רחל קציר

19/12/1946 - 25/10/2004

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ו כסלו התש"ז

תאריך פטירה: י' חשון התשס"ה

ארץ לידה: ישראל

שירות בטחון: צה"ל

שליחות תנועתית: קיבוץ צעיר

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

רוחל’ה קציר

נולדה: 19.12.1946
נפטרה: 25.10.2004

רוחל’ה נולדה בגבעת ברנר להוריה זרח ז”ל ויונה רוזנבלום תבל”א. בגבעת ברנר עברו עליה ימי הילדות והבגרות, יחד עם אחותה חנה ואחיה דוד. היתה זו ילדות רגילה של בני הקיבוץ, על האורות והצללים שבהם. לאחר השרות הצבאי יצאה רוחל’ה לשנת שרות בקיבוץ עין זיון שבגולן, שם פגשה את עמוס, וב-1969 הם התחתנו. בעין זיון נולדה הבת הבכורה – סיון.
ב-1970 באו רוחל’ה ועמוס עם סיון התינוקת ליגור, ורוחל’ה הצטרפה כחברה לקיבוץ. התקופה הראשונה לא היתה קלה: התחלה במקום חדש עם תינוקת קטנה ומקום עבודה חדש. ביגור נולדו לרוחל’ה ועמוס – יפתח ב-1972 וחגי ב-1977. ב-1982 נפרדו דרכיהם של רוחל’ה ועמוס.

רוחל’ה עבדה שנים רבות בבתי הילדים, שאותם כה אהבה. חלומה הפרטי היה שלה עצמה יהיו הרבה ילדים. רוחל’ה עסקה זמן רב בנושא של הפנויים והפנויות ביגור: ארגון של מפגשים, ריקודים וטיולים, ומספר לא קטן של זוגות התחברו בזכותה. כן היתה בועדת בנים, שבה דאגה לקשר החם עם הבנים-החיילים.
רוחל’ה אהבה לרקוד ולשיר. היא השתתפה במקהלת “הקולית” של יגור כמעט למן הווסדה. כן היה לה כשרון לשפות, ובשנים האחרונות למדה ספרדית – בעיקר בכוחות עצמה.

רוחל’ה הייתה הדבק והכוח המניע של המשפחה. שמרה על קשר הדוק מאוד עם כל בני המשפחה, הקרובים והרחוקים. היא זכרה את התאריכים של ימי ההולדת ומספרי הטלפונים של כולם. לפחות פעמיים בשנה היתה מארגנת מפגשים משפחתיים, אותם תכננה זמן רב מראש, ודאגה שהכל יעבוד ודבר לא יחסר ושכולם יוכלו להגיע. ביום-יום דאגה שלכל אחד מבני המשפחה יהיה בדיוק את מה שהוא אוהב. היתה בה אהבה ונכונות לנתינה אין-סופית. כך היה גם בהשקעה ובדאגה לחגי, וכך גם בשנים האחרונות בטיפול באמה.

לפני כעשר שנים הכניסה רוחל’ה את יצחק לחייה וחלקה את הנתינה ואת האהבה גם לו. היא נתנה טעם חדש לחייו.
רוחל’ה הקפידה לחיות ממה שיש לה, לא להיכנס לחובות ולא לחיות על חשבון אחרים. לפני כתשע שנים עברה לעבוד בכלבו, שם השקיעה שעות עבודה רבות, כולל בשבתות, בהן דאגה שהמדפים יהיו מלאים ולחיילים יהיה מה לקנות.
אתמול, ברגע אחד, בהינף אחד, נגדע ענף של אהבה שרבים נשענו עליו.

יהי זכרה ברוך.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • עכשיו היא חסרה

    לרוחלה היתה נוכחות.

    כאשר היתה נכנסת לחזרה מיד הורגשה. שולחת עין ויד ומחפשת מה חסר, מה צריך, מה להביא – העיקר שלא יחסר.

