רחל תמרי

07/01/1890 - 11/07/1981

פרטים אישיים

תאריך לידה: ט"ו טבת התר"נ

תאריך פטירה: ט' תמוז התשמ"א

ארץ לידה: רוסיה

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: יצחק תמרי

בנים ובנות: כרמלה כהן, שמשון תמרי

רחל תמרי

נולדה – 1.7.1890
נפטרה – 11.7.1981

רחל נולדה בשנת 1890 בקרבויה-אוזירו אשר ברוסיה וגדלה באנייב, שם הצטרפה לחוג ציוני של צעירות. בתמוז תרע”ג – 1913 עולה רחל ארצה ועובדת בתקופה הראשונה בכרמי השקדים ביהודה, באר-יעקב וכפר-סבא. בשנת 1914 התארגנה בביתניה קבוצה של 27 פועלים לייבוש הביצות על גדות הירדן ורחל ביניהם. באותה תקופה מחפשות הפועלות, בנות העלייה השנייה, את מקומן ועצמאותן בהתיישבות בארץ, בחצר כנרת
מתארגנת “קבוצת העשרים” (1915), עשרים בחורות ורחל אחת מהן, המגדלות ירקות על חלקת אדמה בין דגניה לכנרת.
בכסלו תרע”ז (1918) עלתה רחל עם עוד 5 חברים, ביניהם חברה לחיים יצחק תמרי ז”ל על אדמת נג’מית-אל-סובח – איילת השחר היום. התישבות זאת נכשלה ורחל ויצחק עוברים בראש השנה תרע”ח אל אדמות מחניים. רחל נשלחה אז לוועידת הפועלות בשרונה כנציגת מחניים. בוועידה זו נתקיים הדיון הראשון על החינוך המשותף. מאז השתתפה בוועידות רבות, מועצות הפועלות ועוד. בעת מאורעות תל-חי משתתפים רחל ויצחק בעלייה לביריה ולאחר-מכן עברו למושב תל-עדשים, משם בשנת 1939 עברו ליגור.
ביגור עבדה רחל בתחילה בגן-הירק, ולאחר-מכן יחד עם יצחק הקימו את גינת בית-הספר בה היקנו באהבה, בשקידה, בסבלנות ובהתלהבות את אהבת העבודה וכיבוד העבודה לבני יגור.
לימים, כאשר לא יכלה עוד לעבוד בשדה, עברה לעבוד בחרושת.
בשנת 1974 עברה לחיות עם בתה כרמלה בקיבוץ כברי, אך יגור הייתה ביתה עד יומה האחרון.
אשה חלוצה מבנות העלייה השניה, שסיפור חייה הוא כסיפור תולדות ההתיישבות בארץ-ישראל בעת החדשה, חיים שהם קשר עמוק לעבודה, לארץ ולרעיון ההתיישבות.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • מכתבים לכרמלה

    מאורע גדול היה בשבילנו בואם של ילדי טהרן. שום דבר לא סידרו לקבלתם, היות שעד הרגע האחרון לא היה ידוע מתי הם יבואו. ובכל זאת, היתה קבלת פנים די לבבית. בהתחלת הערב היו פעילים הילדים הקטנים, בייחוד הצטיינה הילדה של יהודה. כולם דיברו על זה שהיא בדיוק כמו צביה. כאשר הקטנים הלכו, התחילו הריקודים. אז התבלט הנוער העובד של ההכשרה. לאט לאט הצטרפו גם החברים והמעגל גדל מרגע לרגע. מלבד זה תהיה קבלת פנים מיוחדת, מאורגנת על ידי הילדים.

    #

    ח’ בחשוון תש”ד

    טוב עשית שבאת הביתה. רק אחרי שהיית אנו מרגישים כמה זה היה חשוב לנו. הרגשה כה טובה, כאילו דבר מה התחדש בנו. הכל נהיה יותר קל. אפילו לשוחח עלייך – מה שאנחנו עושים בכל שעת פנאי שלנו – יותר קל מעכשיו. יותר מרגישים ורואים אותך בזמן השיחה. את יודעת שאינני מומחית לדבר על רגשות, ובייחוד לכתוב, לכן אקצר. אני מקווה שגם ככה תביני אותי. אגיד לך רק שיש לי הרגשה כאילו משהו התרונן בי. נדמה לי שכך מרגיש הצמח אחרי ליל טל.

    ובכל זאת, חביבתי, אם תשאלי אותי מה רצוני ואיפה את צריכה להיות – אענה לך: במקום ששם יהיה לך טוב.

    ליל מנוחה ושלום לך ולכל חבריך.

    #

    12.2.1948

    בחיפה היתה היום מתיחות רבה. חברינו העובדים בעיר חזרו הביתה בצהריים במשוריין. וכאשר המתיחות גוברת מרגישים יותר, ובאופן מוחשי, מה רב המרחק בינינו ויש רצון לשמור על הקשר בכל הדרכים. בתקופה שאנו חיים בה אנו מצווים להתגבר על הרבה דברים, וגם על הניתוק והגעגועים. עכשיו יורד אצלנו גשם. רוח קרה, חושך וגם בנשמה לא שמח ביותר. הרבה כוחות נפש דרושים לנו עכשיו בשביל לחיות את כל הסובב אותנו. יש רגעים שאנו רוצים למרוד במצבנו האישי, בזה שאנו לא יכולים למעשה להשתתף במה שכל יהודי מחויב להשתתף בו.

