שלום שנקר

31/12/1909 - 19/09/1998

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ט טבת התר"ע

תאריך פטירה: כ"ח אלול התשנ"ח

ארץ לידה: פולין

שירות בטחון: הצבא הבריטי

תנועה ציונית: השומר הצעיר

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: חנה שנקר

שלום (שולמקה) שנקר

נולד: 31.12.1909
נפטר: 19.9.1988
שם האב: צבי

חברנו שלום (שולמקה) שנקר נולד בעיר סטפן אשר בחבל פולסיה בפולין. כרבים מבני הדור הצעיר שגדלו בין שתי מלחמות העולם בגולת פולין הלחוצה, הצטרף לתנועת נוער חלוצית, ואחרי תקופת הכשרה בקיבוץ של “השומר הצעיר” עלה ב-1932 לארץ עם גרעין שנועד לנגבה. בשנים הראשונות ישבו חברי הגרעין סמוך לראשון לציון והתקיימו בעיקר מעבודות חוץ. גם שולמקה עבד בתקופה זו בעבודת חוץ, בבניין.
בשנת 1939, כשענני מחלמת העולם השניה כבר התקבצו באופק, עלה הקיבוץ לנקודת הקבע, וחודשים ספורים אחר כך התגייס שלום לצבא הבריטי במסגרת הגיוס של התנועות הקיבוציות. במשך השנים הארוכות של שרותו בצבא עבר כמה חוויות קשות. כששרת כנהג בפלוגת תובלה במדבר המערבי, קיבל אות הצטיינות על מעשה הקרבה אישית, כאשר אש פרצה במשאית עמוסה תחמושת שהוא נהג, וכדי למנוע קרבנות בקרב שיירות של חיילים שצעדו לאורך הדרך, פרץ עם המשאית הצידה לתוך שדה מוקשים והצליח להמלט ממנה שניות לפני שהתפוצצה. מספר חודשים לאחר מכן ניצל בנס מטביעה באניית הצי הבריטי שהובילה את פלוגתו ממצרים לאיטליה וטובעה ע”י מפציצים גרמניים, כשהיא מושכת איתה לתהום 140 מחבריו. לאחר שהחלים מפציעתו הוא מגיע עם הפלוגה המשוקמת לאיטליה ושם הם נרתמים בכל המרץ וההתלהבות לתנועת “הבריחה”, להצלת פליטי חרב השואה ולהקמת מחנה הכשרה לצעירים יהודים שהתרכזו באיטליה.
רק ב-1945 חזר שולמקה לארץ ולקיבוצו נגבה. בתקופה זו פגש את חנה ולאחר שנישאו הקימו את ביתם בנגבה ושם נולד בנם בכורם צביקה. לאחר שנתיים בנגבה, הם עוברים ליגור, ביתה של חנה משנים, כשצביקה בן 10 חדשים איתם, וכאן נולדו להם בשנות ה-50 הבנות זיוה ובת-שבע.
ביגור עבד שולמקה תקופת מה בבניין ובפלחה ולאחר מכן עבר לביח”ר לגין, שם המשיך בהתמדה 25 שנה. רק משחלה במחלתו הקשה עבר לעבוד בחשמליה והתמיד בה כל עוד היה בו כוח, כמעט עד לרגע האחרון. למרות חולשתו גילה גם כאן מסירות והיה מקפיד ודייקן בעבודתו.
שולמקה היה חבר צנוע, שקט ונחבא אל הכלים. מעולם לא רצה להטריד אחרים ולהכביד עליהם במחלתו. למרות 8 שנים ארוכות של מחלה רבת ייסורים וסבל, היה תמיד מאיר פנים לחברים שבאו לחשמליה ושאף להשביע רצונם.
במשך כל שנות חייו ביגור שמר שולמקה על קשר חם ואוהב עם ביתו לשעבר נגבה, והקפיד לשמור על חברויות משכבר.
היה איש משפחה מסור, לא רצה להכביד על בני המשפחה הקרובים ועל חנה, שטיפלו בו במסירות במשך שנות הסבל הארוכות, ותמיד גילה התעניינות, גם ברגעים הקשים ביותר, בשלומם ובמעשיהם של חברים וקרובים, ילדים ומבוגרים.

