שלום הקטין

15/02/1898 - 30/05/1983

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ג שבט התרנ"ח

תאריך פטירה: י"ח סיון התשמ"ג

ארץ לידה: אוקראינה

שליחות תנועתית: מפלגת העבודה

תנועה ציונית: צעירי ציון צ.ס.

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: פנינה הקטין

בנים ובנות: תמר הקטין

שלום הקטין

שלום נולד ברוסיה בעיירה סוסניצה שבאוקראינה ב-15 לפברואר 1898 למשפחה ציונית. למד בבית ספר ממלכתי ובבית ספר עברי והיה תלמיד מצטיין. בנעוריו הצטרף לתנועה הציונית והיה ממייסדי ארגון נוער ציוני ושימש כיושב ראש הארגון. נסע להשלים לימודיו התיכוניים לעיר בלגורוד וכל אותה עת היה פעיל בארגון הנוער הציוני “צעירי ציון”. השתתף בכנסים ארציים ולאחר מכן היה חבר מרכזי בתנועה הציונית סוציאליסטית צ.ס.
עם פרוץ המהפכה ברוסיה התמסר כל כולו לפעולה בתנועה הציונית גם כאשר הבולשיביקים תפסו את השלטון והתנועה ירדה למחתרת. על פעילותו זו נאסר ולאחר שחרורו המשיך לפעול במחתרת וניצל אך בנס ממוות בשעה שכמה פעילים ששהה בחברתם נתפסו והוצאו להורג. בצו התנועה, והוא כבר בעל משפחה, עבר מעיר לעיר לריכוז הפעולה האזורית שנתקיימה במחתרת. באחד מכנסי התנועה נאסר שנית עם מספר חברים ולאחר ישיבה של מספר חודשים בכלא, נגזר עליו להיות מגורש עם משפחתו לקזחסטן שבאסיה המרכזית. למרבה המזל הומר הגירוש לפתע, לגירוש אל מחוץ לגבולות רוסיה – לארץ ישראל (פלשתינה באותם הימים). כך עלתה המשפחה ארצה ב-1924. עז היה רצונו להצטרף מיד לחיי קיבוץ בארץ, אך בשל בריאותו הרופפת נשאר בתל אביב מאחר ולא רצה ליפול למעמסה על החברה. ניסה כוחו בעבודה גופנית בבית חרושת ללבנים “סיליקט”, אך לא עמד לו כוחו והוא נאלץ לעבור לעבודה שאינה מחייבת מאמץ גופני. נכנס לעבודה במחלקת התרבות של ההסתדרות והיה מרכז המחלקה מראשית דרכה. היה ממייסדי עתון ההסתדות “דבר” ומאמריו נתפרסמו בו בקביעות, דברי הגות, מסות ותרגומים. השתתף בכתיבה בעיתון אחדות העבודה “קונטרס” ובבטאונים שונים של תנועת הפועלים.
עם ברל כצנלסון ייסד והדריך את “הבחרות הסוציאליסטית” – ארגון הדור הצעיר של תנועת העבודה שחינך להגשמת ערכים. בוגרי “הבחרות” ייסדו את הקיבוצים בית אורן, גליל ים. מקרב בוגרי תנועה זו קמו פעילים מרכזיים בתנועת העבודה ובמוסדות המדינה השונים.
בשנות השלושים הצטרף לקיבוץ, ליגור. בהיותו חבר המשק גוייס לפעילות במפלגה ושימש כמזכיר הסניף בחיפה. אותן שנים עשה פעילותו בלהט ובמסירות שאיפיינו את התקופה ואת אישיותו. עשה עבודתו ללא התנשאות וללא מחיצות כשהוא רוקם קשרי חברות חמים עם שכבות ציבור רחבות.
ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה נשלח לשליחות לארצות הברית ע”י הקיבוץ המאוחד. שם המשיך פעילותו כשהוא משקע את כל אהבתו בעבודה בקרב ילדים יהודיים ונוער במאמץ להביא אליהם את דבר ארץ ישראל. עלילות ההתיישבות העברית וגבורת העושים במלאכה כזאת כאשר הוא נאלץ להתמודד לא אחת קשות עם מגמות של ניכור, שמרנות ואדישות שפשו בקרב יהדות ארה”ב ומנהיגיה. בתקופה זו כתב וערך ספרי קריאה ולימוד שנושאיהם היו: עם ישראל השב אל ארצו, עלילות התיישבות וגבורה וסיפורים המספרים על מורשת העם היהודי בגולה על סבלו ויסוריו. כל אותה עת היו מיטב מעייניו נתונים לשיבה לארץ וליגור. אך מצב בריאותו שנתרופף ואילוצים שונים לא אפשרו לו לממש מאווייו. רבות נתייסר בשל כך עד לשובו לארץ וליגור.
מאז שובו והוא כבר אינו צעיר לימים עסק בהוראה בקרב חברים וראה כצו מצפון ושליחות, לפעול בקרב המתנדבים הרבים ששהו ביגור, אליהם הביא את דבר אהבת ארץ ישראל והקיבוץ. בפעולה זו שיקע את מיטב מעייני נפשו בקיימו גם קשרי מכתבים רצופים עם מתנדבים רבים לאחר שובם לארצות מוצאם. קשר קשרים והיה פעיל באגודה לידידות ישראל – פינלנד ואף הוזמן לשם לסידרת הרצאות בסניפי האגודה, על הארץ והקיבוץ, אך מצב בריאותו כבר לא איפשר לו לממש שליחות זו.
שלום הקטין, האיש הטוב והמיטיב. אידיאליסט והומניסט צרוף הדורש אהבה לכל, שוחר אסתטיקה ואמנות, ציוני וסוציאליסט ואיש קיבוץ בכל מאודו. נתייסר רבות וכאב בכאב העם והארץ על שלא יכול להביא לידי מימוש את שהגה לבו ורחש, על כי קצרה ידו מעשות כי לא עמדו בו כוחות הגוף.
תמה שירת חייו ולא הושלמה. כי פקע המיתר אשר התנגן בלבבו.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • ידיד בלב ונפש

