שושנה לסקר

10/12/1921 - 28/04/1987

פרטים אישיים

תאריך לידה: ט' כסלו התרפ"ב

תאריך פטירה: כ"ט ניסן התשמ"ז

ארץ לידה: ישראל

עבודה: מורה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: גד לסקר

בנים ובנות: אמוץ לסקר, ענת ברנע

שושנה לסקר – גולדמן

שושנה נולדה בשנת 1921. אמה הייתה ילידת הארץ, מבנות צפת ואביה יוצא רוסיה, איש העלייה השניה. ימי ילדותה ונעוריה עברו עליה במושב מרחביה, שם סיימה את בית הספר היסודי. בכיתות ט’ – י’ למדה בכפר ילדים, בשנים הראשונות לקיום המוסד. בהיותה בת 16 יצאה שושנה להכשרה בגבעת-ברנר, תוך הזדהות עם דרך הקיבוץ. משם הגיעה לגשר יחד עם קבוצת ההכשרה. שנות חברותה בגשר היו לה משמעותיות ביותר. היא הייתה קשורה למקום ולחברים בקשרים אמיצים, אולם מסיבות בריאות נאלצה לעבור ליגור. כאן נישאה לגד, ופה נולדו ענת ואמוץ.
שנים רבות עבדה שושנה בשדה החינוך. תחילה כמורה ומדריכה של נוער עולה, ולאחר מכן כמורה ומנהלת ביה”ס ביגור. התבלטה לא רק במסירות שבמילוי תפקידה החינוכי, אלא גם בהיותה בין מעצבי הדרך החינוכית ביגור. אך טבעי הוא, שפעילותה בתחום ההשכלה והתרבות הביאה אותה להקמתו ופיתוחו של ביה”ס למבוגרים, שהיה רב היקף ותרם רבות ללומדים בו. לאורך כל הדרך התגעגעה שושנה לעבודת ההוראה ולקשר החי עם הילדים.
תרומתה של שושנה ניכרת גם בתחום חיי התרבות של יגור, בהיותה שנים רבות חברה בועדת התרבות או מרכזת הועדה.
שש שנים עבדה שושנה ב”ארנים” כמרכזת ההשתלמויות. היא גויסה לתפקיד זה מתוך הכרה בכישוריה הארגוניים, רמתה הרוחנית והתרבותית ומסירותה ללא גבול. ואכן, הקימה שושנה ב”ארנים” את מרכז ההשתלמויות לעובדי חינוך הגדול ביותר בארץ.
עם סיום עבודתה ב”ארנים”, חזרה שושנה הביתה ועבדה כספרנית בספריית המשק, עד רגעי חייה האחרונים. היא קיבלה ברצון את העבודה בספריה, כאן יכלה למזג את כישוריה עם אהבתה הגדולה לספר ולספרות העברית. דרך הספר יצרה קשרים חדשים עם חברים רבים.
בשנים האחרונות ניתנה לשושנה השהות לטפח את מאגר הידידות ביגור ומחוצה לה. יקרו לה מאד הקשרים שנשמרו עם חבריה לעבודה ב”ארנים” ועם חניכיה הרבים מחברות הנוער וביה”ס.
מעל לכל הייתה שושנה מרכז למשפחתה הענפה, אמא וסבתא חמה לילדיה ולנכדיה.
בכל דרכה נתגלתה שושנה במיטבה – מלאת חיות, בעלת יוזמה ויד לה בעשייה החינוכית והתרבותית ביגור.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • רק עד גיל 45

    כאשר אני סוקרת את שנות חברותי בקיבוץ, אשר מתקרבות הן לשלוש עשרות – לא זכורה לי בעיה חברתית שקוממה אותי, שפגעה בי, שנראתה בעיני כבלתי צודקת ובלתי אנושית, כפי שנראית בעיני בעיית הנוהל המקובל במשקנו לגבי נסיעות חברים לחוץ-לארץ. במשך חודשים מנסה אני לבחון החלטה זו מכל זוויות הראיה האפשריות. בהיותי משוחררת לגמרי מדחף אינטרסנטי מיוחד לגבי עצם הנסיעה, איני מצליחה בשום פנים למצוא את התשובה לכך – מדוע אדם מעל גיל 45 אינו זכאי להנות אף הוא מטיול זה???

    אינני נאחזת בזכויות העבר (המילה “ותק” מרתיעה את כולנו), אך בעל-כורחי אני שואלת את עצמי – האם עבודה של עשרות שנים מעניקה לאדם זכויות כלשהן, או שמא ההפך הוא הנכון?

