שטפי רדליך

01/05/1923 - 25/06/1995

פרטים אישיים

תאריך לידה: ט"ו אייר התרפ"ג

תאריך פטירה: כ"ז סיון התשנ"ה

ארץ לידה: גרמניה

עבודה: אגרטל, מתפרה, נוי

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בנים ובנות: מוניקה ניב, מרים למדן

שטפי רדליך

שטפי נולדה באחד במאי 1923 בברסלאו גרמניה. הוריה היו ברטולד ואנה אהרנברג. עד גיל עשר עברה על שטפי ילדות רגילה ויפה. בשנת 1933 עם עליית היטלר לשלטון נתקלה שטפי בעוינות ובאנטישמיות, ב-1939 בהיותה בת חמש עשרה, הצליחו היא והוריה לצאת את גבולות גרמניה באניה האחרונה, “פאטריה”, לכוון דרום אמריקה, שם הם השתקעו בקוצ’ה-במבה שבבוליביה. עוד ההורים בהלם תרבותי מהמעבר לארץ חדשה, שטפי כבר מצאה לה עבודה, מכירת לחם מבית לבית, רכובה על אופניים, ובכך הייתה לאשה הראשונה בבוליביה שרכבה על אופניים – תקדים זה אף זכה לפרסום בעיתונות. מאוחר יותר נישאה ונולדו שתי הבנות: מוניקה ומרים. שטפי עבדה בצרכניה הפרטית של המשפחה, ודאגה לטיפוח הקן המשפחתי, שהיה חם ותרבותי, והשקיעה בחינוך בנותיה. שטפי קראה הרבה וניסתה להשלים את שהחסירה בלימודה בגלל הבריחה מגרמניה, ובכך גם זכתה להשכלה רחבה.
ב-1963 הגשימה את החלום הציוני ועלתה לארץ יחד עם הבנות ואביה. הם הגיעו ליגור בעקבות בן-דודה שלום מאירי ז”ל, וכאן גם הקימה את ביתה לתמיד.
בשנים הראשונות עבדה בנוי עם אלישבע אורן, שהייתה לה לחברה קרובה מאוד. מאוחר יותר הקימה שטפי את “אגרטל”, ובכך מצאה דרך חדשה למימוש כישוריה. ב”אגרטל” היא מצאה סיפוק ועניין, עזרה לאנשים והייתה להם לאוזן קשבת. אחר כך עברה למתפרה.
במרוצת השנים נולדו הנכדים והיא נתנה להם ולבנות, עם כל הלב, אהבה ותמיכה עד אין קץ, והשתדלה לעזור ככל יכולתה. תמיד חשוב היה לה לדעת מה קורה עם נכדיה.
בעיות הבריאות הלכו והתגברו בשנים האחרונות עד לידי ריתוק כמעט מוחלט למיטתה. על אף הקושי והסבל שפקדו אותה, שטפי סבלה בשקט ולא אמרה מלה – דבר שאפיין אותה לאורך כל הדרך. תמיד הייתה מעורה בכל הנעשה סביבה: בתרבות, בפוליטיקה, ודאגה להתעדכן בכל דבר ודבר.
אהבתה הגדולה של שטפי אחרי משפחתה הייתה המוסיקה, ובעיקר המוסיקה הקלאסית. בצעירותה ניגנה על צ’לו ופסנתר, ובמשך כל השנים נהגה להאזין למוסיקה, שגם הביאה לה נחמה בשעותיה הקשות.
את חצי השנה האחרונה עברה בבית אחוה. מותה גאל אותה מסבל ויסורים.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • דודה שטפי / אמנון מאירי

    ראשית הכרותי עם שטפי היתה דרך סיפוריהם של סבתי ואבי זכרונם לברכה על משפחת אהרנברג הרחבה בגרמניה – חמישה אחים ואחיות וילדיהם. סבתי היתה השניה, ואביה של שטפי – האח הצעיר. מבני הדור שנולד כבר במאה הזאת, שטפי היתה הצעירה כשלפניה אבא. פרט לאחות הבכורה שנפטרה בגרמניה ניצלו ארבעת האחים והילדים מאֵימי הנאצים, ובסופו של דבר הגיעו כולם לארץ ישראל, חיו בה והם קבורים באדמתה. שטפי היתה האחרונה.

