שטפי רדליך

01/05/1923 - 25/06/1995

פרטים אישיים

תאריך לידה: ט"ו אייר התרפ"ג

תאריך פטירה: כ"ז סיון התשנ"ה

ארץ לידה: גרמניה

עבודה: אגרטל, מתפרה, נוי

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בנים ובנות: מוניקה ניב, מרים למדן

שטפי רדליך

שטפי נולדה באחד במאי 1923 בברסלאו גרמניה. הוריה היו ברטולד ואנה אהרנברג. עד גיל עשר עברה על שטפי ילדות רגילה ויפה. בשנת 1933 עם עליית היטלר לשלטון נתקלה שטפי בעוינות ובאנטישמיות, ב-1939 בהיותה בת חמש עשרה, הצליחו היא והוריה לצאת את גבולות גרמניה באניה האחרונה, “פאטריה”, לכוון דרום אמריקה, שם הם השתקעו בקוצ’ה-במבה שבבוליביה. עוד ההורים בהלם תרבותי מהמעבר לארץ חדשה, שטפי כבר מצאה לה עבודה, מכירת לחם מבית לבית, רכובה על אופניים, ובכך הייתה לאשה הראשונה בבוליביה שרכבה על אופניים – תקדים זה אף זכה לפרסום בעיתונות. מאוחר יותר נישאה ונולדו שתי הבנות: מוניקה ומרים. שטפי עבדה בצרכניה הפרטית של המשפחה, ודאגה לטיפוח הקן המשפחתי, שהיה חם ותרבותי, והשקיעה בחינוך בנותיה. שטפי קראה הרבה וניסתה להשלים את שהחסירה בלימודה בגלל הבריחה מגרמניה, ובכך גם זכתה להשכלה רחבה.
ב-1963 הגשימה את החלום הציוני ועלתה לארץ יחד עם הבנות ואביה. הם הגיעו ליגור בעקבות בן-דודה שלום מאירי ז”ל, וכאן גם הקימה את ביתה לתמיד.
בשנים הראשונות עבדה בנוי עם אלישבע אורן, שהייתה לה לחברה קרובה מאוד. מאוחר יותר הקימה שטפי את “אגרטל”, ובכך מצאה דרך חדשה למימוש כישוריה. ב”אגרטל” היא מצאה סיפוק ועניין, עזרה לאנשים והייתה להם לאוזן קשבת. אחר כך עברה למתפרה.
במרוצת השנים נולדו הנכדים והיא נתנה להם ולבנות, עם כל הלב, אהבה ותמיכה עד אין קץ, והשתדלה לעזור ככל יכולתה. תמיד חשוב היה לה לדעת מה קורה עם נכדיה.
בעיות הבריאות הלכו והתגברו בשנים האחרונות עד לידי ריתוק כמעט מוחלט למיטתה. על אף הקושי והסבל שפקדו אותה, שטפי סבלה בשקט ולא אמרה מלה – דבר שאפיין אותה לאורך כל הדרך. תמיד הייתה מעורה בכל הנעשה סביבה: בתרבות, בפוליטיקה, ודאגה להתעדכן בכל דבר ודבר.
אהבתה הגדולה של שטפי אחרי משפחתה הייתה המוסיקה, ובעיקר המוסיקה הקלאסית. בצעירותה ניגנה על צ’לו ופסנתר, ובמשך כל השנים נהגה להאזין למוסיקה, שגם הביאה לה נחמה בשעותיה הקשות.
את חצי השנה האחרונה עברה בבית אחוה. מותה גאל אותה מסבל ויסורים.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • זיכרונות מאמא / מרים למדן

    אמא נולדה ב-1 במאי. היא אהבה לספר שביום הולדתה  תמיד היה לה יום חופש; גם בגרמניה, גם בבוליביה וגם בישראל. העולם חגג את חג הפועלים.

    אהבתה הגדולה למוסיקה התחילה בילדותה בגרמניה. למדה לנגן על כלים שונים וחלמה להיות מנצחת בעתיד; אך היטלר קטע את החלום.  במשפחתה היו כמה נגנים והם נהגו לקיים מפגשים מוסיקליים של מוסיקה קאמרית.

    זכורה לי תמונה מילדותי בבוליביה ששתינו שוכבות על הגב על האדמה, מתבוננות בצמרות העצים. תכלת השמיים ועננים בצורות שונות, פרצופים וחיות ועוד, נעים באיטיות; באים וחולפים.במקרים אלו ואחרים

    אמא סיפרה תמיד סיפורים שהיא המציאה בו במקום. כל פעם צצו לה סיפורים חדשים היא הייתה טובה בזה (היא המציאה סיפורים מכיוון שהסיפורים הידועים לה היו מסיפורי האחים גרים, שאותם לא רצתה לספר לי).

