רחל ילין

13/10/1945 - 15/09/2008

פרטים אישיים

תאריך לידה: ו' חשון התש"ו

תאריך פטירה: ט"ו אלול התשס"ח

ארץ לידה: ליטא

שירות בטחון: שלישות

מחזור / חברות נוער: יח

עבודה: מורה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: דוד ילין

נכדים ונכדות: אביטל ילין, סיון ילין

רחל (רוחל’ה) ילין

רחל נולדה ב-13.10.1945 בעיר צ’בוקסרי אשר בליטא, להוריה חנה ואליעזר לטוכה. שנות ילדותה עברו עליה בווילנה הבירה, ובהיותה בת 11 שנים עלתה עם משפחתה לישראל. הוריה ואחותה הצעירה ממנה, יהודית, התיישבו בבני-ברק ואילו היא הגיעה ליגור והצטרפה למשפחת קרוביה – חיינקה ושרוליק אורנסקי. משתמו שנות בית-הספר ולבקשת הוריה, חזרה רוחל’ה אל חיק המשפחה בבני-ברק. בתקופת השירות בצבא עברה קורס קצינות ושירתה בתפקיד של קצינת שלישות. ביקור ידידותי של דוד, מי שהיה שכן שלה לחדר במגורי הנעורים ביגור, היה עד מהרה לקשר עמוק של חברות, חיבור שהפך לאחר שנים אחדות, לתא משפחתי חזק, מאוחד ואוהב.
לאחר השחרור מהצבא, החלה רוחל’ה ללמוד שרטוט בניין ועמדה להתחיל לעבוד במקצוע זה. אך נישואיה לדוד שינו את התכניות והיא שבה ליגור, התקבלה לחברות ופנתה למקצוע ההוראה, בו עסקה במשך 36 שנים. רוחל’ה למדה בקורס התלת-שנתי למורות לכלכלת-בית ועם סיומו החלה בהוראה בחטיבת הביניים. לאחר מספר שנים, הקימה ובנתה את מגמת האופנה והאמנות בבית-הספר “כרמל זבולון”, אותה ניהלה ובמסגרתה לימדה במשך שנים ארוכות. את תלמידותיה לימדה בסבלנות, במסירות, בלוויית הומור, מובילה אותן בנחישות אל בחינות הגמר והגשת העבודות. משנסגרה מגמת האופנה, עברה לעבוד במרכזיה הפדגוגית והחלה בעיצוב תערוכות בבית-הספר, תוך שהיא מעניקה משמעות ותכנים חדשים לטיולים השנתיים, לנושאי לימוד מרכזיים, לחגים ולאירועים מכוננים בתולדות המדינה. כאן מצאה לעצמה כר פורה לעבודתה וליצירתה ושאבה סיפוק רב מעיסוקה בתחום האהוב עליה – האמנות. בעבודתה ניכר טעם טוב, דמיון ויצירתיות. השקעתה הייתה ללא גבולות ומסגרת זמן, וניכרה בדמיון רב, בטעם טוב, במקצועיות. “חוט של יופי מעודן בין החיים לבין האמנות. העולם שאת עושה יפה בשביל כולם” – אמרו לה על עבודתה.
בער בה ברוחל’ה כל העת הרצון ללמוד ולהרחיב אופקים, כאשר האמנות היא הציר המרכזי. את רצונותיה אלה הגשימה בעת לימודי התואר הראשון במוזיאולוגיה באוניברסיטת חיפה ולאחר מכן בפקולטה לאמנויות באוניברסיטת ת”א. יותר מכל, הוקסמה מהאפשרויות הרבות הממתינות לה בעולם האוצְרוּת, אליו נחשפה במסגרת לימודיה. וכך, בצד עבודתה בבית-הספר, החלה לאצור תערוכות בבניין המועדון של הקיבוץ ובהמשך הקימה וניהלה את הגלריה שבאולם המופעים “יד-למגינים”. במשך שנים של עשייה בהתנדבות, אצרה רוחל’ה תערוכות רבות ומגוונות, כשלכל אחת היא מקדימה פגישה עם האמן, לומדת את יצירותיו ואת רוחו, ממיינת ומסדרת בקפדנות ובסבלנות אין קץ את העבודות ומסיימת בכתיבת דף האוצרת. לשיא עשייתה המקצועית הגיעה כאשר הגתה, יצרה ואצרה את התערוכה “קהילה במצור”, אשר הציגה פן חדש לששת ימי “השבת השחורה” ביגור, זאת דרך סיפורה של אוכלוסיית הנשים והילדים, המנסה לנהל את חייה תחת כיבוש צבא זר. התערוכה עוררה עניין והתרגשות רבה בקרב חברי יגור ואף רבים מחוצה לה והוזמנה להיות מוצגת גם במקומות אחרים.
בשנת 1967 נולדה לרחל ולדוד בתם הראשונה – הרטל, ובשנים שלאחר מכן הצטרפו למשפחה הרן, דורי ונירית ולאחריהם הנכדים – עומר, סיוון, איתי, אביטל ושירי. בחלק ניכר משנותיה כרעיה וכאם לילדים קטנים עברו על רוחל’ה ימים ולילות ארוכים ללא בעלה, שלמד בירושלים ושירת תקופות ארוכות במילואים ובעיתות מלחמה. היא גידלה את ילדיה לבד, עם המון חום, אהבה ונתינה אין סופית וכל אלה תוך דאגה וטיפול יומיומי בהוריה ובהורי בעלה.
בשנת 1999 נפל חתנה ארז, בעלה של הרטל, בלבנון. אירוע זה הותיר פצע עמוק בליבה של רוחל’ה ומאז לא חדלה לדאוג ולעטוף בעדינות וברגישות רבה את הרטל ובנה עומר, עמו פיתחה מערכת יחסים אישית ומיוחדת.