    בראשית שנות השישים עלתה עם בנותיה ואביה לארץ, כשתחנתם הראשונה יגור, אצל דודתה ובן-דודה. המקום והאנשים מצאו חן, ועד מהרה נקלטה המשפחה ביגור והקימה כאן את ביתה, משתלטת על השפה העברית ומשתלבת בעבודה בנוי.

    מראשית הכרותנו קראתי לה “דודה שטפי”, או “דודה” בלבד. למדתי להכיר את חיבתה העזה למוסיקה הקלאסית, לאסתטיקה ולנוי. בתקופה שפטפונים היו מצרך נדיר, שטפי הביאה איתה מערכת תקליטים קלאסיים באיכות גבוהה. כך אני זוכר בביקורי בביתה להכיר עוד ועוד יצירות, שומע הסברים ונהנה. במיוחד אוהב אני להאזין איתה לקונצרט הכפול לכינור וצ’לו של ברהמס.

    לימים נפגעה בריאותה והיא עברה מעבודה בנוי להקמת “אגרטל” ולטיפול בנזקקים, עבודה שנתנה לה סיפוק רב. אחר-כך עברה לעבוד בתפירה והתמידה בכך כל עוד איפשר זאת מצב בריאותה…

    מעולם לא פגשתי את שטפי עצובה. את מצוקותיה ידעה להסתיר ולחברים הראתה רק חיוך ו”יהיה בסדר”…

    אמנון מאירי

    יומן ליום השלושים

    יולי 1995

  • אשה יקרה / מאת: צפרה הלפמן

    תמונה באלבום – אבא ושטפי מחייכים, צעירים, בגרמניה הרחוקה של טרם מלחמה. אבא תמיד היה נעצר בתמונה זו ומדבר בחום על שטפי, כמו על אחות וחברה טובה. אחר באו שנות פרידה רבות – איש ואשה לגורלם. שטפי נמלטה עם הוריה לבוליביה ואבא עלה ארצה, אך נשמר הקשר ואנו ידענו על קרובינו אשר מעבר לים. בבוליביה היו החיים לא קלים…

    כאשר עלו שטפי ובנותיה בשנת 1963 לישראל אבא היה מאושר והחל בסידורים לקבלתם ביגור…

    המשפחה נקלטה מהר וטוב. מהר התבלטו ערכי החינוך הטוב והתרבות של הבנות. שטפי הביאה איתה את הנימוס, הסדר, האסתטיקה והגישה לאמנות על כל פניה.

    שטפי אהבה מוסיקה והיתה מוסיקלית.

    ביתה היה תמיד מסודר, מרוהט ומאובזר כל-כך מיוחד בנוף היגורי, שכאשר פנינה זלצמן נתנה קונצרט ביד למגינים – אך טבעי היה שביקשו משטפי שתארח אותה בביתה. שטפי העריצה את ארתור רובינשטיין, הפסנתרן הדגול, לא רק בשל נגינתו המעולה אלא גם בשל חדוות החיים שלו שנבעה מהמוסיקה ומילאה את חייו. היא הזדהתה איתו, ובדירתה היתה מונחת תמונה גדולה שלו בה היתה צופה מדי יום. הוא היה השראתה.

    שטפי היתה מאירת פנים ופתוחה, והיופי נשקף ממנה החוצה. למרות סבלותיה במשך השנים שמרה על היופי הזה, שאולי נבע מאהבתה הגדולה למשפחתה, למוסיקה, לאמנות, לחברים ולחיים בכלל.

    כאשה כבר מבוגרת המשיכה בהתנסויות חדשות, כמו לימוד נגינה על גיטרה ועוד. תמיד ניסתה לשמור על האור שהאיר בה תמיד, כמעט עד הסוף. היתה כה מסורה ואוהבת למשפחתה, ומסירותן של בנותיה אליה הוא לא בִּכְדִי….

    נוחי בשלום אשה יקרה וזכרך יישמר לעד.

    צפרה

    יומן ליום השלושים

    יולי 1995