שלמה אורן וינברג

01/04/1889 - 16/05/1955

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ט אדר ב' התרמ"ט

תאריך פטירה: כ"ד אייר התשט"ו

ארץ לידה: רומניה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: אלישבע אורן

בנים ובנות: מרים שחר

שלמה אורן (וינברג)

כרעם פגעה בנו הידיעה על מותו הפתאומי. אף כי ידוע היה שמצב בריאותו רופף, וזה שנים סבל ממחלת לב קשה שתקפתהו לא אחת, הרי מרצו של האיש, התמסרותו לעבודה וערנותו הפעילה והבלתי נלאית,
השכיחו מלב כי ימיו ספורים.
חברנו שלמה אורן נולד בחודש מרץ 1889 ברומניה משם עבר עם הוריו לתורכיה והתחנך בליצאום צרפתי. בגיל 17 יצא ללמוד גננות בבית-הספר החקלאי היהודי בגרמניה – באהלם שליד הנובר. לאחר שנים אחדות של עבודה מעשית בענפים שונים של גננות במשקים, ביקר בבית-הספר הגבוה לגננות בדרזדן, שם קיבל סמיכות להיות אדריכל גנים.
שנים מספר לפני עלייתו ארצה עבד כמנהל משק, בו הדריך כמה מחזורים של חלוצים. אחרי סיור מקצועי בארצות שמסביב לים התיכון (אלג’יר, טוניס, צרפת הדרומית), עלה ארצה בחודש פברואר שנת 1925. חדשים מספר עבד במקוה ישראל, ומאוקטובר 1925 עד שנת 1932 היה מורה בבית-הספר החקלאי בנהלל ומדריך במשקי הפועלות של ויצ”ו. מאז שנת 1932 התמסר רק לאדריכלות גנים. בשנת 1936 זכה להגשים חלומו מכבר – לעבור לחיי קיבוץ. באותה שנה הגיע שלמה אורן עם משפחתו אלינו.
תקצר היריעה להעלות כל רשת גני הנוי אשר חברנו שלמה אורן פרש על פני הארץ המחדשת נעוריה במשך 30 שנות פעולתו וחייו בה: גני נוי במשקים קיבוציים רבים, סביב בתי הבראה (שבי ציון, גבעת ברנר, שפיים, חמי טבריה), ובתי חולים (אסותא, עפולה), ליד מוסדות (המדרשה החקלאית), ובתי חרושת, גנים פרטיים (ליד בית הנשיא הראשון – חיים וייצמן), והגנים הציבוריים הגדולים – גן המלך בנתניה, “המצודה”
בצפת, הגן העירוני בחולון, ואחרון אחרון – “רמת הנדיב”.
במלוא יכולתו היוצרת, על אף מחלתו שקיננה בו, נלקח האיש מאיתנו. עוד היה בקו עלייה מתמיד של הצלחות ביצירות של גננות נוי רחבות מידות, עזות מעוף ורבות פאר. מפעליו הגדולים הקנו לו ברחבי הארץ שם של אמן דגול ומקורי.
אחרון מפעליו והמהולל ביותר – “רמת הנדיב” בזכרון יעקב – עשוי היה לעורר התקוה שלקראת שיאים חדשים אומר האיש להעפיל.
טבעו הדינמי ורב-הפעלים לא הניח לו לפרוש מעבודתו ולנוח על זרי דפנה של ימים עברו. כל שאיפתו ורצונו, מאוויי נפשו ועצם חיותו היו עבודתו – אמנותו. וכך עבד עד יומו האחרון – – –

בית יגור מתייחד ביגון ובגאווה עם זכרו של שלמה אורן החבר והאמן.
פניה של יגור – נופה המטופח בידי אדם – במידה רבה פרי יצירתו הן. מראות מרהיבים שבמשקנו ופינות חמד אין-ספור שבה, אלה המצבות החיות אשר ינציחו לעינינו את זכרו של רוחו היוצרת יום יום ולדורות,
כל עוד יתחדש הטבע בכברת ארץ זו בברית עם יד אדם נאמנה ולב פתוח ואוהב.

    סיפורים

    לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

    • אלישבע היקרה (מכתב מיהודה שרת)

      נוה-ים – תל אביב, אור לט’ בסיון תשט”ו

      אלישבע היקרה,

      לא היה את כוחי להעלות על הכתב מרחשי לבי עם בוא האסון. ואף עתה לא יִכּוֹן העט בידי.

