שמואל ביאליסטוק

25/11/1904 - 22/09/1992

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ז כסלו התרס"ה

תאריך פטירה: כ"ד אלול התשנ"ב

ארץ לידה: פולין

תנועה ציונית: השומר הצעיר

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

נינים ונינות: מעוז פז, תור פז

שמואל ביאליסטוק

שמואל נולד בשנת 1904 ברדומסקו, פולין. בית הוריו היה דתי ציוני, ובנעוריו הצטרף לתנעות “השומר הצעיר”. במטרה לעלות ארצה כחקלאי, למד עם קבוצת יהודים בבית-ספר חקלאי יהודי בגרמניה, אך עקב האנטישמיות והמצב הכלכלי הקשה לא ניתן היה להשלים את הלימודים. בהוראת מרכז ה”חלוץ” עברה הקבוצה לעבודה חקלאית בחוות בגרמניה.
ב-1924 עלה ביאליסטוק ארצה כחבר בקבוצת חלוצים. הם יצאו לכיבוש העבודה בזכרון יעקב ובעין-חרוד ועבדו בייבוש ביצות כברה (היום מעגן מיכאל), הכשרת אדמה, שריפת אבני סיד בשוני, וכן בכרם, בפרדס ובגידול טבק. ב-1925 נשלחה הקבוצה ליגור. כאן השתלב במשימות הבוערות של אותם ימים: עבודה בפלחה, מבצע גדול של עיבוד אדמות במפרץ חיפה לשם שמירת הבעלות על הקרקע, סלילת הכביש למגידו, והסדרת אפיק הקישון. באותה תקופה תקפו אותו קדחת וטיפוס. על רקע השחפת בה היה חולה בעבר הדרדרה בריאותו מאוד למשך תקופה ארוכה. שנים אחדות היה בתהליך של הבראה ושיקום מחוץ למשק. כשחזר ליגור השתלב בהנהלת החשבונות בה התמיד עשרות שנים.
שולמית ושמואל ביאליסטוק הקימו ביגור משפחה לתפארת, וגידלו את חוה, צילה, אהרון ורוחלה. בחינוך הילדים היה חשוב לו לביאליסטוק יותר מכל נושא הלימודים וההשכלה הכללית. הוא עצמו הקדיש את כל זמנו הפנוי לקריאה ולהרחבת השכלתו בתחומים שונים. אחרי שאיבד את הראיה בעין אחת חשש מאוד לעין הבריאה, כי הקריאה הייתה בעיניו טעם החיים.
כמה מכות קשות ניחתו עליו במשך השנים. אהרון נפל במלחמת יום הכיפורים, שולמית, אותה נשא על כפיים, נפטרה לאחר מכן, ולפני פחות משנה נפטרה חוה האהובה עליו ממחלה קשה. מכות אלו פגעו בו מאוד.
בשנתיים האחרונות חי ב”בית אחוה”. ביאליסטוק היה מעורב מאוד בחיי הבית, שמר על קשרים אישיים עם חבריו וניסה מאוד לסייע בענייני היומיום לחברים ולצוות. עד לפני חודש עוד המשיך לעבוד בחדרו על חשבונות “תנובה”. לפני זמן מה הרגיש שלא יוכל עוד, וכך כתב ביומן יגור האחרון: “לאחר עשרות שנים אני נאלץ לסיים את עבודתי עקב הרעה ניכרת בראייתי. שמחתי לעבוד ולעזור כל עוד ניתן הדבר בידי. לממשיכים – יישר כוחכם!”.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • מקבוצת זכרון ליגור

    בית הורי ברדומסקו אשר בפולין היה בית דתי-ציוני. בתקופת לימודי בגימנסיה הצטרפתי ל”השומר הצעיר”. ברצוני היה ללמוד חקלאות ואחר כך לעלות לישראל.

    מעיתון ציוני גרמניה נודע לי על בית-ספר חקלאי יהודי בסביבת הנובר. אחרי משא ומתן עם הנהלת בית-הספר וקבלת אישור כניסה גרמנית הגעתי במאי 1923 לבית הספר.

    היינו 15 תלמידים יהודים משמונה ארצות. עבדנו בכל מיני עבודות בגן-ירק ועצי-פרי. מנהל גן הירק היה גנן ידוע בשם שטופפרט. (ידועה העגבניה שנקראת על שמו). סבלנו ממנו רבות. הוא היה חבר “הגרמנים הלאומיים” ולא הסתיר את רגשותיו האנטי-יהודיים. בבית הספר היינו עד גמר הסתיו.

    באותה תקופה היתה אינפלציה קשה בגרמניה. הכספים שההורים שלחו לבניהם לא איפשרו קיום כלשהו בבית הספר. פנינו למרכז “החלוץ” לברלין ונשלחנו למקומות שונים. הייתי חודשים אחדים בהכשרה אצל איכר בסביבה ויסבדן ולאחר מכן באחוזה יהודית על גבול שוויצריה.

    ארצה הגעתי בהתחלת דצמבר 1924. היינו באוניה 300-400 חלוצים ונשלחנו בעיקר למושבות לכיבוש עבודה.

    מספר חברים, ואני בתוכם, נשלחנו לפי בחירתנו לזכרון-יעקב, לפלוגת קיבוץ עין-חרוד, שם עבדנו בכל מיני עבודות כיבוש: ייבוש ביצות כברה, הנחת צינורות ניקוז בשביל מי הביצות, עקירת עצי אשל ושרפתם כדי להכשיר את האדמה לחריש. עבדנו באחד מהכבשנים הראשונים לשריפת אבני סיד בגבעת שוני על יד זכרון בהדרכת בעל מקצוע ערבי. הכבשן היה של חברת “אבן וסיד”.