    בגלל בעיות העיניים שלי (עברתי כמה וכמה ניתוחים) נאלצנו אמא ואני לטוס לסנטיאגו דה צ’ילה כי בבוליביה לא היו רופאי עיניים מספיק טובים. בצ’ילה הייתה לאמא חברת ילדות מגרמניה. היא ומשפחתה אירחו אותנו בכל פעם שבאנו לצ’ילה. בילינו שם ימים נפלאים!

    אח”כ בארץ, ביגור, החליטה מרים עוגן (רופאת הילדים)  לשלוח אותי לבי”ח הדסה בירושלים, שם הייתה רופאת עיניים לילדים הטובה ביותר בארץ.  נסענו הרבה פעמים ברכבת לירושלים, כארבע שעות נסיעה לכל כיוון. שעות איכות מופלאות. נהנינו מן הנוף הנפלא ופטפוטים אינסופיים.  בירושלים זכינו להתארח אצל זוג יקים מקסימים שפינקו אותנו ללא גבול.

    החברים בצ’ילה וירושלים נשארו חברי משפחה לנצח. גם עבור מוניקה אחותי.

    נסיעות אלה עם אמא חקוקות בליבי כזמנים המאושרים ביותר בילדותי. אולי כי הייתה רק לעצמי.

    מעניין שניתוחי העיניים כמעט לא השאירו חותם בזיכרוני.

    מוניקה מוסיפה: בבוליביה, בקוצ’במבה, היה לאמא תחביב: משחק בתיאטרון של יהודים יוצאי גרמניה, שהרגישו שהתרבות המקומית לא התאימה להם. אמא הכירה אותם כאשר הלכה ברחוב, בקוצ’במבה, ושמעה מישהו מנגן על פסנתר; היא נעצרה להקשיב. האנשים, שחלקם ניגנו וחלקם היו שחקנים ראו אותה דרך החלון והזמינו אותה פנימה. נקשרו ביניהם יחסים טובים והיא הצטרפה לתיאטרון החובבים שלהם. בהצגה אחת אמא הייתה אמורה לשתות יין ולשכב לישון. בד”כ שתתה מיץ. פעם אחת חבריה השתעשעו ונתנו לה יין אמיתי, ואז היא נרדמה באמת והתעוררה ממחיאות הכפיים.

    בילדותנו בבוליביה אמא לקחה את מוניקה ואותי לקונצרטים קלאסיים. היא הייתה עוצמת עיניים ובהתלהבותה מניעה ידיה כמנצחת. מבחינתנו, כילדות, היא עשתה לנו “בושות”.

    כבוגרות למדנו גם לאהוב מוסיקה קלאסית ותמיד התפעלנו מהידע הרחב שלה בתחום. את המוסיקליות והכישרון המוסיקלי הורישה אמא לאחותי -מוניקה.

    כשאמא החלה לחשוב על עלייה לארץ (בהיותי בת 10) היא הראתה לי תמונה מלוח שנה בקיבוץ. ראיתי ילדים, בנים ובנות, הולכים עם מכנסיים קצרים לבי”ס. זה מאוד קסם לי, כי בקוצ’במבה הייתי בבי”ס של בנות עם לבוש אחיד של שמלות מכוערות.

    אמא אהבה את יגור ואנשיה והתאקלמה יפה.

    התיידדה עם היקיות הנחמדות, כמו חוה לב ורות גרינברג.

    היא הייתה עובדת חרוצה בנוי (“שיפור מחנה” דאז). היא הרגישה בת מזל שהיא עובדת בטבע כל היום, ואהבה את האדמה. היא עבדה יחד עם אלישבע אורן ונוצרה ביניהן אהבה כשל אם ובת. הירוק בכל מקום, והגינות קסמו לה מאוד. היא גם עבדה עם ילדים בנוי וראתה בכך מעין שליחות.

    אמא הייתה בין מקימי ה”אגרטל”. לא הייתה לה הכשרה לכך אך זה בא לה לגמרי בטבעיות. הקשישים מאוד אהבו אותה בגלל יחסה החם, התומך והמכיל. תקופה ארוכה אחרי שעזבה את האגרטל היא המשיכה להיות בקשר טלפוני עם הקשישים, במיוחד עם הבודדים שביניהם. (מעניין ששנים מאוחר יותר  מוניקה עבדה בתעסוקון – “האגרטל”  של בית אחווה.  וגם לי, בתור מרפאה בעיסוק, היה קשר עבודה עם האגרטל).