רוחל’ה, אישה יפה, נעימת סבר, עם חיוך הפותח את הלב לאהוב אותה. דיבור שקט ואדיב ונכונות לסייע לאחר ללא גבול ומבלי לצפות לתמורה. אוצרת מחשבות ורגשות בתוכה, אך לא חוסכת הבעת חיבה, אהבה ודאגה, אם הנותנת את כל כולה למשפחתה ולסובבים אותה.
כאשר חלתה רוחל’ה, נשבעו בעלה וארבעת ילדיה להשיב לה ככל שיוכלו, על כל אשר העניקה להם במהלך חייה. עד יומה האחרון, מטופלת הייתה בביתה על ידי בני משפחתה, עטופה בחום רב ובדאגה אין קץ.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • רשימה של דורי

    האמת שאני לא כל-כך יודע מה לעשות. הרי אני אמור לדבר אל אמא, אבל אני לא באמת יודע איפה היא. אז אני יכול ללכת על הדרך היותר הגיונית ופשוט לדבר אליך, אמא יקרה ומלאת חום שלי, ולומר לך את כל מה שהיה לי להגיד לך ועוד יהיה לי במשך השנים.

    מצד שני, מתוך העובדה שאת כבר לא חיה, אני צריך לחשוב בצורה הגיונית ולהעביר, באופן הכי טוב שאני יכול לאנשים פה, את כל האינפורמציה שיש לי לספר להם עליך.

    אבל מסיבות כאלה ואחרות, איך שהוא אני לא מצליח להבין שאת מתה. או יותר נכון, אין שום סיכוי בעולם שאני אבין ל מ ה א ת מ ת ה.

    מאז שחלית וידעתי שאצטרך לעמוד פה מתישהו, הבטחתי לעצמי שאכתוב לך את המילים הכי יפות שאוכל.

    כל-כך קיוויתי שאדע למצוא את האותיות הכי מוצלחות שיש לנו בשפה, ולחבר אותן למילים ומשפטים שלמים, נקיים, שיהיו טהורים ומלאי רגש, בדיוק כמוך.