      מלים מלים – מה כוחן ומה טעם להן ומה שחר, למול תהום החִדָלוֹן הפוערת פיה פתע על האדם החי, כשמֵתוֹ מוטל לפניו.

      ואין מנוס ואין מפלט, אלא לקבל את הדין האכזר: לשאת במסתרים ובדממה, למול גלגל החיים הנע בעוז ובשאון, את זכר האיש שלמה אורן, אציל הרוח וטהר הלב, בהיר-עין וישר-דרך, נעים-הליכות וּבְרוּך יחסי-אנוש.

      עוד יהדהד באזני קולו העָמוּם, כולו פְּנִים, בוקע מסתרי הנפש, ענוג ותקיף כאחד.

      תמיד תמיד שאלתי לשלומו, ותמיד הוקל לי והונח ללב כשהיו אומרים לי כי עומד הוא איתן ונתון לעבודתו.

      והנה –

      בכאב איתך ועם מרים ורפאל

      יהודה

      ועמו שלמה, נבות והלה

    • מכתב מ

      החברה להתיישבות היהודים בא”י (פיקא) כותבת:

      מר וינברג הנכבד,

      בחזרי מחו”ל הנני ממהר להעביר לך בדרך זו את הוקרתם העמוקה של נשיא פיק”א, מר ז’ימס דה-רוטשילד ורעייתו… ותודתם בעד עבודת הגנים המזהירה ברמת הנדיב, שהצלחת בה במידה כה גדולה כרוח האומן-האדריכל הטובה עליך.

      עבור כל פרט גנני, בחירת כל עץ ושיח, כל ניב הנוף והצבע, קביעתם במסגרת הכללית, שיזורם המתאים – כל אלה התלכדו למפעל גנני גדול ואחיד, מיוחד במינו, המתאים למקום ולתעודתו, והמשרה על כל מבקר מרוח ההפתעה וההנאה.

      אכן, יישר כוחך, מר וינברג. אנו בטוחים שהסיפוק הרב אשר מצאת בעבודתך המסורה ברמת הנדיב יתן לך כוח ומרץ להמשיך בפעולתך הברוכה בשדה הגננות בארץ, ובחינוך דור של תלמידים אשר למדו וילמדו ממך ומניסיונך הרב, וימשיכו בדרכך.

      בכבוד רב ובהוקרה

      מ. רואו

    • מכתב של שלמה וינברג ליגור

      ת.ד. 547 תל-אביב

      19.8.1936

      לכ’

      משק יגור

      ע”י חיפה

      ———–

      ח.נ.

      הנני להודיעכם בזה באופן רשמי, שאנחנו מוכנים בכל רצוננו ובכל לבנו להצטרף לחברתכם. אחרי שיחתנו בביקורנו האחרון אצלכם, כשלא נשאר מקום לפקפק על הכנתכם לקבל אותי ואת משפחתי לתוך קבוצתכם כחברים, אנחנו באים אליכם בשמחה רבה, ובתקוה שנוכל לפי כוחתנו לעזור לכם במידה הרצויה לכם ולנו כאחד; ובאופן אישי מקווים אנו שנמצא אצלכם אותו הסיפוק הנפשי, שלפי דעתי רק עבודה וחיים בתוך חברה יכול לתת.

      תאריך כניסתנו לקבוצה נשאר, כמו שנאמר, בראשון לאוקטובר שנה זו.

      רציתי רק לשאול איזה שאלות: אימתי מתחילים אצלכם לימודי הילדים? האפשר לשלוח את ילדינו עוד לפני ראשון לאוקטובר? זה יכול בהרבה להקל את סידורינו האחרונים כאן.

      יכול להיות ואצטרך במעט או בהרבה לעמוד בסידור תכניות לגנים, ולזה יש לי מכשירים שהנני רוצה לקחת איתי: קרשים גדולים ואצטבות, מכשיר להעתקות וכו’. הייתי מודה לכם מאוד אם באפשרותכם לבחור לנו בתור חדר – דירה, חדר די גדול, שאוכל גם במנוחה, אם יהיה צורך, לעבוד בסידור התכניות.

      אלישבע צריכה להישאר איזה זמן לריפוי היד בתל-אביב. היא תשוב אלינו רק אחרי שבוע. יכול להיות וגם היא תכתוב לכם על דברים השייכים להעברתנו.

      הנני מחכה לתשובתכם, ואם יש מצדכם איזה שאלות לברר, אני מבקשכם לענות לי בימים הקרובים.

