינו על שאין הפרוטה מצויה בכיסנו, כי מה שהשתכרנו הן מסרנו לקופת המשק.

    חוויה אחת נחרתה עמוק בלבי: ריצפנו בית פרטי של משפחה אינטליגנטית, שהתייחסה אלינו יפה. חורף, קר. בעלת הבית מביאה לנו תה, לחממנו. אני מרצפת מרצפות חרסינה בקיר. ידי פצועות וזבות דם, ואני מוסיפה לעבוד כי חבל על הזמן. סימני דם נראים בטיט ועל החרסינה. בעלת הבית משתתפת בצערי, ובו ברגע אינה שוכחת לשאול אם כתמי הדם יישארו על פני החרסינה…

    בבנינים רבים עבדנו במסירות ובאחריות, אולם את תמצית נשמתנו השקענו בחדר האוכל שלנו, אחד האולמות הגדולים בארץ, שריצפנו בשנת 1937. שטח הרצפה – למעלה משש מאות מטרים מרובעים. ריצוף שטח כה גדול דורש זהירות מרובה, כי שגיאה קלה שבקלות בבתחילת העבודה גורמת לתוצאות חמורות בסופה. החברים נכנסו בכל פעם, נתנו עצות, בדקו וביקרו.

    לא רופא אחד ולא חברה אחת הזהירו אותנו כי עבודת הריצוף מזיקה לאשה. דרשו מאיתנו כי ננוח לפחות כמה ימים בחודש. אבל אנו לא נשמענו. גם בחדשי ההריון הוספנו לעבוד, והעבודה לא הזיקה לנו. לרובנו יש ילדים והילדים בריאים. גם לא חלינו יותר מחברות אחרות, אם כי חברי המשק היו חרדים תמיד לבריאותנו. אחרי תקופת ההנקה היו האימהות שבינינו חוזרות לעבודתן, ויש שחזרו בעוד הן מניקות, אם כי התנאים הכבידו עליהן מאוד: היו משכימות עם שחר, ולפנות ערב היו רצות “בלי נשימה” ישר לבית התינוקות. איש לא דרש ממנו זאת, הֵבִיאָנוּ לכך יחסנו למקצוע, שאף אותו טיפחנו כילד…

    רחל יגורי-צם

    [בתוך הספר “חברות בקיבוץ”, עמ’ 295]

  • משב רוח חדש מאת רחל יגורי (צם)

    בשנת 1926 התקיים ברובנה כינוס של סניפי “החלוץ הצעיר” בווהלין ואני קיבלתי הזמנה אישית לבוא לכינוס. בפגישה זו השתתפו חומה ואברך. בכינוס הוחלט על הקמת מועצה גלילית של החה”צ בווהלין ובראשה הועמד אברך. ביוזמת המועצה התקיימה בשנת 1927 מושבת מדריכים ראשונה של “החלוץ הצעיר” באלכסנדריה ליד רובנה ומשם יצאו מדריכים לסניפי “החלוץ הצעיר”. במושבה זו שמעתי בפעם הראשונה על קלוסובה. לילה לילה, באופן לא רשמי, היה מרשק מספר על קלוסובה, ואנחנו, הצעירים, בני 16 – 17 נדלקו דמיונותינו ונמשכנו לקלוסובה. הדרך שבה חונכנו וחינכנו הייתה מאז ברורה: מ”החלוץ הצעיר” ל”החלוץ”, מ”החלוץ” לקלוסובה ומקלוסובה לארץ ישראל.

    הפגישה עם בנארי מרכז המושבה הייתה לנו הראשונה עם איש הארץ. שאיפותינו לבשו אז צורה מוחשית. כאשר סיפר לנו בנארי על ילדים בגילנו בעין-חרוד – הלמו לבותינו בחוזקה מרוב התרגשות…

    בשנת 1929 התקיימה מושבה שנייה של “החלוץ הצעיר” בברסטצ’קה. הפעם היה מספר המשתתפים רב יותר – וכולנו היינו מועמדים ליציאה הקרובה להכשרה.

    בחודש אוקטובר 1929 באתי לקלוסובה. מרשק כבר עלה לארץ ובמקומו שימש כמזכיר דניאל לוי.