    אני מקבלת הנחה זו, שאין הצדקה למתן זכויות שאינן הולמות את הצרכים הנפשיים והרוחניים של גילו של האדם. מי קבע ומי בטוח בכך שאדם מעל גיל 45 צרכיו הנפשיים והרוחניים פחותים יותר? סקרנותו דעכה? ונניח שישנם כאלו, האם הם המכתיבים את הכלל?

    ברור שישנם שטחי חיים שבהם מוצדקת הפרדה של גילים. טבעי הדבר שאדם צעיר אינו להוט לבלות דווקא עם אמו או סבתו אלא עם בני גילו. ברור וטבעי הדבר שהאופי החברתי-תרבותי של הבילוי שונה בטעמו. אולם מי קבע שגם לאותה אמא וסבתא אין צורך נפשי לבילוי הולם? איני מתעלמת מכך שהצרכים הרוחניים של הדור השתנו. חלילה לי להפריע בנוכחותי לאופי הרצוי וההולם את רוח הצעירים. אולם האדם היחיד, זכותו להנות משטחי בילוי שונים כגון ספר, סרט, תיאטרון, טיול בארץ וטיול בחוץ-לארץ. הדרך לסיפוק צורך זה אינה נובעת מגילו אלא מאישיותו, ולדעתי אין האישיות בהכרח דועכת דווקא בגיל 45…

    אמרו לי – “בעולם הגדול מוותרים ההורים לילדים כאשר נוגע הדבר לנסיעה וטיול”. יתכן! יתכן וכל אחד מאיתנו, לו היה שוקל את חייו לאור צרכיהם של בניו היה מוותר על דברים נוספים, ובלבד שינתנו לבנו אפשרויות נוספות בשטח החומרי והרוחני כאחד. אולם חיינו אינם עומדים על מישור זה של ויתורי גומלין משפחתיים. קשה לי לראות בהחלטה זו ויתור לבנים, אלא לצערי ויתור של דור מבוגר לדור צעיר ממנו – ויתור שלא מתוך רצון אלא מתוך כפייה.

    ומי שיבוא ויטען “האסיפה החליטה!” טענתו לא תקל במאומה על הרגשתי זו. אולי יצליחו “לסתום” לי את הפה, אך לא יותר. אנושי מאוד כאשר אדם עובד במאמץ גדול ובחסכנות רבה למען בניו. אנושי הוא שבנים מגלים מאמץ והבנה למען הוריהם בגיל מסויים ובמצב בריאות מסויים. אך אמת-מידה זו אינה קיימת בתוכנו, אלא האדם כשלעצמו, זכויותיו וחובותיו הוא.

    נדמה לי שבין ההחלטה – “נסיעה לחוץ-לארץ עד גיל 45” ועד יצירת אווירה (ולא רק אווירה) שמגיל 45 ומעלה אתה חי “בחסד”, אתה אינך צריך כלום, אתה יכול לשבת בחדרך בחג העצמאות – הדרך מצטמצמת והולכת. וכמה צר לו לאדם אשר כל-כך שלם ומזדהה עם הקיבוץ, אשר טעם בחייו רגעי התעלות והתרוממות הרוח של החברה בחג ומועד, באסיפה כללית, אשר הכיר אותה בניסיון מתמיד (בהתאם לדרכה ואפשרויותיה) להתמודד עם האדם וצרכיו.

    כמה צר לו לחוש שהכל נשמט אחרי גיל 45.

    שושנה ג.

    יומן יגור, 22.5.1970

  • מכתב מעליזה בדמור

    שבת, ג’ באייר תשמ”ז, 2.5.1987

    לגד שלום, שלום חזק!

    באתי אליכם והיה זה בשעה שאיש לא תפס עדיין מה קרה. כמפלט – משוחחים על דא ועל הא, וכל אחד יודע שלא על כך חושבים באמת.

    נכון, שושנה היתה חולה זמן רב ובודאי חששת לא פעם שכך יקרה פתאום. אבל נדמה לי, גם ממרחק, שהחיוניות השופעת והמקרינה שהיתה בה, נתנה תמיד אפשרות לחשוב שהכל לא רע כל-כך.

    נפגשנו לראשונה כששושנה היתה אחרי הכרעה קשה בחייה – ההחלטה ללכת מגשר ליגור. גשר נשארה תמיד, עד כמה שאני יודעת, חלום נעורים שלא התממש, עם צל של אכזבה. וההחלטה על יגור היתה מין הכרעה של בגרות, בגרות ששושנה לא תמיד אהבה.