    אבל הבוקר, כשהתעוררתי מוקדם במיוחד בשבילך, יממה וקצת אחרי שהצלחת סוף כל סוף להירדם לתמיד, ניסיתי ולא הצלחתי. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאעמוד כאן ואצטרך לספר לכולם מה היית בשבילי, עד כמה גבוה הִרְקיעה אהבתי אליך בזמן שסבלת את התקופה הארורה הזו, ועד כמה עמוק יכול להיות חיבור בין אמא לבן.

    בכל מקרה, עכשיו, בגלל שאני באמת לא יודע מה קורה איתך כרגע ואיפה בדיוק את מסתובבת, יש לי ממך רק שתי בקשות:

    הראשונה, שתנסי לבדוק אם את יכולה ליצור קשר עם האדון היקר ורווי-החסד, שיושב לו מלא רחמים שם למעלה. תגשי אליו עם חיוך כזה יפה, כמו שהיה לך לפני ההיכרות המעמיקה שאת והוא עשיתם ביניכם, ותמסרי לו שאני שואל: איך זה שכל העולם פה מסביב מטורף לגמרי ומלא באנשים, שאֶת הקשר ביניהם לבין אנושיות אני עוד צריך להבין, והוא בחר דווקא בך – מארג יקר ומקסים של רגשות וחמלה, אמא אהובה שלי, איך דווקא אַת נבחרת להיות הקורבן התורן שלו, למשחקיו הכל-כך מיותרים וכואבים….

    תזכירי לו שבלי סוף, בשנה וחצי האחרונות, פניתי אליו וביקשתי ממנו כל פעם מחדש שיעזוב את אמא שלי בשקט ויתן לה לסיים כמו שהיתה רוצה….

    הבקשה השניה שהייתי רוצה לבקש ממך, היא שאם את באמת נמצאת במקום כלשהו, בבקשה אל תשכחי אותי ותבואי לבקר אותי מדי פעם. תקפצי להגיד לי שלום, אפילו תוך כדי איזה חלום קטן או סתם בכל מקום שתבחרי…. רק תבואי, בבקשה אמא תבואי, כי אני לא כל-כך יודע כרגע מה אעשה בלעדייך. אני כל-כך אוהב אותך וכל-כך רוצה לחבק אותך ולנשק אותך על הלחי, ולהחזיק לך את היד ולהניח עליך את הראש…

    – – –

    אני רוצה להגיד לך, אמא, כמו שאמרתי לך כל-כך הרבה פעמים בשנה וחצי האחרונות, כמה אני גאה להיות הבן שלך, וחלק מהמשפחה המיוחדת הזו שיצרת בשתי ידייך.

    היי גאה במה שהענקת לי והשארת לכולנו.

    נוחי קצת על משכבך בשלום

    אבל אחר-כך – השמיים הם הגבול.

    דורי

    יומן ליום השלושים

    31.10.2008

  • רוחל’ה וקהילה במצור

    את רוחל’ה אני מכיר באופן שטחי במשך רוב השנים, כפי שמכירים מישהי מכיתה יותר צעירה. הכרתי אותה קצת יותר במהלך שנות עבודתנו בבית הספר “כרמל זבולון”. תמיד נראה היה לי שהיא אינה נוטה לתת להתקרב אליה מדי. היתה מורה משקיעה ומקפידה. תמיד חיפשה מעבר להגדרת המקצוע והנושאים בהם היתה אמורה לעסוק.

    אך היכרות משמעותית יותר הזדמנה לידי כאשר בתחילת שנת 2006 פנתה אלי וביקשה לשוחח. קבענו פגישה בעוד שלושה ימים. הבקשה סיקרנה אותי. לא יכולתי אפילו לנחש על מה ולמה…. הייתי אפילו קצת במתח לקראת אותה פגישה.