      אני חוזר על זה, ששמחים אנו מאוד להיות בקרוב בחברתכם, ואני מרגיש את עצמי כבר עכשיו כחברכם.

      שלמה ויינברג

      19.8.1936

    • 25 שנה למותו של שלמה אורן

      – – –

      שלמה אורן היה הדמות הבולטת ביותר בתחום המקצועי של אדריכלות גנים בשנות הארבעים והחמישים. הוא היה בלי ספק גם התאורטיקן המקצועי העיקרי, ואולי אף היחידי, בראשית התפתחות הגנים בישוב העברי. בנוסף למאמרים, הרבים יחסית, הרצאותיו ודיונים שניהל, הוא השאיר אחריו תכניות, צילומים ועבודות רבות שבוצעו ועדיין קיימות – תפוקה ניכרת ביותר מבחינת הכמות, ובמיוחד מבחינה איכותית, לתקופת עבודה קצרה יחסית של אדריכלות גנים בכעשרים שנה בלבד.

      – – –

      לעומת החשיבות והתועלת העתידיים, שניתן יהיה להפיק מעזבונו של שלמה אורן, אין לי ספק שלעבודותיו שבוצעו בעבר היתה ויש השפעה על פיתוח אדריכלות הגנים בארץ. וזאת כמובן בנוסף להנאה הרבה שמביאים הגנים עצמם, במשך עשרות שנים מאז הקמתם.

      יתכן שתושבי קיבוץ יגור אינם מודעים להשפעת עבודתו של שלמה אורן – בעזרתה של אלישבע כעובדת נוי במשך שנים ביגור – על איכותו הסביבתית של הקיבוץ. לי אין ספק, שהישוב הטובל בעצי ענק הוא במידה רבה התוצאה של השלד הראשוני שעוצב ע”י אורן.

      בעבודותיו של אורן ז”ל והשפעתן בעבר, בהווה ובעתיד על אדריכלות גנים בארץ – בהן שמור זכרו לעולמים.

      פרופ’ ח’ רות אניס

      טכניון – חיפה

      הפקולטה לארכ’ ובינוי ערים

      [יומן יגור, 20.5.1980]

    • לדמותו של שלמה אורן ז

      – – –

      שלמה אורן היה לא רק גנן ואדריכל גנים מצליח. הוא הצטיין גם כמורה וכיוזם, שעשה רבות למען תודעת הגננות והשכלת הגננים בארץ.

      בשנת 1925, זמן קצר אחרי עלייתו ארצה, כאשר חנה מייזל ז”ל העבירה את בית ספרה לנהלל, היא הזמינה אותו כמורה ומנהל ענפי הגננות של המוסד. מאות תלמידות מהשנים ההן מזכירות אותו ואת שיעוריו בהערצה. בשנות השלושים עסק בעיקר בתכנון גינות בקשר הדוק עם משתלות, שמרביתן היו מרוכזות במשקי-הפועלות.

      עם הצטרפותו כחבר למשק יגור התפרסמו הגנים שהוא תכנן בכל הארץ. היו אלה הרבה גנים בהתיישבות העובדת וגנים ציבוריים גדולים, כגון: גן המצודה בצפת, גן המלך בנתניה, גן חמי טבריה, רמת הנדיב ועוד. באותן שנים הוא הוזמן גם כמרצה-אורח בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון העברי בחיפה.

      בראותו צורך חיוני בהעלאת גננות הנוי לרמה מקצועית נאותה, היה שלמה אורן בין היוזמים והמייסדים הפעילים ביותר של ארגון הגננים, וכן עורך ראשון וכתב עיקרי של עיתון הארגון “עלון לגנן”, ואחריו “השדה לגן ולנוף”.

      הגנים ששלמה אורן תיכנן התבגרו, אך לא איבדו את החן שלהם. יש שרק עכשיו ניכר בהם התיכנון הגאוני, כאשר הצמחיה התבגרה והגיעה לגובה ולייעוד החזויים על ידו. הגנים, על צמחיהם ותוכניותיהם, מהווים חומר לימודי רב-ערך ושומרים בכבוד את זיכרון יוצרם.

      ח. לטה

      (גן ונוף)

      [יומן יגור, 20.6.1975]

    • טוב-טעם מהו?