    קשה להשלים עם העובדה שאנחנו חיילים שגמרו את תפקידם. ביידיש אומרים: אויסגעדינטע סאלדאטען…

  • כעין חלום רע שיחלוף

    ביום שלישי בשבוע, הרביעי למצור, קיבלנו רשות לצאת למשך שעתיים לאסוף פרי להספקת הבית.

    יצאנו בלוויית החיילים הבריטים לעבודה. לאורך הכביש משני צידיו, במרחקים קטנים אחד מהשני, עמדו טנקים עם אלחוט ומכונות יריה וחיילים רבים עמדו על המשמר.

    הייתי שקועה במחשבות ובדאגה למתרחש לא רק ביגור אלא בכל הארץ ופיגרתי מעט אחרי האחרות.

    חייל אחד נצמד אלי, שלא להשאירני לבדי. חשבתי: 33 שנים חייתי ועבדתי בארצנו כאדם חופשי, האמנתי ובטחתי בדרכנו הצודקת, ידעתי כי אנו בונים מולדת חופשיה, והנה… אני הולכת לעבודה תחת משמר צבאי.

    על אף זאת יודעת אני כי 33 שנות חיי בארץ לא היו אשליה. המצב שהתהווה הוא כעין חלום רע שיחלוף.

    כאשר הגענו לשדה ראיתיו אחרת מתמיד. השיחים הירוקים על העגבניות האדומות, שמהם שאבתי תמיד מרץ להתגבר על להט השמש ועל העייפות, נראו לי הפעם עצובים מאוד.

    החיילים שעמדו מן הצד כאילו צמצמו את האופק. נהיה לי צר המקום. היבטתי סביב והלב לא התרחב כבכל יום עת עבדתי והסתכלתי מדי פעם במרחב ובכרמל.

    בשובנו מהעבודה ראינו את החיילים חופרים ומחפשים נשק והיתה לי הרגשה שהם מחללים בקודש – הן הנשק הזה נועד להגנה עצמית!

  • ימי בראשית במחניים

    (בשנת 1917 עלו רחל ויצחק תמרי למחניים והיו חברי הקבוצה הראשונה מיסודה של תנועת פועלי ציון, שמרכזם בגליל היה במחניים).

    לחברים במחניים שלום רב!

    בוודאי ידוע לכם שמחניים היתה מיושבת לפני הרבה שנים ונעזבה ממתיישביה. בתקופתנו היינו קבוצה ראשונה שעלתה למחניים בשנת תרע”ח. עלינו קבוצה של 14 איש. 10 חברים ו-4 חברות.

    בחלקם של הבניינים עדיין ישבו ערבים שעיבדו את אדמת מחניים. הבניינים המפונים היו מוזנחים אך השתדלנו להתגבר על זאת ולסדר במידת האפשר את חיינו…

    ימי חסן בק:

    רדיפות ונגישות חברי “השומר”. החברים נרדפים ללא יכולת לבלות ביישוב יהודי מחשש הרודפים. היו ביניהם חברים אשר במשך היום שוטטו בשדות ולשעות הלילה באו אלינו להניח ראשם ולנוח, למען חזור עם בוקר לשדות.

    ליל הסדר באותה תקופה:

    סדר ראשון לנו במחניים. השולחנות ערוכים ל-14 איש המתכוננים לחוג את החג בהתרוממות רוח. השולחנות ערוכים בסלטים של ירקות והוספנו את הסלק עם צבעו האדום למען גוון. ולפתע, לפני תחילת הסדר, נפתחת הדלת ואל חברי מחניים הגיעו 12 חברים לא קרואים, אבל ברוכים ורצויים. היו אלה פועלי מתולה שברחו מפני החיפוש במושבתם שנערך באותו זמן. ברור שהיווינו להם פינת מקלטם. על אף כל הטרגיות שבדבר לא היה קץ לשמחתנו ולאושרנו. לחוג את ליל הסדר ברוב עם ולתת בית והרגשת חג לעוד חברים.

    עם בוקר עבדתי במטבח. זכורני עדיין שהלחם לא הספיק ואנו מיהרנו למטבח ובישלנו מקמח תירס דייסה. אהרון ציזיק ז”ל התנדב ובא לעזרתי. הגשנו שמן וחלב. כל אחד בחר לו את אשר חפץ היה. לאושרי כעובדת במטבח ולאושרנו כקבוצה לא היה גבול וביטוי. באותה שנה הפועלים בגליל התחתון רעבו ללחם. ואנו ארחנו חברים “במעדנים” ולא חשבנו כלל שיכול להיות טוב מזה.

    ליל כניסת האנגלים ונסיגת הגרמנים:

    שררה אי ודאות והיו חששות כבדים. לא ידענו מה תהיה תגובת הערבים. התארגנו להגנה. החברים יצאו לעמדות. החברות כולן התכנסו בחדר האוכל. הכינונו תה לחלוקה בעמדות. היתה בינינו משפחה עם תינוקת בת 6 שבועות ולא ידענו מה נעשה עם התינוקת. “כאשר תתחלנה היריות”, אמרה האם, “אשכב על בתי ובגופי אגן עליה”.

    זכור לי היום בו חזרו גולי דמשק לארץ. תחנתם הראשונה היתה מחניים ואנו חשנו בצורך להיות להם לבית. חבשנו פצועים והשתדלנו למלא כל דבר הכרחי. היה זה ליל חוויה.,הפגישה עם הרצפלד ועם שאר הגולים. את השירה שפרצה אני זוכרת עד היום.