שלמה שטיינברג

15/02/1912 - 16/12/1992

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ז שבט התרע"ב

תאריך פטירה: כ"א כסלו התשנ"ג

ארץ לידה: פולין

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

שלמה שטיינברג

נולד: 15.2.1912
נפטר: 16.12.1992

שלמה שטיינברג נולד בעיר ורשה, בירת פולין, להוריו פייבל וינטה שטיינברג. בספרו על בית הוריו נהג לדבר באהבה ובחום על אמו. שלמה למד עד גיל 12, לאחר מכן נאלץ לצאת לעבודה לעזור בפרנסת המשפחה.
ב-1935 התחתן ואף נולדה לו בת.
ב-1939, בפרוץ המלחמה בין גרמניה לפולין (אז למעשה התחילה מלחמת העולם השניה), חל פרוד במשפחה. האשה חזרה לבית הוריה ואילו שלמה חייב היה להתגייס לצבא הפולני. ב-1940 נכנסו הסובייטים אף הם לפולין. שלמה נלקח, יחד עם עוד קבוצת יהודים, לברית המועצות, למחנה עבודה. עד 1943 עבר ממחנה למחנה בתנאי עבודה קשים, בחוסר תזונה ובקור מקפיא, עד שהתרחשה עליו פורענות גדולה: ב-1943 נאסר משום מה בעוון פעילות אנטי סובייטית (האשימו אותו בריגול לטובת אנגליה) ועבר הרבה בתי סוהר, בתנאים עוד יותר קשים מאשר במחנה העבודה, וחקירות, עד למשפט בו נדון למוות. אלא שבמשפט חוזר הוחלף עונשו למאסר ממושך. 11 שנים התענה שלמה בבתי כלא סובייטים, עד שבשנת 1954 (לאחר מות סטלין) שוחרר. כעבור שלוש שנים, ב-1957, ניתנה לו הרשות לחזור לפולין. פולין של אז, בראשית שלטונו של גומולקה, עברה תקופת ליברליזציה.

שלמה עלה באותן שנים לישראל והצטרף ליגור. עבד תחילה בחלוקת תוצרת תנובה, לאחר מכן בלגין. הוא נחן בתבונת כפיים, ומשהפסיק לעבוד בלגין הוצע לו לעבוד בתיקוני עגלות של בתי הילדים בגיל הרך. הוא גם עסק בתיקוני רהיטים והכין צעצועים.

איש בודד ומר-נפש היה שלמה, כי החיים לא פינקוהו, ידע כל כך הרבה סבל בחייו – 14 שנות מחנות עבודה ובתי כלא ברוסיה הסובייטית, הפרוד מאשתו ובתו, מחלה קשה ברגליו (ירושה מהקור הסובייטי), כל אלה השפיעו על רוחו. אין תימה שהיה ספוג מרירות וחוסר סיפוק כלפי הסובבים אותו. תמיד חשב שמקפחים אותו, שאין דואגים לו.
שלמה זכה לכמה שנים של רגיעה ונינוחות כשהתקשר בקשרי משפחה עם שרה, אשר באה אליו מקיבוץ מסדה.
משהחריפה מחלתו, עבר לגור בבית אחוה. לאחרונה אושפז בבית חולים ואף עמד לפני ניתוח ברגלו החולה. אלא שאור ליום רביעי כ”א בכסלו תשנ”ג הוציא את נשמתו.

יהי זכרו ברוך איתנו לעולם!

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • ראיון

    מהמעט שהכרנו את שלמה, הכרנו איש מר וזעף, קשה-יום וקשה תקשורת עם הסביבה, ואכן כזה היה האיש. אך לי יצא גם לשמוע ממנו את קורות חייו, שמעט מהם מופיע בדף לזכרו. יום אחד הופיע שלמה וביקש להתראיין ולמסור עדות על קלטת וידאו. גייסתי את אבר’מל גלפר שיעזור לי להתגבר על בעיות וקשיי השפה ותיאמתי עם צוות הוידאו. ראו על שלמה שהראיון הזה היה חשוב לו מאוד. הוא בירר איזו חולצה תהלום אותו ואת המצלמה יותר. קבענו מועד. ואכן, שלמה בא לבוש כהלכה, ונראה היה שגם לתוכן התכונן כראוי.

    הסתבר ששלמה רצה לא רק למסור עדות אלא גם להיעזר בקלטת לשם תביעת פיצויים מממשלות פולין ורוסיה. הוא היה מצוייד גם בתעודת הריהביליטציה (זיכוי) שקיבל מממשלת ברית המועצות כשהיה כבר בארץ, וחשב שבנוסף לה מגיעים לו גם פיצויים עבור שנות הסבל. ואמנם הוא סבל סֵבל לא יתואר. יתכן שצריך עט- סופרים על מנת לספר את סיפורו, ואולי דווקא העדות היבשה, הקשה, היא הנותנת את האמינות. לך דע שתולדות חיים כאלה קיימות לא רק בסיפורים אלא גם במציאות, אצל אנשים שחיו בינינו.

    כשפרצה מלחמת העולם יצא שלמה בעקבות הצבא הפולני בניסיון להתגייס, אך מפאת המהומה ששררה אז לא מצא איפה והיכן. לאחר מכן הוגלה לברית המועצות, הסתובב בה ארבע שנים, ללא זכויות, מבלי להתיישב במקום קבע. בכל מקום שאליו הגיע נאלץ להתייצב בפני ה-נ.ק.וו.ד (השב”כ הסובייטי) הידוע לשימצה, ולעמוד בעומס החקירות. הוא עבד בעבודות שונות – טרקטוריסט, מכונאי, מנסרת עצים ועוד. בשנת 1944 נאסר בעוון קונטר-רבולוציה, נשפט למוות, ישב לילה תמים וחיכה שבבוקר יבואו להוציאו להורג. מי יכול לדעת מה עובר במוחו של אדם בסיטואציה כזאת.

    עונשו הומר במאסר. שלמה התגלגל בבתי-סוהר שונים, במחנות עבודה, או “לָאגֶר” בשפתו. עברו עליו לילות שינה על ראשו של הר גבוה ומושלג, ללא חימום. בבוקר חֵלק מהישֵנים לא מתעורר ואתה אינך יודע לאיזה חלק תהיה שייך בלילה הבא. עבודת פרך. תאי מאסר עם פושעים שונים, חלקם לא אוהבים יהודים באופן מיוחד. ובמשך כל הזמן תהִיָיה על מה שקורה לבני משפחתו.

    בהפשרת השלגים שבאה אחרי מותו של סטאלין התאפשרה חזרתו של שלמה לפולין, שבה, עם עלייתו של גומולקה, ניתן ליהודים לצאת ולעלות לישראל.

    שלמה הגיע ליגור.

    הרבה סבל ידע שלמה, שהחיים כה המרו איתו. דין-צדק לא יכול להיעשות איתו, גם מידת הרחמים כבר אינה במקומה. שתישאר הידיעה והזיכרון.

    הלל לויתן

    יומן ליום השלושים

    15.1.1993