      [בתוך הוויכוח על תוכנית צביעת חדר האוכל החדש]

      אין בינינו חילוקי-דעות בדבר שאיפתו של כל אחד מאיתנו ליופי ולטוב-טעם, לפי חינוכו וטעמו הוא – אם זה בפינתו הקטנה של החבר, בחדרו, או אם זה בשטח הרחב של המשק כולו: בחדר האוכל, בגן, בחצר וכו’. זהו צורך טבעי של כל הרוצה לחיות חיים תרבותיים. לא תמיד, אולי, מגשים כל אחד מאיתנו את שאיפותיו אלו ליופי. עצם השאיפה קיימת, ובין השאיפה וההגשמה קיים לפעמים מרחק, בכלל.

      אילו היינו חיים חיים אינדיבידואליים, כל אחד בעל-בית בתוך ד’ אמותיו – היה כל אחד מאיתנו מספק את תביעתו התרבותית הפנימית הזאת לפי יכולתו ורצונו הפרטי, ללא עיכוב מאיזה צד שהוא ולפי הבחנתו הפרטית, בלבד.

      אבל באיזה אופן נוכל לקבוע את ערכי היופי והטעם בחיים הקיבוציים? זאת היא שאלה חשובה מאוד, הדורשת את תיקונה ופתרונה בכל תוקף, באם רוצים אנו לסדר את חיינו סידור הרמוני ולזרוע גרעין לסגנון הקיבוצי. סגנון היופי והטעם שלנו צריך להגיע פעם לידי ביטוי וקביעה, כיסוד למסורת יצירה לדורות הבאים של התנועה הקיבוצית. אין לנו עוד סגנון קיבוצי – לא בחיים הפנימיים ולא בחיים החיצוניים. הוא צריך עוד לנבוט ולצמוח מתוך חיינו. לעת עתה נוכל רק להכין את הקרקע בשביל גרעין הסגנון העתיד לבוא.

      יש לכך רק דרך אחת, לא קלה ביותר, כי עוד רובצת עלינו המסורת של חיי גלותנו בכל ארצות עולם, ולא בקלות נוכל להשתחרר ממנה. ולא את הכל עלינו להשליך אל מאחורי גבנו: מהמסורת התרבותית של ארצות פיזורנו עלינו למַצות את הערכים החשובים בשבילנו גם כאן. אולם עיקר תעודתנו היא ליצור את הערכים שלנו. והשאלה היא, מי והיאך יקבע אצלנו את טוב-הטעם שבדבר. הייקבע הדבר בהצבעה כללית של כל הציבור? – בהחלט לא! לפי דעתי, רק אותם האנשים שעבודתם הביאה אותם במגע עם תורת הטעם, או אלה האנשים שמתוך הכנתם המיוחדת וכישרונם האמנותי הטבעי מסוגלים באופן אינטואיטיבי (להבחין) בין דבר של טעם טוב ורע. זאת אומרת: או שיש אנשים שלמדו הרבה שנים לימוד רציני בשאלות אלו, והכינו את עצמם לראות את הדברים ממבט הטעם הטוב בקשר עם מקצועם, או שיש אנשים אשר להם הסגולה הטבעית והאינסטינקטיבית להרגיש את החוקיות שבטעם.

      כי היופי והטעם שבדבר אינם מושגים מטפיזיים, כי אם דברים המבוססים על חוקים עקרוניים מסויימים ואורגניים -ולא על איזו סנטימנטליות מעורפלת. יש חוקים של פרופורציית הקווים, השטחים: האורך, הגובה, הרוחב שבחומרים. יש חוקים של התאמת הצבעים לאור ולצל, על הצנעת דברים והבלטתם, וכו’.

      לא כאן המקום למאמר על חוקי הטעם, אבל אפשר לקוות שהמילים הספורות האלו תהיינה מספיקות כדי להקנות לחברים את ההכרה כי בשאלות טעם אי אפשר להתווכח ולהצביע בציבור. ואם הוויכוח הכללי בשאלות אלו, או ההצבעה בדברי טעם יתקבלו כשיטה – יהיה בזה משום סכנה שלא נתחנך לטעם טוב ולא נצא מהאנרכיה השוררת כיום בחיים החיצוניים שלנו, שלא תמיד הינה פרי סידורים לקויים.

      הדרך לטעם טוב היא דרך ארוכה וקשה, ונוכל להתקדם פסיעות-פסיעות, בעיקר על-ידי דוגמאות של יצירה. כי קשה מאוד באופן תאורטי ולימוד יבש להסביר את דבר הטעם.