    נפגשנו. בפגישה היא העלתה בפני את חזון התערוכה “קהילה במצור” – תערוכה שלא תספר סיפורי גבורה, אלא רק את החיים ביגור באותם ימים, ואולי גם זו גבורה.

    ופתאום גיליתי רוחל’ה אחרת. עיניה הבריקו מלהט החזון, שברור היה שהוא בוער בה. יחד עם זה הבינה את קשיי הביצוע והיתה מודעת להם, אך נחושה לעשות זאת. היה לה ברור שהביצוע כרוך בהוצאות, והיא ניסתה לברר על מקורות אפשריים.

    על פי הבנתי, היא הובלה ע”י לפחות שלושה מניעים: הרצון לעשות אמנות, הרצון לחבר בין אמנות ובין ההסטוריה של הקהילה בה היא חיה, ומניע שלישי – שהוא לחלוטין פרשנות שלי – להיות יותר יגורית מבני יגור, לקבל לגיטימציה כבת יגור.

    – – –

    בשיחה הבנתי שתבנית התערוכה והרציונל שלה כבר נמצאים בראשה של רוחל’ה. היא ניגשה לביצוע. היו קשיים, אך היא התגברה על כולם. ידעה מה היא רוצה, ידעה לגייס אנשים, והעמידה תערוכה שהיה בה כל מה שהיא רצתה – תערוכה אמנותית וממחישה ביותר את התקופה ואת מה שהתרחש בה.

    רחל יזמה את התערוכה, הגתה אותה, דמיינה אותה, אצרה אותה, עיצבה אותה וביצעה אותה לתפארת יגור. לצערי, היתה זו פעולתה האחרונה של רחל. מספר חודשים אחר-כך, כשהתערוכה עוד לא מיצתה את עצמה, לא הוצגה בכל המקומות שהיתה יכולה להיות מוצגת, נפלה רוחל’ה למחלתה שממנה לא התאוששה.

    אני מקווה שקיבוץ יגור יידע להציב את התערוכה של רוחל’ה מחדש, לזכרה ולמען שימור ההיסטוריה של יגור.

    הלל לויתן

    יומן ליום השושים

    31.10.2008

  • רוחל’ה ילין

    אשה מקיצה אל בוקר חדש. קמה, בוחרת בקפידה מכנסיים וחולצה, מביטה בראי, חושבת: “מילא, שיהיה”. נפרדת בברכת “יום טוב” מבעלה ויוצאת אל יום עבודה שגרתי בבית הספר. היא עוסקת בהוראה מזה עשרות שנים. כאן, בבית הספר ביגור, היתה תלמידה מן המניין מיום שהצטרפה כעולה חדשה אל ילדי כיתה ז’.

    אך בבוקר הזה אל בית הספר לא זכתה עוד להגיע. דרכה נקטעה באחת….

    רחל שמה, רוחל’ה שם החיבה בו נהגו לקרוא לה.

    יש לה חברות, ידידות טובות, איתן היא צוחקת ומעשירה מהן את ידיעותיה על החצר הקיבוצית. אל האחרים היא מחייכת, מקדימה שלום ושואלת לשלומם. עם הקרובות שבחברותיה היא מרשה לעצמה להיפתח ולהביע מחשבות ורגשות, ולספר קצת, מעט שבמעט, על משפחתה.

    אשה יפה, נעימת הליכות. עיתים צועדת בשלווה, מחייכת אל הבאים מולה, ויש שהילוכה נחפז והבעת פניה מרוכזת במשימות יומיות שיש להשלימן והזמן קצר….

    הרצון לקנות ידע, ללמוד, להרחיב אופקים, בוער בה. תוך כדי עבודה בבית הספר היא נרשמת לחוג למוזיאולוגיה באוניברסיטת חיפה ובאוניברסיטת תל-אביב. היא אוהבת אמנות ואומנות, עתיקות וחפצי-חן, אך ליבה נתון למלאכת האוצרוּת. כאוצרת היא מעמידה תערוכות במועדון לחבר ולאחר מכן בגלריה של אולם המופעים האזורי. בבית הספר היא יוזמת תערוכות לציון נושאי לימוד, חגים ואירועים בחיי המדינה, ומעצבת אותן בכישרון ובחן.