    לרוחלה היתה נוכחות.

    אני לא יודעת כמה שנים בילינו יחד בקולית. רוחלה בוודאי היתה זוכרת. היה לה זיכרון מדהים והיא זכרה דברים “לא חשובים” כביכול. מספרי הטלפון של חברים, של ענפים, של אנשים איתם עבדה. גם את המילים לשירים היא זכרה בעל-פה. זה פשוט “נצרב” אצלה בזיכרון. דברים כביכול לא חשובים, אך חשובים מאוד ביום-יום.

    לרוחלה היתה נוכחות.

    כאשר התחילה לשיר ביחד או סולו מיד שמענו אותה בצלילות ובבהירות. רוחלה ידעה ואהבה לשיר.

    לרוחלה היתה נוכחות. וגם הומור. תמיד הצליחה להצחיק אותנו בויכוח על הגדרת המילה הנכונה, כדי לסגור עניין ובהומור.

    היתה מסודרת עד מאוד. לא היה דבר שהיא לא ידעה את מקומו. גם בעבודה. מסורה ואחראית ואיכפתית בכול.

    למשפחתה היתה אוהבת ודואגת כאמא אווזה לאפרוחיה.

    תמיד מגוננת ומלטפת.

    כאשר דיברנו איתה על המשפחה שלה או של יצחק, זהרו שתי עיניה כשני זרקורים.

    לרוחלה היתה נוכחות.

    ועכשיו היא חסרה.

    נוחי לך בשלווה, רוחלה.

    נזכור אותך באהבה.

    איריס וחברייך לקולית

    [בחוברת ליום השנה]

  • מבצע הבאת אוכל של מטפלת

    ב-06:30 את מערימה כלים על העגלה וצועדת רעננה ועליזה לעבר המטבח. כיוון שהכביש בכניסה למטבח איבד זה מכבר את צלמו, הרי שכלי הנירוסטה ומכסיהם מצטרפים לתזמורת רעשנית. על כן, השתדלי ללכת בצד ימין, שם נשארה עדיין פיסת-דרך נוחה למעבר עגלות.

    תחנה ראשונה – הלחמניות. שם מצפה לך משמר-כבוד של “הולכי על ארבע”, משהו כדוגמת האריות השומרים על בית המקדש. התייחסי אליהם ביראת הכבוד הראויה, גם אם הם מפריעים את מעבר עגלת האוכל. אין להוציא אותם משלוות הבוקר. אם ניסית פעם לרמוז להם שיזוזו והם לא קלטו את הרמז, נסי לעקוף מבלי לפגוע בהם. אם לא הצלחת והעגלה פגעה – הרי את מסתכנת בנזיפה מ”אגודת צער בעלי חיים”.

    מאתר הלחמניות את מגיעה לצומת סואן ללא רמזור, בשעה שתנועת עגלות עמוסות כל-טוב זורמת מן האקונומיה לחדר האוכל. על כן, נווטי את עגלתך בזהירות, וחפשי מקום חניה בצד הציר המרכזי. כאן את יכולה בשקט להתחיל באיסוף המזון, מכל הבא ליד ולעין. ירקות קחי מאלה שעובדי חדר האוכל הספיקו לרחוץ; זה חוסך עבודה בבית. את כדי החלב והקקאו סגרי היטב – מצפה להם מסע קשה…

    בשעה טובה את מתחילה לחזור בדרך בה הגעת. ושוב, בזהירות בצומת הלחמניות, שם תנועת העגלות עכשיו בשיאה.

    ירדת סוף-סוף לכביש – זו בדיוק השעה בה חונה טרקטור-הבניין על פיסת הכביש השלמה שנותרה לפליטה. כאן לא נותר לך אלא לנוע באיטיות רבה דרך הבורות והאבנים, כדי שהקקאו יגיע למחוז חפצו.