    נקודת אור, אולי בלתי צפויה, היתה לשלום הֶקטין ז”ל בתחילת פעילותו הציונית-סוציאליסטית ברוסיה הסובייטית. בעד “החטא” הנורא הזה הוא נאסר פעמיים, נשלח לקזחסטן, ולפתע גורש אל מחוץ לגבולות רוסיה – הישר לארץ ישראל….

    שלום הקטין היה ממייסדי עיתון ההסתדרות “דבר”, ומאמריו התפרסמו בו בקביעות, דברי הגות, מסות ותרגומים. הוא השתתף בעיתון אחדות-העבודה “קונטרס” ובבטאונים שונים של תנועת העבודה…

    שלום הקטין היה מטבעו בעל ידידות אמת, ידיד בלב ונפש. כשהוא היה שואל “מה שלומך”, “איך אתה מרגיש” ו”מה נשמע אצלך” – הרי לא היה אלה סתם דיבורים מן השפה ולחוץ, אלא מעמקי ליבו. כזה היה האיש.

    איש קיבוץ היה שלום הקטין. כל מה שנתרחש בקיבוץ היה קרוב לליבו. יגור היתה כל מעייניו. הוא הרבה לחשוב עליה, ועל כל הארץ, כאשר היה בארצות הברית, וכאשר חלומו התגשם וחזר למולדת.

    מסכת חייו לא היתה קלה. שלום הקטין לא השלים מעודו שמגבלות הגוף קצת הפריעו לו להגשים את אשר רחש ליבו. הוא התייסר רבות על כך. מצב בריאותו שנתרופף לא איפשר לו לממש את כל מאווייו.

    יהא זכרו ברוך.

    זאב רימון

    בחוברת לזכרו

  • סבא של כל המתנדבים

    כאשר התנועה הקיבוצית התחילה לארח מתנדבים לא-יהודים במשקים, ראו חלק מהחברים את הדבר כבעל חשיבות מיוחדת. בין אלה שחשבו שביצירת הבנה בין העמים, הקשר האישי בין פרט לפרט הוא לא פחות חשוב מהמגעים הפוליטיים, היה סבא שלום. הוא האמין בכוחה של ידידות אשר עוברת את כל הגבולות המצויירים על מפת העולם, וגם את הללו של הדעות הקדומות, הנוצרות בגלל אי-ידע על האנשים בעלי דת, מסורת ומנהגים שונים משלנו. הרעיון הזה עובר כחוט השני בעבודתו של סבא שלום בקרב המתנדבים ביגור.