    צריך להשלים עם מצב בריאות, עם חֶברה שאיננה ממוצא ארץ-ישראלי, שלא מתנועת הנוער. וכך נפגשנו ברגע שהיה בו דמיון מסויים ביני לבינה. נקודת חיבור. שנים שהיתה קרבה גדולה. ראשית, ההוראה בקבוצת “דרור”. הקשיים בצוות. הצורך לגבש לעצמה דרך משלה בחינוך ובהוראה. ההזדהות עם גורלם האישי של ילדי “דרור”.

    לקבל את יגור ואת בית הספר כבית. באמצעות סיפוריה השופעים של שושנה הכרתי הרבה אנשים כאילו מקרוב. בעיקר את חברי גשר. וכאשר רצה הגורל (והתנועה) וגוייסתי לחצי שנה לגשר, כאילו באתי למקום שידעתי את אנשיו.

    היינו הרבה יחד… שושנה איפשרה להשתתף בחייה. זה תאם את תווי הפנים, את מבנה הגוף, את החיוך שהיה בו שמץ של – “אל תקחי את הדברים שלי יותר מדי ברצינות, אבל קחי אותי ברצינות מלאה…”

    שמענו, קראנו הרבה ושוחחנו שעות על ספרים. הן רדיו וטלוויזיה לא היו ולסרטים כמעט ולא הלכנו. כמו שהיתה שושנה אומרת לי: “איזה מזל, ההליכה לסרט איננה דרך סידור העבודה. אפשר ללכת ואפשר לא”…

    עם שושנה קל היה לריב וטוב היה להתפייס. הדברים, בדרך כלל, לא נשארו בלתי אמורים…

    בשנים האחרונות לא נפגשנו הרבה, אבל תמיד, ברגע שנפגשנו – באורנים או ביגור – שימשה תשתית הקשר מן העבר נקודה שאפשר היה מיד להמשיך ממנה, לספר ולשתף ולהתחמם בידיעה שיש ידידות….

    בחברות –

    עליזה בדמור

    יומן ליום השלושים

    29.5.1987

  • שיר מאת מירה הס

    לְשוֹשָנָה,

    חָכְמָה,

    בִּינָה

    וָדַעַת.

    נְהִירוּת,

    הֶחְלֵטִיוּת

    וַעֲמִידָה עַל הַדַּעַת.

    וְחִבָּה עָזָה לְסִפְרוּת, לְשִירָה, לִיצִירָה

    וַאֲנִינוּת-הַדַּעַת;

    וְיֶדַע – הָעָם

    וּמְסִירוּת אֵין קֵץ לִמְחַנְכָיו, לְדוֹר הַהֶמְשֵך,

    לְמַעַן הַרְבּוֹת-דַּעַת.

    חֲבֵרוּת, נֶאֱמָנוּת

    וּנְכוֹנוּת לְהוֹשִיט יָד –

    בְּעֵצָה טוֹבָה, בְּחַוַּת-דַּעַת.

    וַאֲנִי אֶת גַעְגוּעַי יוֹדַעַת…

    מירה הס

    יומן ליום השלושים

    29.5.1987

  • מכתב מרות גפן-דותן

    איילת השחר, ד’ באייר תשמ”ז

    3.5.1987

    לכם, בני משפחתה ואוהביה של שושנה, שיקרה לי ולפתע נקטפה – תנחומי הכנים.

    נאבל על שושנה שהכרתיה עוד מימים רחוקים מאוד, בהיווסד הגרעין, הלא הוא ה”פיסטוק”, שיסד והקים את קיבוץ גשר – והיא אז נערה יפהפיה, פורחת, רגישה, חמה וחכמה…

    כל-כך שמחתי לשוב ולהיפגש ב”אורנים”. כאילו לא נותק החוט, שבנו וחזרנו (מעט מדי, בעוונותינו) לשוחח על אנשים וספרים וחלומות ורעיונות חינוכיים למכביר.

    אזכור את שושנה כנקודת אור, כאשה ואדם שאהבתי להיפגש עימה ו”לגנוב” עימה רגעי שיח ושיג.

    תמיד האמנתי שנשוב וניפגש… עד שמודעה בעיתון בישרה את שאבד ואינו עוד…

    וצר כל-כך, כי הן עוד היו לה תוכניות!!!

    האבלה עימכם

    רות גפן-דותן

    יומן ליום השלושים

    29.5.1987