שמואל דישל

25/01/1909 - 06/04/1931

פרטים אישיים

תאריך לידה: ג' שבט התרס"ט

תאריך פטירה: י"ט ניסן התרצ"א

ארץ לידה: פולין

שירות בטחון: הגנה

עבודה: מחצבה

מקום קבורה: יגור

חלל צה"ל

מסמכים

משפחה

שמואל דישל

נולד בשנת תרס”ט (1909) בעיר קרמניץ שבפולין למשפחת עמלים. היה חבר “החלוץ” בעירו והצטרף לקיבוץ ההכשרה בקלוסובה. עם חלוצי העליה החמישית הגיע לארץ-ישראל והצטרף כחבר לקיבוץ יגור.
עבד במחצבת עתלית והיה חבר ה”הגנה”.
ביום י”ט בניסן תרצ”א (6.4.1931) כאשר שב בעגלה עם חבריו מטיול לילי, בהיותם סמוך לכניסה למשק,
נורו עליהם יריות מן המארב ע”י חוליית עז-אדין אל קסאם. שמואל דישל וחברתו לפלוגה, הינדה פישמן, נהרגו במקום. חמישה אחרים נפצעו, ביניהם יעקב זמיר, שמת מפצעיו. הרוצחים נמלטו והשלטונות הבריטיים לא התאמצו להשיגם.
הוא נטמן, יחד עם שני הקורבנות האחרים, בקבר אחים בבית הקברות הישן ביגור.
אלפי אנשים השתתפו בהלוויה, אותה הובילה פלוגת רוכבי אופניים של “הפועל” ומשמר שוטרים בריטיים רגליים, רוכבים ומכוניות.
על המצבה גולפו שיבולים טרופות בסערה, הנעות ברוח, נכפפות ? אך אינן נשברות.
שמו הונצח ב”ספר יגור”.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • מהעיתונים

    עם חללי יגור

    “לקיבצנו בקלוסובה :-

    שלושה מחברינו נפלו. באו במאות לכרות

    ברית חיים ומוות”.

    (מברק מפלוגת חיפה-יגור)

    מסגרת שחורה, שנשקפה מעל קיר חדר האוכל הגדול שבקיבוץ קלוסובה, הודיעה לחברים שבאו לארוחת הצהריים, כי שלושה מאנשינו, חברי קיבוץ יגור, נרצחו בארץ וכי ארבעה נפצעו. השתררה דממה כבדה. חברים ניגשו כבדי-צעד אל הקיר, קראו את המברק מן הארץ, השהו מבטם על שמות החברים שנפלו: הינדה פישמן, שמואל דישל ויעקב זמיר, שקעו במחשבה רצינית – וחזרו לעבודה.

    אותו הערב נדם השיר וחדל הריקוד. הלבבות הלמו בחוזקה. העיניים התיזו ניצוצות. אחת המחשבה וההרגשה שמילאה את לב כולם: שותפות הגורל לחיים ולמוות. לפני חודשים ספורים חיו ועבדו איתנו יחד, עתה כבר פגעו בהם, בעמדם על משמר העבודה, כדורי המרצח הערבי. מחר, ייתכן, נהיה במקומם. הכרת הנכונות למות, בבוא השעה, הייתה כמובנת מאליה ואפשר היה לקראה מעל פני החברים. לא נכונות הנושאת את נפשה לעטרת- גיבורים, אלא רגש טבעי של חיים תוך נכונות למות, אם יהא צורך בכך בדרך ההגשמה.

    הייתה אסיפת-אבל לזכר החברים שנפלו. חברים דיברו על ברית-דמים החדשה המקשרת אותנו עם תנועת-העבודה והקיבוץ, על הנתיב האדום המוביל מקלוסובה עד חיפה-יגור, שנתקדש עתה בדם-נעורים חם. כל הדיבורים היו דלי מבע לעומת השיר של קלוסובה: “אנחנו חלוצים מקיבוץ קלוסובה”, שהתפרץ ממעמקים כשהוא קורן ברטט פנימי של בטחון. הורגש מהי קלוסובה לכל אחד מאיתנו: עתיד חיי פועל, שותפות בדרך-חיים אחת, קשר בל-יינתק המרתק את כולנו יחד, רוקם אותנו בריקמת-חיים אחת, של שמחת עבודה וחבלי יצירה ונכונות ליפול על קידוש החלוציות.