    במשך קרוב לעשרים שנה רכש הרבה ידידים מכל הארצות, צעירים אשר חזרו הביתה כתומכי ישראל, שבחייהם הפרטיים וגם במסגרות שונות – ציבוריות – פיזרו את גרעיני ההבנה ואהבת-ציון ברחבי העולם. את תפקידו כשגריר ההבנה בין המתנדבים מילא סבא שלום בצורה מוצלחת במיוחד, והסיבה לכך – אישיותו ההומאנית והחמה. כל מתנדב התקבל אצלו באותה ידידות, בכל אחד מצא משהו יפה ומעניין, לכל אחד הקשיב באותה סבלנות ובכל אחד נתן אמון. בכנותו רכש ידידים רבים בין הנוער, אשר רגיש להעמדת פנים.

    קשר מיוחד נוצר בין סבא שלום – בשם זה הכירו אותו מאות ה”נכדים” המאומצים שלו – ובין הנוער מפינלנד. כל הפינים אהבו את סבא, וכמעט כל יום רביעי בשבוע קבוצה או שתיים מתוכם היתה מוזמנת אליו לחדר. תוכנית הפגישות היתה מבוססת על שיחה ומוזיקה. סבא סיפר לעיתים על חייו – על עלייתו ארצה ועל הישוב היהודי בתקופות שונות, על אנשים שהכיר. לפעמים קרא סיפורים שכתב.

    פרט למפגשים הללו קיים סבא שיעורי עברית, והודות לשיטת הלמידה שלו רכשו רבים יכולת לתקשורת עם הישראלים. חשוב במיוחד היה הדבר לאלה אשר לא ידעו אנגלית. כדי ללמד אותם רכש סבא מילון פיני ולמד מילות מפתח, ואפילו חיבר משפטים שלמים.

    כל מתנדב אשר ביקר אצל סבא – וכולם עשו זאת – כתב את שמו וכתובתו במחברת שלו, ויכול היה להיות בטוח שיקבל תשובה למכתבים שלו. בשנים האחרונות היה כבר קשה מאוד לסבא לענות לכמות העצומה של מכתבים וגלויות שקיבל, אבל לאלו שהיו לו יקרים במיוחד ענה עד סוף ימיו. מדהים היה, שכל מתנדב “שלו”, אפילו את כתובתו זכר אחרי שנים רבות מהמפגש האחרון. את מפת פינלנד ידע בעל-פה.

    ההתעניינות האמיתית של סבא בכל אחד מהצעירים נענתה בצורות שונות – רבים חזרו ארצה שנה אחרי שנה וקשרו קשרי ידידות הדוקים עם ישראלים…

    בין יתר המתנדבים הפינים גם אני, כמעט מהרגע הראשון שלי ביגור לפני עשור, הכרתי את סבא שלום. הידידות שנוצרה בינינו גדלה במשך השנים וחיבתו ליוותה אותי בשלבים הקשים של הסתגלותי לחברה הישראלית והקיבוצית. ממנו קיבלתי עידוד והבנה והתעניינות, עזרה בפתרון בעיות אידיאולוגיות שונות, פוליטיות ודתיות. הוא לימד אותי את המילים הראשונות שלי בעברית וברוסית. לוֹ כתבה אמי, כאשר נשארתי ביגור: “כשאני יודעת שלבִתי יש ידידים כמוך, בשלווה אשלח אותה לישראל”. אפילו ילדי מדברים על “סבא שלום שלנו”, ויחד אנו כולנו, פה בארץ וברחבי העולם, בכבוד ובאהבה זוכרים את האישיות החכמה והחמה של סבא שלום, ומשתדלים, כל אחד בדרכו, להפיץ את המסר שלו.

    ראוני לוסטיג

    בחוברת לזכרו

  • מאור פנים ידידותי

    – – –

    אנשי הדור הראשון, אלה שהכירוהו שנים רבות – להם יחסר שלום הֶקטין. לא נראה אותו עוד, לא בחדר האוכל ולא על מדרכות יגור מקדים פניך ב”שלום חביבי” ובמאור פנים ידידותי, כדרכו בכל עת תמיד.

    – – –

    כל ימיו היה שלום הקטין איש תנועה ומפלגה, פעיל ומסור. האם יודעים להעריך זאת כהלכה בחברה כמו שלנו שעיקר חזונה: פירמידה שבסיסה עבודת כפיים בשדה ובסדנה? האין זה טבעי שאדם שלא נתמזל מזלו להשתוות לעילית של לובשי “הסרבלים הכחולים” נתקף לעיתים ברגשי נחיתות כלשהם, שמהם ניזונים הניתוק והזרות?