    במידה ובאיזור משתוללת ממטרה, זאת בעיה: עליך להתמודד עימה בדרכך שלך.

    הגעת לבית בשלום – נקי את העגלה משיירי האוכל, ונוחי. יש לך עוד כמה שעות טובות עד למסע אל ארוחת הצהריים.

    רוחלה קציר

    “דפי יגור”, 16.6.1978

  • כמו פרח שנקטף

    זו כבר הפעם השלישית שאנחנו נאספים כאן, כדי להיות איתך ועם זכרך. ככל שאני יודעת שזה אמיתי, זה נהיה יותר קשה. לא קל לוותר על דמות אהובה, שלפחות לי היתה חלק חשוב מחיי. חלק בלתי נפרד מחייהם של סיון ויפתח, וגם חגי. חלק מחייהם של יצחק, של אמא, דודו, המשפחה המורחבת וידידייך ביגור.

    34 שנים חיית כאן בקיבוץ יגור, הכית פה שורש, והנה נעקרת בחטף. הגעגועים, הו הגעגועים – כמה הם יכולים להכאיב. לא נוכל לראותך, לדבר איתך, לצחוק ביחד. זה כל-כך סופי.

    נשמה טובה היית. אינני זוכרת ריב או כעס איתך, כי לא היו כאלה. דרך ארוכה צעדנו יחד ונעמה לנו דרכנו.

    השקט כאן ממש זועק, צועק, מחריש אוזניים. למה? מדוע? קשה למצוא את המילים הנכונות שיתארו את אובדנך.

    אנחנו כנראה מאוד עוברי-אורח בעולמנו ולא לנו ההחלטה מי יסתלק מחיינו ומי ישאר לעוד קצת זמן.

    רוחלה, רחל, רחלה – שמך מתגלגל על השפתיים. אנחנו מדברים אליך ועלייך, ואת בעולמך.

    נוחי בשלום בת, בת-זוג, אמא, דודה ואחות. יקרה ומתוקה תהיי לנו תמיד.

    לא נשכחך, כי אי אפשר שנשכח.

    נמשיך בחיינו

  • תמונות למזכרת

    גשם יורד על פני כשאני עומדת בבית הקברות ליד קברך הרענן. האדמה רטובה, העציצים פורחים. נבטים ירוקים מציצים מבין הרגבים. דמעות חונקות את גרוני. דמעות של צער, דמעות של כעס ותיסכול.

    אני חושבת על המילים שאינן מצליחות לבטא את גודל האבסורד, שצריך להעלות קווים לדמותך, לספר עליך בלשון-עבר. בזיכרוני את עדיין כל-כך חיה, נושמת, צוחקת. איך אפשר לקלוט את הידיעה על מותך? איך אפשר להבין את זה?

    אני נזכרת בכל מיני אפיזודות החולפות לנגד עיני:

    כמו התקופה שלמדנו לשיר ביחד את שירי פסח. את החזרות היינו עושות על המרפסת, יושבות על הספסל, שרות, לעתים מזייפות וצוחקות, וצוחקות.

    את ימי העצמאות שחגגנו ביחד. אַת תיכננת, קנית, אפית, בישלת, ולנו חילקת את המשימות האחרונות – הבנות על הסלט, הבנים את הבשר על האש.

    זוכרת איך היינו מתכנסות בדירתך לצפות בטלנובלות, ומרק של נבטים היה מחמם לנו את הלב, מתובל בספרדית. את למדת ספרדית, ומתוך שרצית ללמוד את השפה ולתרגל אותה “על באמת”, אימצת לך אנשים צעירים מהאולפן, שלא רק לימדו אותך לדבר בשפתם, הם גם זכו לבית חם, משפחה מאמצת, אוזן קשבת לייסורי הקליטה… מישהי שהאירה להם את הדרך בתוך הארץ הזרה….