    בביתה – אם אוהבת, דואגת, מפנקת ומחנכת. רעיה טובה. כל כולה נתון לבני משפחתה – הם קודמים, לאחריהם היא.

    בת מסורה להוריה וכלה מסורה להורי בעלה. מטפלת בהם במסירות בבית הסיעוד ביגור, ובהמשך נוסעת מדי שבוע לבקר את אמה שעברה למוסד במרכז הארץ. אין לה זמן לנסיעות אלא לאחר יום העבודה. היא שבה מהדרך עייפה, אך בהגיעה הביתה היא מוציאה מתיקה עוגת גבינה טריה שעצרה לקנות בדרך, מאפה שימתק לבעלה המסב בנחת מול הטלוויזיה.

    עוד מעט תצא לגימלאות. היתה רוצה להמשיך בעבודתה, אך ראשה כבר מלא בתוכניות ללמוד, לפקוד מוזיאונים ולבקר ולראות את הבית בוילנה שבליטא, בו עברו ימי ילדותה.

    היא מתחילה לחוש עייפות. מתעוררת בה דאגה. משהו לא ברור, מטריד.

    ערב שבת, מתכוננים ליציאה אל חדר האוכל. היא בוחרת חולצה חגיגית, מתבוננת במראה, נמלכת בדעתה, פושטת ולובשת אחרת. נגיעות קלות של סומק על הלחיים תוך חיוך מבוייש. לעיתים אפילו משיחה עדינה של שפתון. היא לא זקוקה לכך – היא אשה יפה.

    – – –

    רוחל’ה, ילדה שבאה לארץ חדשה, בגרה, שירתה בצבא, נישאה, היתה לאם וזכתה לחבוק נכדים.

    מורה אהודה, מסורה לעבודתה ומצעידה בנחישות, בסבלנות אין קץ ובעדינות את תלמידותיה אל בחינה ועבודת-גמר.

    בוקר חדש, ונותר זיכרון ונשארו תמונות. תמונות של ילדה בארץ רחוקה, קצינה, כלה בחופתה, אם חובקת ילד, רעיה בחברת בעלה וילדיה, מורה ואוצרת בעבודתה.

    זיכרון של חן, קול צלול, עדנה ועדינות, לב פתוח ונדיב – רוחל’ה שלנו שהוקרנו ואהבנו.

    דוד ילין

    יומן ליום השלושים

    31.10.2008

  • לפתיחת התערוכה

    דברים שנאמרו בפתיחת התערוכה

    ע”י רחל ילין

    סיפורה של יגור ב”שבת השחורה” עורר אצלי שאלות ועניין רב, כמי שהגיעה לכאן כילדה והתקשתה להבין את הפריצה האלימה של צבא זר אל ישוב גדול, חזק, שָלֵו ומשרה ביטחון.

    לימים בחרתי באירועי הימים ההם כנושא לעבודת-גמר במסגרת לימודי, והתערוכה היא חלק מעבודה זאת.

    בתערוכה מופנה הזרקור אל הקהילה, ובייחוד אל חברות המשק שנטלו חלק מרכזי ביום הקרב – בשבת, בהתייצבן בשורה הראשונה מול החיילים והשיריונים.

    בימים שלאחר מכן הן נותרו עם הילדים, ללא גברים, נאבקות לנהל שגרת חיים במשק נצור ההולך ונחרב.

    התערוכה הזאת היא מחווה לאותן חברות, לילדים ולבני הנוער מאותם הימים.

    להם היא מוגשת באהבה ובהוקרה.

    לא נשכחו הגברים שהכינו את יגור לאירועים ההם והובלו למחנות המעצר…

    יומן יגור, 7.7.2006