    עבדנו בזמירת גפנים אצל איכרי זכרון, במשתלת עצי-פרי בשפייה בשתילת טבק וגם במיון הטבק המיובש ואריזתו. זמן ממושך עבדנו בעבודת כיבוש בפרדס הגדול של פיקא על ידי הרכבת. עכשיו נמצאת על השטח קבוצת מעיין-צבי. מסיבת חוסר העבודה במושבה הוחלט לחסל את הפלוגה וחבריה נשלחו לגבעת-השלושה, איילת-השחר ויגור.

    בבואי ליגור, באוגוסט 1925, מצאתי במקום כמה עשרות חברים. המשק הקטן היה אז עוד בראשית צעדיו. אחרי תקופה מסויימת בה עבדתי בכל מיני עבודות קיבלתי זוג בהמות ועבדתי בפלחה.

    באותן השנים השתתפתי בכמה מבצעי כיבוש פוליטיים כדי לשמור על בעלות האדמה. בחסות המשטרה חרשנו חלק מאדמות מפרץ חיפה עד נחל קורדני. אחרינו הלך אחד מעובדי “הכשרת היישוב” וזרע את השטח.

    שבוע ימים גרנו במרכז הכרמל, והבהמות איתנו, ומדי בוקר נסענו לעבודה עד שגמרנו את החריש.

    השתתפתי בהובלה של אספקת מזון לחברינו שעבדו בכביש למגידו שנסלל במיוחד לרגל ביקורו של רוקפלר אשר תרם כסף רב לבניין מוזיאון על שמו בירושלים.

    למען הדברת יתושי הקדחת ביגור ובסביבה עשתה קרן הקיימת פעולה גדולה. נחפרה תעלת ניקוז ראשית מהוואדי לקישון, יושר אפיק הקישון המפותל וניטעו הרבה עצי אקליפטוס במדרוניו. בכל העבודות האלה עבדתי זמן ממושך.

    (1963, נכתב ל”ספר יגור”)

  • הוברמן מנגן

    מכתב לגבריאל צפרוני בעקבות שידור תוכנית רדיו לציון 50 שנה לתזמורת הפילהרמונית:

    28.9.1986

    לכ’ גבריאל צפרוני

    תל-אביב

    א.נ.

    בהקשבה דרוכה שמעתי את הרצאתך ברדיו על הנושא: הוברמן.

    נזכרתי שלפני עשרות בשנים זכינו לשמוע ביגור את נגינת כינור הפלאים שלו.

    פניתי לאחראי על הארכיון ונמסר לי צילום מהיומן בו הנושא העיקרי: הוברמן מנגן.

    דברים אחדים הוזכרו ביומן: ההופעה היתה ללא תמורה ולוותה ע”י פסנתרן ששמו לא זכור לי.

    נעשתה פעולה חשובה – כל החמורים של ילדי ביה”ס הורחקו מגבולות המשק, שלא תיגרם תקלה בהישמע קולם.

    אני מקווה שבאמצעות היומן תקבל תמונה מדוייקת של חווית הציבור. התמונה של האלפים עוד עכשיו לפני, כמו שאני חי את פתיחת האוניברסיטה שזכיתי להשתתף בה.

    בברכת שנה טובה ושלום לישראל

    בכבוד רב, ש. ביאליסטוק

    תל-אביב 2.10.1986

    מר שמואל ביאליסטוק היקר.

    בראש וראשונה אתחיל היכן שסיימת: שנה טובה ושלום לישראל – היש ברכה יפה ונאמנה מזו?

    אשר למכתבך, כפתור ופרח. ושוב אני מבקש התנצלות בפניך ובפני אנשי יגור על העוול שנגרם בכך שלא הקדשתי יותר משפטים ליגור ההוברמנית (וכאן מפרט הכותב באריכות את מפגשיו עם יגור במהלך השנים וחוזר מאוחר יותר לעניין הקונצרט – העורך).

    … להפתעתך, אולי, הייתי באותו קונצרט אבל זו הפעם הראשונה שקראתי (ביומן) על הרקע היגורי של הקונצרט וזה מאלף ויפה לעצמו. אני באתי עם הוברמן שהכרתי לרגל מקצועי ואף התיידדנו. ואוכל לומר – במרחק הזמןם – זו היתה חוויה.

    אחת לא הבינותי – מדוע אין משתעלים.

    אכן יגור באה על שכרה. בשובי לת”א כתבתי ב”הבוקר” בערך משפטים אלה:

    “תל אביב יכולה להתקנא לא רק באולמי קונצרטים בעולם, אלא ביגור שקיבלה את ברוניסלב הוברמן וכינורו בכל הכבוד וההדר הראוי לאמן – וירטואוז.

    לא בלבד שהתשואות היו ממושכות, בהפסקות הקטנות, בהצגת היצירות לא השתעלו ולא שיהקו, כאילו אין אדם מגלה חרפת הצטננותו ברבים…”.

    שוב, מכתבך העלה בליבי זכרונות יפים ואני מקווה לפצות אותך ואת יגור בשידור שיתחדש עלינו לטובה באחד החודשים הקרובים.

    אני מודה לך שניחת עבור תשומת לבך – ירבו מאזינים כמוך.

    ולסיום, אריכות ימים טובעם ויפים עליך ועלינו ועל כל ישראל ומדינתנו לתפארה.

    שלך, גבריאל צפרוני