    אורי ינובסקי

    “ידיעות”, 1931

    #

    מטעם מועצת פועלי חיפה ומשק יגור הודבקו בחיפה מודעות שקראו להשתתף בהלוויה והמונים נהרו לבית החולים “הדסה”. משם יצאה ההלוויה ב-3 אחה”צ ובראשה – פלוגת רוכבי אופניים של “הפועל” ומשמר שוטרים בריטיים “רגליים”, רוכבים ובמכוניות, בהנהלת הקצין פלאייר וסגן המפקד פטרוז אחריה.

    דרך חצר הטכניון פנתה ההלוויה לרחוב החלוץ והתעכבה ליד בית הפועלים. מעל הגזוזטרה הספיד דוד בן-גוריון בשם הוועד הפועל של ההסתדרות. מבית הפועלים הלכה ההלוויה לרחוב הרצל, על יד בית הכנסת המרכזי התפלל החזן “אל מלא רחמים”, ליד גשר ואדי רושמיה, מול הבתים המשותפים, הושמו הארונות במכוניות, ועשרות מכוניות מלאות נוסעים ליוו אותם עד יגור.

    ליד בית החרושת “נשר” הצטרפו להלוויה תושבי המקום ותושבי כפר חסידים.

    בבית הקברות ביגור הגיע הקהל כדי אלפיים איש. חברי הפלוגה, המשק ו”נשר” שמו זרים על הארונות.

    ליד הקבר נאם קצרות נחום בנארי בשם הקיבוץ המאוחד.

    “(דבר”, 7 באפריל 1931)

  • הספד בן-גוריון

    בשם הייעוד

    יד הגורל היתה בנפש שלושה מחברינו שבאו הנה בלב טהור לעבוד את הארץ ולהקים בה מולדת לעם חסר מולדת. רק במקרה הם שם ואנו פה.

    יד הגורל יכלה להיות בכל אחד מאיתנו. אין אנו יודעים במי תבחר מחר-מחרתיים.

    בלוותנו את תפארת הנוער למנוחת עולמים לא נחלל את קדושת כאבנו בדברי שווא. אנו מועטים ועדיין לא כבשנו לנו את הזכות לחיות בארץ הזאת בשלום ובעבודה, אך את הזכות הזאת יד המרצחים לא תיקח מאיתנו.

    מפעל התקומה, העבודה והשלום של חברינו אשר נפלו, ושל אלה שקדמו להם ושל אלה שיבואו אחריהם, מפעל זה לא יירצח. לא נחזיר את העלומים, לא נחזיר לאימהות ולאבות ששוכלו את מחמודיהם, אבל נקיים את הייעוד שעל שמו נרצחו. נקיים את יעוד החיים והתקומה בנאמנות ובמסירות, בשארית החיים שניתנה לנו בארץ הזו, עד שנשכון בה לבטח בשוב עם ישראל לארצו.

    (דוד בן-גוריון, מדברי ההספד)

  • עם חללי יגור

    עם חללי יגור

    “לקיבוצנו בקלוסובה :-

    שלושה מחברינו נפלו. בואו במאות לכרות

    ברית חיים ומוות”.

    (מברק מפלוגת חיפה-יגור)

    מסגרת שחורה, שנשקפה מעל קיר חדר האוכל הגדול שבקיבוץ קלוסובה, הודיעה לחברים שבאו לארוחת הצהריים, כי שלושה מאנשינו, חברי קיבוץ יגור, נרצחו בארץ וכי ארבעה נפצעו. השתררה דממה כבדה. חברים ניגשו כבדי-צעד אל הקיר, קראו את המברק מן הארץ, השהו מבטם על שמות החברים שנפלו: הינדה פישמן, שמואל דישל ויעקב זמיר, שקעו במחשבה רצינית – וחזרו לעבודה.