    בחודשים הבאים נוספו לקלוסובה עוד מדריכים וחניכים של החה”צ. הם היו יודעי עברית, אנשי רוח תנועתית, מסירות נאמנה ושאיפה לעלייה לא”י מתוך אידיאה והכרה. חניכי החה”צ שבאו השפיעו מאוד על חברת קלוסובה. הם ליכדו את כל השאר מסביבם. ראשוני קלוסובה היו מבוגרים יותר, וכעת באו חברים צעירים מלאי התלהבות – ורוח צעירה החלה לתת אותותיה בכל. מגמתנו הייתה להמשיך בדרכם של הראשונים: הכשרה קבועה, עבודה ושיתוף – ותקווה לעלות במהרה לארץ ישראל.

    בבואי התחלתי לעבוד במחצבה ובמנסרה. החורף שפך שלטונו מסביב, ואנו, לבושי סמרטוטים, היינו עושים בעבודתנו מבוקר עד ערב, בקור הצפוני של פולין.

    זמן מה עבדתי גם בגן ילדים שהוקם בקלוסובה, בעיירה. הדבר היה בו בחורף, בתנאים של חוסר עבודה לחברים ובעיקר לחברות. אז באו אלי בהצעה שאלך לעבוד כגננת בגן ילדים שהוקם במקום לילדי היהודים. בתחילה היה ויכוח אם עבודה זו הולמת את רוחנו, כי ראינו את העיקר בעבודה פיסית במחצבה ובמנסרה. לבסוף הוחלט בחיוב, אך התנאי שלי היה, שהפעולה ב”גן” תתנהל רק בעברית. מדי ערב הייתי יושבת עם הגננת השנייה, שעבדה אתי באותו “גן” ולא ידעה אף מילה עברית, ומכינה איתה את התוכנית העברית לילדים ב”גן” ליום המחרת. בכלל, היה זה מקרה יוצא דופן, אך העובדה שאלמד עברית לילדי ה”גן” הכריעה, וראו בכך חלק מהמסכת החלוצית שלנו.

    בשנת 1930 בא שליח חדש מהארץ – לויטה מעין-חרוד. הוא נשאר בקלוסובה להיות איתנו יחד וזה היה חידוש גדול בחיינו. לויטה חולל ממש מהפכה בקלוסובה. הוא הסביר לנו שאין מצווה בחיי סיגופין דווקא, כי אם יש לעשות לשיפור התנאים בהכשרה. אנחנו חשבנו לתומנו, שככל שהתנאים קשים יותר – כך זה מחשל יותר את החלוץ לעמידתו בארץ. לויטה טען שדווקא בתנאים יותר טובים ניתן להיאבק ולהשפיע על דמותו של החלוץ. לא האידיאליזציה של התנאים הקשים היא היוצרת אווירה מחנכת להגשמה חלוצית וקיבוצית בארץ. אם אין – אז אין, אך המגמה צריכה להיות: לא יותר גרוע כי אם יותר טוב. כל הטוב שבחיים – אמר – מגיע לאיש העבודה. לויטה נתן כיוון חדש למחשבתנו, בניגוד לתפיסתנו עד כה. זה היה משב רוח חדש. לויטה פעל והכניס שינויים וסידורים חדשים בחיינו, שהיו לברכה לקיבוץ והשפיע הרבה על דרכה של קלוסובה, כבש את לב החברים ורכש לו שם ידידים רבים, מאז ועד היום.

    זוכרת אני את בואו של טבנקין לקלוסובה בשנת 1930, בבואו בפעם השנייה לשליחות בפולין. הרכבת מווארשה לקלוסובה הייתה מגיעה פעמיים ביממה. חיכינו לבואו של טבנקין בחצות הלילה – ולא בא. למחרת עבדתי בחדר האוכל והנה נכנס אורח ושואל בעברית: “איפה כל החברים?” מכיוון שהיינו רגילים בביקורים של אורחים מבחוץ הבאים לקלוסובה (מהם גם טרדנים לא מעטים) ואת טבנקין לא הכרתי עוד, עניתי לו מה שעניתי, כדי לצאת ידי חובה. והנה נכנס לויטה לחדר האוכל ושניהם, לויטה וטבנקין, התחבקו שעה ארוכה. אז נודע לי מיהו האורח החדש שבא אלינו…

    בחודש אוקטובר 1930 נתקבלה מיכסת סרטיפיקטים חדשה ובקלוסובה אישרו חברים לעלייה – ובתוכם גם אני. עליתי כ”פיקציה” עם אברך בסרטיפיקט אחד ובשנת 1931 הגעתי לארץ.

    רחל יגורי (צם)

    בתוך “ספר קלוסובה”, אוקטובר 1975