יהי זכרו שמור לברכה בתוכנו.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • בשירות הצבא הבריטי

    – – –

    בשנת 1939 עלה שלום יחד עם חבריו לנקודת הקבע של קיבוץ נגבה, וחודשים מעטים לאחר מכן הוא מגוייס לצבא האנגלי.

    מספר שלום:

    “אף אחד מאיתנו לא רצה ללכת לצבא, אך קיבלנו על עצמנו את החלטת התנועה. בהגרלה שקיימנו בינינו, נבחרתי. אני ושניים נוספים”.

    שלום עזב את חבריו והתגייס לצבא. טירונות עבר בסָרָפֶנְד והוצב בתובלה לאחר שעבר בארץ קורס לנהגות; הוא יורד עם גדוד התובלה למצרים, שם יושב שנה וחצי ולראשונה חש ריחה של מלחמה. שם, במדבר הגדול, הוא נוטל חלק במלחמה.

    “היינו בלוב. הגרמנים החלו כבר לסגת ואנחנו אחריהם. באחד הימים הובלתי ברכב שלי תחמושת, פצצות. עד היום אינני יודע מה קרה, אולי נשפך בנזין מהמיכלים. פתאום הרגשתי בלהבה וראיתי שהאוטו בוער. לפני השיירה ומאחוריה טור של אלפי חיילים, מצידה האחד של הדרך גדר ומצידה השני שדה מוקשים. ראיתי שעלולים ליהרג הרבה חיילים. לא היססתי לרגע. פניתי אל תוך שדה המוקשים, נסעתי כ-90 מטר פנימה, נטשתי את המכונית וברחתי… מספר דקות אחרי זה הרעימה התפוצצות, ומלבד בור עמוק במקום שעמדה המכונית ושלד שרוף וחרוך, לא נותר מהמכונית דבר”.

    על התנהגותו ותושייתו זו קיבל שלום אות הצטיינות.

    במדבר הם אוספים מהשלל הגרמני, ובהיחבא, כשאין עין אנגלית צופיה בהם, הם מעבירים את הנשק לארץ-ישראל ברכב יחידת התובלה. עסקו בכך כעשרה אנשים מהפלוגה…

    אחרי שנה וחצי שולחים אותם לאיטליה. בדרך הם מותקפים ע”י הגרמנים.

    “ב-1.5.1943, בערך בשעה 10:00 בבוקר, הגיעו אוירונים גרמנים וצילמו את השיירה הימית. בשעות הערב צללו המפציצים והפציצו אותה. האוניה שלנו נפגעה. למרות שהייתי בבטן האוניה נפצעתי, כנראה מרסיסים. אינני יודע איך הצלחתי לעלות על הסיפון. אחר-כך שמעתי שצועקים לקפוץ המימה. קפצתי. לא ראיתי שום דבר סביבי. חבר שהיה לצידי תפס אותי והחזיק את ראשי מעל המים. אחרי שלוש דקות טבעה האוניה, כשעל סיפונה 140 חיילים. במקום נשאר רק כתם שמן ענק. העלו אותי על רפסודה. ב-12 בלילה, לאחר ארבע שעות במים, הגיעה אוניה והצילה את מי שעדיין נותר בחיים. אותי החזירו לבית חולים בטריפולי (לוב)”.

    לאחר החלמה בטריפולי חזר שלום ארצה. כחצי שנה שם משקמים את הפלוגה הפגועה והיא שוב בדרכה לאיטליה. גם באיטליה הם ממשיכים לעסוק בשני מסלולים – בצד שירותם בצבא האנגלי הם עוזרים בהצלת פליטים יהודים, במחנה הכשרה שהוקם ליד העיר בָּארִי. כאשר קיבלו חופש ואישורי יציאה הביתה, הבריחו בעזרת אישורים אלה עולים אשר “אימצו” (באופן זמני) את שמם ואת פרטי חייהם. (אחד מאלה שעלו כך וקיבל את שמו של שלום שנקר היה אבא קובנר)…

    בסוף המלחמה חזר שלום לנגבה. חבריו בקיבוץ קיבלו אותו בשמחה רבה. מספר חודשים לאחר מכן הוא נושא את חנה לאשה. הם שהו בנגבה כמה שנים ואחרי כן השתקעו ביגור, ביתם.

    רשמה: רוחלה סגל

    יומן יגור, 20.4.1988