    שלום הקטין שלט בשפה העברית שליטה מלאה. איש-עֵט מחונן היה, והיה לש את העברית כרצונו, והוציא ממנה צורות ביטוי בלתי שגרתיות ויוצר שמות-עצם מופשטים על משקל הסגוליים, כדרך פייטני ימי הביניים. האם הוא הרגיש את הערכת החברים בתחום זה, בתחום עיסוקיו הספרותיים?

    – – –

    שלום הקטין פעל רבות בין המתנדבים, אלה הצעירים והצעירות הבאים אלינו מכל קצוות תבל. רובם ככולם אנשים טובים הם, ישרים והגונים, אנשי תרבות ואנשי-עבודה… שלום הקטין קֵרבם, שוחח איתם, לימדם עברית, סיפר להם על ישראל וארצו, נתן להם הרגשת בית וקיים במלואה את מצוות הכנסת האורחים. האם היה לכך הד חיובי מספיק בציבורנו?

    הכרתי את הקטין מאז בואי ליגור בשנת 1936 (נדמה לי שהוא היה אז עורך היומן) ולאחר שובו מארה”ב. לא הייתי מבאי-ביתו ואף לא מידידיו הקרובים, אולם הקטין היה ידיד לכל אחד וחביב לכל אחד, ולעת פגישה שבאקראי היינו משוחחים על דא ועל הא…

    יתכן שטועה אני בהערכתי את אישיותו; אם אמנם כך הדבר הריני מבקש סליחה ממנו ומבני ביתו. ברם, כל מה שכתבתי, מתוך כנות גמורה כתבתי, מתוך הערכה לאישיותו ומתוך יחס של כבוד וידידות. אני חי בהרגשה כי האיש לא מיצה את יכולתו עד תום, והוא היה מיצר על כך לא מעט.

    ועל כל אלה, אכן, ידאב הלב.

    שרגא ריקליס

    בחוברת לזכרו

  • דמותו – כתבנית ערכיו

    דמותו של שלום הקטין לא שחה בימי חייו ואינה מתרככת בזיכרון מתעמעם של השנים. והתבנית של סך הנכסים הרוחניים והאידאיים שלו – כדמותו. זקיפות עיקשת ומתריסה עקביות מעין-דוגמאטית באמיתות ראשוניות…

    – – –

    שלום הקטין שימש ככהן גדול בהיכל הערכים והעקרונות הבלתי נשחקים. ומכאן שלא היה נוח לבריות, ולכל אורך הדרך והפעילויות הציבוריות שלו לא ביקש ולא זכה לתשואות עממיות. ראיתיו ניצב בפעילות ציבורית בארץ ובחו”ל – בשליחות מפלגתית וקיבוצית-חינוכית, רוכש וכובש לשונות עמי-תרבות רבים. על אף שינויי אקלים תרבותי, ובתוך חילופי הזמנים והאופנות – לא נגרע משלום הקטין כהוא זה מאיתנות שבעיקרון ומהחלטיות של דעותיו השורשיות.

    לרבים ושונים לא היה קל לפענח את הפרדוקס. מעטים היו פתוחים ומודעים כמוהו לכל ההתרחשויות הפוליטיות והאידיאולוגיות של זמנו. עירנותו וסקרנותו האינטלקטואלית היו למשל. הוא גם הכיר אנשים רבים והיה מצוי בין האישים המרכזיים של התנועה בארץ ובגולה, וכן קשר קשרים מעבר לתחומים התנועתיים-מפלגתיים וקיבוציים. אולם תמיד, לתמהונם של חברים, כאילו לא נגרף עם הזרמים. בתוך המאורעות, מלווה אותם, מנתחם ללא מורא וחת – ועם זה מן הצד ומעליהם – לעתים קרובות בכאב של בדידות וניכור, שילם בהכרה מלאה את מחירה של עצמיות רוחנית.

    אישית, זכיתי בכל דרכַי ונפתולַי לתשומת לבו של שלום. הוא ליווה מאבקים בעין צופיה ובאהדה לא מוסתרת. נתן ביטוי לרחשי לבו באמרות חמות, מעודדות וממריצות. קרא לעמידה בעימותים פנים-תנועתיים, לא כל שכן עם יריבים מבחוץ. באגרות ובשיחות נתגלתה ראיה מעמיקה והבנה בתהליכים החברתיים, ותמיד כחוק, עם הראש על פני המים.