      הצעתי היא לבחור מחדש את ועדת הטעם (הועדה הקיימת נכשלה, לדעתי). הוועדה הזאת צריכה להיות מורכבת רק משלושה חברים בעלי יכולת ומסוגלים לתפקיד זה, ושתהיה לה האפשרות לצרף חברים אחרים מתאימים. הוועדה הזאת תתעסק לא רק בענייני הטעם בקשר עם חדר האוכל החדש, אלא בכל דבר שיכול לשפר את חיינו החיצוניים, שהוא בגדר יכולתנו החומרית. יחד עם זה צריכה ועדת הטעם להשתדל בכל הזדמנות לתת הסברה מתאימה לחברים.

      שלמה ויינברג

      [יומן יגור, 9.3.1937]

    • במחיצתו

      היתה לי הזכות במשך עשר שנים לעבוד עם חברנו ויינברג, ולהכיר את סגולותיו הנעלות. באופן מקרי, בשיחה, הציע לי ויינברג לנסות לעזור לו בעבודתו. היו לי ספקות אם אהיה מסוגלת לעבודה זו, שלא היה לי שום מושג בה. הודות לסבלנותו הרבה התגברתי על קשיי ההסתגלות בעבודה זו. הוא היה לי למורה במשך כל הזמן. לא רק שרטוט מכני של תכניותיו דרש ממני, אלא השתדל לשתף אותי ברעיונותיו ומחשבותיו על יצירותיו.

      ידיעותיו המקיפות במקצוע זה, אשר רכש עוד בחוץ לארץ, חושו האסתטי המפותח וניסיונו הרב בתכנון גנים – עשו אותו לאחד מאדריכלי הגנים החשובים בארץ. בשטח זה מילא תפקיד חלוצי. ראה את תפקידו לא רק במובן הצר של המקצוע. השתדל לא רק ליפות את המקומות השוממים, אלא גם להחדיר ללב התושבים את אהבת צמחי הנוי. עזה היתה תשוקתו להקים דור של בעלי מקצוע, אשר חסרונם מורגש בארץ, שיתמסרו בכל לבם אך ורק לתפקיד של פיתוח גני-נוי. היה בדעתו להקים כעין בית-ספר להכשרת אדריכלי גנים, אבל הכיר בחוסר האפשרות להקמתו המיידית. הוא יזם לשלב את מקצוע הגננות במחלקת האדריכלות של הטכניון העברי בחיפה, והיה גם מרצה בשטח זה. מרצו מצא לו גם שדה פעולה בהקמת ארגון הגננים ואגודת אדריכלי הגנים.

      לא קל היה לו לבצע את תפקידו. היה עליו לעמוד בוויכוח קשה כדי לשכנע בצדקת רעיונותיו. בוויכוחים אלה בלט תמיד אופיו החזק, אך גם כנותו. כאמן ובעל מקצוע ראה תמיד מראש כל צמח ועץ בהתפתחותו העתידה, והשתדל לשלב את יופיו המקורי עם הסביבה. כל המפעלים שלו מצטיינים בהרמוניה. הוא ידע לנצל את האמנות למעשה; לא אהב להגזים, וידע לתת לכל מפעל את סגנונו: יהי זה גן קטן סביב בית פרטי, נטיעה בקיבוץ או גן ציבורי גדול.

      אחרי מלחמת השחרור קיבל את הצעת הוועדה להנצחת החייל מטעם משרד הביטחון, לתכנון ושיפור בתי הקברות הצבאיים. הוא ראה בכך עבודת קודש, והתמסר לתפקיד זה בכל לבו. לא שמע לאזהרת הרופאים לא להיטלטל בדרכים מטעמי בריאות. היה אומר לא פעם: לא באפס מעשה, אלא בפעילות רעיונית וגופנית צריכים להתגבר על מחלה.

      יצירת הפאר שלו, אשר התחיל להגות בה עוד לפני 17 שנה, היא מפעל “רמת הנדיב”. התגשמות הרעיון התעכבה מלכתחילה בגלל הגבלות שלטון המנדט. אחרי כן מנעו מלחמת העולם השניה ומלחמת השחרור את ביצוע המפעל. זוכרת אני את ביקורי במקום לפני ארבע שנים בערך, אז נראה רק בור חפור באדמה בשביל הקבר, וסביב אדמות טרשים וערימות סלעים אפורים. לא יכולתי לתאר לעצמי שאי-פעם יגשימו את התכנית. אחרי מחלה ממושכת, עוד טרם החלים, התחיל בעבודה ב”רמת הנדיב”. השקיע את כל מרצו וכוחו במפעל הזה, המהווה היום יצירה אמנותית מושלמת…

      חוה מלץ

      [בחוברת השלושים למותו, 14.6.1955]