    אותו הערב נדם השיר וחדל הריקוד. הלבבות הלמו בחוזקה. העיניים התיזו ניצוצות. אחת המחשבה וההרגשה שמילאה את לב כולם: שותפות הגורל לחיים ולמוות. לפני חודשים ספורים חיו ועבדו איתנו יחד, עתה כבר פגעו בהם, בעמדם על משמר העבודה, כדורי המרצח הערבי. מחר, ייתכן, נהיה במקומם. הכרת הנכונות למות, בבוא השעה, הייתה כמובנת מאליה ואפשר היה לקראה מעל פני החברים. לא נכונות הנושאת את נפשה לעטרת- גיבורים, אלא רגש טבעי של חיים תוך נכונות למות, אם יהא צורך בכך בדרך ההגשמה.

    הייתה אסיפת-אבל לזכר החברים שנפלו. חברים דיברו על ברית-דמים החדשה המקשרת אותנו עם תנועת-העבודה והקיבוץ, על הנתיב האדום המוביל מקלוסובה עד חיפה-יגור, שנתקדש עתה בדם-נעורים חם. כל הדיבורים היו דלי מבע לעומת השיר של קלוסובה: “אנחנו חלוצים מקיבוץ קלוסובה”, שהתפרץ ממעמקים כשהוא קורן ברטט פנימי של בטחון. הורגש מהי קלוסובה לכל אחד מאיתנו: עתיד חיי פועל, שותפות בדרך-חיים אחת, קשר בל-יינתק המרתק את כולנו יחד, רוקם אותנו בריקמת-חיים אחת, של שמחת עבודה וחבלי יצירה ונכונות ליפול על קידוש החלוציות.

    אורי ינובסקי

    “ידיעות”, 1931

  • השניים שנפלו ביגור

    שמואל דישל

    בן 22. יליד קרמניץ. גמר בית-ספר עממי ועבר מיד לעבודה ולפעולה חלוצית. הצטרף ל”החלוץ הצעיר” ורכש את מקצוע התפרות. כעבור זמן-מה היה חבר אקטיבי – חבר הוועד – באגודת התפרים בקרמניץ. היה המפרנס היחידי לבני משפחתו, אבל שאיפתו לעליה גברה. אחר שנתיים להיותו בהסתדרות “החלוץ” נסע לקיבוץ הכשרה. שנה ומחצית השנה עשה במחצבות בקלוסובה. עלה לארץ לפני שנה, הצטרף לפלוגת יגור והלך לעבוד במחצבות בעטלית מטעם הפלוגה.

    מיום עזבו את ספסל הלימודים לא נפרד מעבודה ועמל, ובבואו הביתה, לקיבוץ, לנוח בימי החג – נפל ביד אכזרית.

    ידי דישל סללו את הכביש בו נהרג.

    (“דבר”, 5 במאי 1931)

    ***

    הלוויה

    מטעם מועצת פועלי חיפה ומשק יגור הודבקו בחיפה מודעות שקראו להשתתף בהלוויה, והמונים נהרו לבית החולים “הדסה”. משם יצאה ההלוויה ב-3 אחה”צ ובראשה פלוגת רוכבי אופניים של “הפועל” ומשמר שוטרים בריטיים “רגלים”, רוכבים ובמכוניות, בהנהלת הקצין פלאייר וסגן המפקד פטרוז אחריה. דרך חצר הטכניון פנתה ההלוויה לרחוב החלוץ והתעכבה ליד בית הפועלים. מעל הגזוזטרה הספיד ד. בן-גוריון בשם הוועד הפועל של ההסתדרות. מבית הפועלים הלכה ההלוויה לרחוב הרצל. על יד בית הכנסת המרכזי התפלל החזן “אל מלא רחמים”. ליד גשר ואדי רושמיה, מול הבתים המשותפים, הושמו הארונות במכוניות, ועשרות מכוניות מלאות נוסעים ליוו אותם עד יגור.

    ליד בית החרושת “נשר” הצטרפו להלוויה תושבי המקום ותושבי כפר חסידים. בבית הקברות ביגור הגיע הקהל כדי אלפיים איש. חברי הפלוגה, המשק ו”נשר”שמו זרים על הארונות. ליד הקבר נאם קצרות נחום בנארי בשם הקיבוץ המאוחד.

    “דבר”, 7 באפריל 1931

    [מתוך הספר “עולי קרמניץ בישראל”, עמ’ 225]