    והיה לך הצילום. אחרי הטיולים היינו מחכות בציפיה דרוכה, ואפילו קצת התרגשות, לתמונות שיבואו מהפיתוח. וכשהגיעו היינו מסתכלות בהן, חזור והבט, מסדרות אותן, רושמות חוויות וממשיכות הלאה לטיול הבא…

    – – –

    חברה טובה היית. תומכת, נותנת בלי חשבון ובלי גבול. כעת צריך להתרגל למציאות המרה… שאינה נתפסת, שנראית אפורה ולא מחייכת. אני מודה שאני תקועה.

    בזיכרוני את עדיין כל-כך חיה, נושמת, צוחקת, ותלתלים שחורים מעטרים את פנייך היפות. איך אפשר להבין את פרידתך החטופה מאיתנו? כמו באיבחת גרזן נגדעת, ואת עדיין עם כל-כך הרבה חלומות לעתיד.

    כמעט כל בוקר היינו נפגשות… כל אחת והספורט שלה. עכשיו אני יוצאת ואת חסרה לי – – –

    רוחלה סגל

    [בחוברת ליום השנה]

  • שירים / יצחק פורת

    לילות לבנים

    הו, לילות ארוכים,

    לילות שנקראים לבנים.

    זיכרונך מנצנץ בחשיכה

    צורב ומכאיב לתחושה.

    אינך לשמוע דברים

    שנאמרים בשבחך.

    אינך לקרוא מילים

    שבוכות חסרונך.

    הו, לילות ארוכים,

    לילות שנקראים לבנים.

    הזמן מרחיק ימים

    אך מעצים געגועים.

    ***

    נר שלישי

    בבוקרו של נר שלישי

    מנהג היה אצלי

    להניח שיר ברכה

    לידך, בעודך ישנה.

    הנר השלישי בחנוכה

    זהו יום הולדתה

    של אהובה,

    של רוחלה, רחל, או רחלה.

    עתה נותר לו נר שלישי

    ללא זאת שאהב לבי.

    יבשה הדיו של הברכה

    כי המיטה ריקה.

    ***

    הסתיו האחרון שלך

    הימים מתקצרים בפרוח החצב.

    ראשונות ציפורי הנוד חולפות

    ובשמיים כבר עננים של סתיו,

    עת הגחליליות כיבו את האורות.

    ואיתך כל רגעי היחד,

    לחיות את השיגרה.

    ואיתך כל רגעי היחד

    היו לי כמתנה.

    מפלט אל שירים, כמו שירי רחל,

    שידעת ואהבת בכל מאודך.

    עניין היה לך בשפות תבל,

    לראות ארצות-עולם היתה משאת נפשך.

    ואיתך כל רגעי היחד

    לחיות את השיגרה.

    ואיתך כל רגעי היחד

    היו לי כמתנה.

    עינייך שלחו מבט למרחקים

    מייחלות ומצפות להגשים משאלות.

    והגורל תכנן דברים אחרים…

    ועינייך היפות עכשיו ריקות.

    ואיתך כל רגעי היחד

    לחיות שנים שנים.

    ואיתך כל רגעי היחד

    הפכו געגועים.

    מלים ולחן: יצחק פורת

  • המסע אל קיצו מתקרב / לאה גבאי-לביא

    המסע אל קיצו מתקרב

    אל מקום המעיין החרב

    אל מקום מחבוא

    מקום חושך לבוא.

    היתה אשה ואיננה

    איננה עוד.

    נעצרה – ולעד תעמוד

    לחפון אוויר

    בשמיים לגעת

    קצוֹת שורשונים נוטעת.

    נאחז מבטה חזק ואחוֹז

    בא המסע למחוז.

    שכבי על האדמה במנוחה

    שלבי קמט אל קמט

    בקע אל בקע

    והיעלמי בתוכה

    כמו מאחורי צעיף שקוף למחצה.

    לאה גבאי-לביא

    [בחוברת ליום השנה]