    את המשפחה אהבה יותר מכל. הייתה מאושרת עם כל נכד והם היו מאושרים איתה (היו לה ששה נכדים, שלושה ממוניקה ושלושה ממני).

    עקב בעיות בריאות היא עברה מאוחר יותר לעבוד במתפרה.  אחרי כן כבר לא עבדה ושהתה הרבה בביתה, שומעת מוסיקה, וקוראת ביוגרפיות כגון של ארתור רובינשטיין ופיקאסו,  עד שעברה לבית אחווה.

    אמא הייתה אהובה ביגור. גם שנים לאחר מותה, אנשים סיפרו לי שמאוד חיבבו והעריכו אותה.

    כל חיי כבוגרת (מגיל ההתבגרות ועד לימיה האחרונים) זכורה לי אמא כאישה צעירה ברוחה ובעלת חוש הומור. העידו על כך הרבה חברות וחברים שלי מהארץ ומחו”ל שגם נהיו חברים שלה. הם אהבו אותה כבת גילם.

    לא נשכח, אמא אהובה, את חיוכך הקלוש כאשר שמעת את בטהובן על ערש דווי.

     

    מרים למדן

  • ליום השואה

    תלמה ראתה בין הלוחיות באנדרטה לזכר הנספים בשואה, לוחית עם השם מרי כהן, שהונצחה ע”י אימנו, שטפי רדליך. היא פנתה אלינו לספר עליה.

    מרי כהן הייתה דודה של סבתא. לצערנו אנחנו לא יודעות עליה כלום למעט העובדה שנלקחה מביתה ונספתה בשואה.

    נספר כאן על אמא והוריה ועל מה שעברו רגע לפני המלחמה.  עד גיל 10 חייתה אמנו שטפי בגרמניה חיים שקטים וטובים. ואז, ב-1933, עלה היטלר לשלטון והשנאה כלפי יהודים התפשטה כאש בשדה קוצים.

    לאמא היה מראה יהודי לכן חטפה מכות ומילות גנאי מדי יום. אחרי כן נאלצה להפסיק לימודיה בביה״ס.

    ב-1939, רגע לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, היטלר והנאצים שלטו ביד רמה וכבר תכננו את מזימותיהם השטניות.

    אמא, אז בת 15, הייתה בת יחידה להוריה שתפסו עצמם כגרמנים אך התחילו להבין כמה המצב חמור וחיפשו דרך להימלט. סרטיפיקט לארץ כבר לא היה ניתן להשיג. מדינות אחרות סגרו את גבולן.

    לילה אחד נשמעה נקישה חזקה בדלת. נכנסו שני קציני s.s. שבאו לקחת את סבא למחנה ריכוז. (כבר היו כאלה בגרמניה גם לפני המלחמה).

    תוך כדי שסבא התארגן, אחד הקצינים לקח את סבתא הצידה ובלחישה שאל אם סבא היה בצבא הגרמני. סבתא השיבה בחיוב והוסיפה שהוא נלחם במלחמת העולם הראשונה והיה בקו הראשון. הקצין נתן לסבתא כתובת של משרד מסוים.

    את סבא לקחו למחנה. סבתא ואמא ניגשו למשרד הגסטאפו עם כל המסמכים. סבא קיבל שחרור מהמחנה.

    אולם, עד השחרור בפועל סבא ״הספיק״ להיות כמה חודשים במחנה הריכוז. הוא עונה שם קשות. בגלל מכות על האוזניים נשאר כבד שמיעה כל חייו.

    הוא שוחרר וניצל הודות לקצין הנאצי. אמנו נהגה להסביר לנו שהיו גם כמה נאצים טובים.

    הארץ היחידה שעוד לא סגרה שעריה ליהודי אירופה הייתה בוליביה.

    במזל הצליחה המשפחה לעלות על  האוניה patria (שבעבר היטלר הפליג בה). זו הייתה ההפלגה האחרונה שיצאה מגרמניה עם יהודים  (בדרך חזרה מדרום אמריקה לגרמניה האוניה פוצצה).

    ואז החלה המלחמה הנוראה.