    שלום הקטין – אישיות מורכבת, קשוח בעקרונותיו ופתוח לזרמי הרוח, מושרש בערכיו ונודד ומבקש פורקנים ואתגרים. יהודי חסר מנוחה בסערות עולם ועם.

    י. בן-אהרון

    בחוברת לזכרו

  • בשולי חיינו

    הקונצרט של ליל ראש השנה

    עם התכנס הציבור הגדול בחדר האוכל בליל החג, להאזין לקונצרט, עם זרימת החברות והחברים, ובמיוחד – עם הצטופפות הדור הצעיר והילדים – הורגש מיד, כאילו היה הנשף הזה מעמד של חג. ואמנם, קורת-רוח מרובה גרם לנו הנשף.

    ואכן, נאה היא הזדמנות זאת שנזכיר בה דבר שלא נעים לנו ביותר לזכרו ולהזכירו. הכוונה לקונצרט הזימרה של מוצאי פסח האחרון. רב מאוד ובולט היה ההבדל בין שתי הזדמנויות אלו. מנשף הזימרה בפסח יצאנו באכזבה גדולה, במורת-רוח, במבוכה. לא מפאת תוכנו וסגנונו של אותו נשף, אשר עליו לא אדבר עתה, כי אם קודם-כל מפאת ע צ מ נ ו – מפאת הופעתנו אנו, מפאת ההתנהגות של הציבור.

    היה זה נשף שלא הוסיף לנו כבוד ולא כוח שבהכרה עצמית. מי שידע את יגור מימים קודמים לא הכיר אותה באותו ערב. הופענו כערב-רב בלתי מחונך, כציבור פרובינציאלי מאוד. ובמידה שהקיבוץ צריך להיות, קודם כל, קיבוץ ברוח – לא הופענו אז כקולקטיב, במסכת-אנשים מלוכדת באחריות אחת, כי אם כמאות-מאות פרטים מתגעשים, רועשים, ומטביעים בתוך התגעשות זו את דמותם ואת צ ל מ ם הקולקטיבי.

    הפעם זה היה אחרת. הפעם זה היה יפה, כאשר זה צריך להיות אצלנו. היתה ר צ י נ ו ת שליוותה את החוויה. היה ריכוז. היו שקט ואף דממה. ועל הכל עלו הילדים, אשר ישבו כרגיל מסביבנו ב ע י ט ו ר. הרביתי לסובב ראשי אחורה ולהביט בהם. היה הרבה מן החן בהקשבתם ובהתנהגותם. והלא היו הרבה מאוד צעירים למדי ביניהם, אשר התכנית של המוסיקה הרצינית היא בדרך כלל למעלה מתפיסתם!

    כאשר חיים ט. פתח את הנשף בכמה מילים של ברכה מטעם ועדת התרבות ובאיחולים של… בריאות טובה, של שפע וכו’, שיסע אותו חבר אחד בקריאת-ביניים: “ושל קונצרטים – קונצרט אחד לחודש!”. זה היה החבר אשר באחת האסיפות האחרונות קָבַל כי חסרה תרבות בחיינו. בטוחני כי רבים מאוד יסכימו איתו בתביעה לקיום קונצרטים (קונצרטים דווקא, ובמיוחד!) מתוך קביעות ושיטה. אולי באמת אחת לחודש. הפסד הממון הכרוך בזה יתכסה במידה גדושה על-ידי ההענקה הרוחנית-חברתית. עובדה זו בלבד, שהדור הצעיר והילדים יישבו מרוכזים כולם, עם בני דורות קודמים, ב חו ו י ה אחת – בזה בלבד דיינו. בכל עת ובכל שעה מרגישים אנו, אפילו בקיבוץ, בקיומו של הפער הזה בין הדורות, בקיומה של זרות, עד כי עומדים אנחנו לפני סכנה שניהפך לחברת-כלאיים.

    ואל-דמי! דרושים מאמצים חינוכיים רצופים, בלתי פוסקים, לטוויית חוט-גשר רוחני בין הדורות בינינו. ואין ספק כי קונצרט, אשר בו אנו יושבים כולנו מלוכדים בחוויה חיובית אחת – הוא אחד האמצעים המלכדים היעילים ביותר.

    שלום הקטין

    יומן יגור, 5.10.1958