  • דודה שטפי / אמנון מאירי

    ראשית הכרותי עם שטפי היתה דרך סיפוריהם של סבתי ואבי זכרונם לברכה על משפחת אהרנברג הרחבה בגרמניה – חמישה אחים ואחיות וילדיהם. סבתי היתה השניה, ואביה של שטפי – האח הצעיר. מבני הדור שנולד כבר במאה הזאת, שטפי היתה הצעירה כשלפניה אבא. פרט לאחות הבכורה שנפטרה בגרמניה ניצלו ארבעת האחים והילדים מאֵימי הנאצים, ובסופו של דבר הגיעו כולם לארץ ישראל, חיו בה והם קבורים באדמתה. שטפי היתה האחרונה.

    בראשית שנות השישים עלתה עם בנותיה ואביה לארץ, כשתחנתם הראשונה יגור, אצל דודתה ובן-דודה. המקום והאנשים מצאו חן, ועד מהרה נקלטה המשפחה ביגור והקימה כאן את ביתה, משתלטת על השפה העברית ומשתלבת בעבודה בנוי.

    מראשית הכרותנו קראתי לה “דודה שטפי”, או “דודה” בלבד. למדתי להכיר את חיבתה העזה למוסיקה הקלאסית, לאסתטיקה ולנוי. בתקופה שפטפונים היו מצרך נדיר, שטפי הביאה איתה מערכת תקליטים קלאסיים באיכות גבוהה. כך אני זוכר בביקורי בביתה להכיר עוד ועוד יצירות, שומע הסברים ונהנה. במיוחד אוהב אני להאזין איתה לקונצרט הכפול לכינור וצ’לו של ברהמס.

    לימים נפגעה בריאותה והיא עברה מעבודה בנוי להקמת “אגרטל” ולטיפול בנזקקים, עבודה שנתנה לה סיפוק רב. אחר-כך עברה לעבוד בתפירה והתמידה בכך כל עוד איפשר זאת מצב בריאותה…

    מעולם לא פגשתי את שטפי עצובה. את מצוקותיה ידעה להסתיר ולחברים הראתה רק חיוך ו”יהיה בסדר”…

    אמנון מאירי

    יומן ליום השלושים

    יולי 1995

  • אשה יקרה / מאת: צפרה הלפמן

    תמונה באלבום – אבא ושטפי מחייכים, צעירים, בגרמניה הרחוקה של טרם מלחמה. אבא תמיד היה נעצר בתמונה זו ומדבר בחום על שטפי, כמו על אחות וחברה טובה. אחר באו שנות פרידה רבות – איש ואשה לגורלם. שטפי נמלטה עם הוריה לבוליביה ואבא עלה ארצה, אך נשמר הקשר ואנו ידענו על קרובינו אשר מעבר לים. בבוליביה היו החיים לא קלים…

    כאשר עלו שטפי ובנותיה בשנת 1963 לישראל אבא היה מאושר והחל בסידורים לקבלתם ביגור…

    המשפחה נקלטה מהר וטוב. מהר התבלטו ערכי החינוך הטוב והתרבות של הבנות. שטפי הביאה איתה את הנימוס, הסדר, האסתטיקה והגישה לאמנות על כל פניה.

    שטפי אהבה מוסיקה והיתה מוסיקלית.

    ביתה היה תמיד מסודר, מרוהט ומאובזר כל-כך מיוחד בנוף היגורי, שכאשר פנינה זלצמן נתנה קונצרט ביד למגינים – אך טבעי היה שביקשו משטפי שתארח אותה בביתה. שטפי העריצה את ארתור רובינשטיין, הפסנתרן הדגול, לא רק בשל נגינתו המעולה אלא גם בשל חדוות החיים שלו שנבעה מהמוסיקה ומילאה את חייו. היא הזדהתה איתו, ובדירתה היתה מונחת תמונה גדולה שלו בה היתה צופה מדי יום. הוא היה השראתה.

    שטפי היתה מאירת פנים ופתוחה, והיופי נשקף ממנה החוצה. למרות סבלותיה במשך השנים שמרה על היופי הזה, שאולי נבע מאהבתה הגדולה למשפחתה, למוסיקה, לאמנות, לחברים ולחיים בכלל.

    כאשה כבר מבוגרת המשיכה בהתנסויות חדשות, כמו לימוד נגינה על גיטרה ועוד. תמיד ניסתה לשמור על האור שהאיר בה תמיד, כמעט עד הסוף. היתה כה מסורה ואוהבת למשפחתה, ומסירותן של בנותיה אליה הוא לא בִּכְדִי….

    נוחי בשלום אשה יקרה וזכרך יישמר לעד.

    צפרה

    יומן ליום השלושים

    יולי 1995