שמואל יצחקי

14/05/1912 - 11/04/1966

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ז אייר התרע"ב

תאריך פטירה: כ"א ניסן התשכ"ו

ארץ לידה: פולין

שירות בטחון: צבא פולני

עבודה: מתפרה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: חוה יצחקי

בנים ובנות: זלמן יצחקי, רון יצחקי

נכדים ונכדות: דניאל יצחקי, יעקב יצחקי

שמואל יצחקי
נולד: 14.5.1912
נפטר: 12.4.1966

שמואל יצחקי (לקס) נולד בעיירה שידלוביץ, אשר בפולניה למשפחת עמלים. אביו השתייך למפלגה הפולנית הסוציאליסטית ואחר כך הצטרף למפלגת הפועלים היהודית “בונד” עם יסודה. היה חבר “ההגנה העצמית”, הוגלה לסיביר ומשם ברח. מובן מאליו שהבן שמואל התחנך באותה רוח, הלך בדרכי אביו.
בשנת 1934 גויס לצבא הפולני. באותם הימים הסעירה את הרוחות בפולין התפרצות אנטי יהודית חמורה בעיירה פשיטיק ליד רדום, בה חנה הגדוד של שמואל, שהיה מפקד כיתה. באחד הימים הוא נקרא למפקד הגדוד, אנטישמי ידוע, אשר פנה אליו בזו הלשון: “יכול להיות שנצטרך לקחת חלק בהשקטת הרוחות בפשיטיק ואלי הגיעו שמועות שאתה מארגן את היהודים בפלוגתי, בכדי להיפרע מהאזרחים הפולנים. על כן הנני להודיעך שתוציא לפועל אך ורק את פקודותי, אפילו אם לא ימצאו חן בעיניך”. שמואל ענה לו שגם אליו הגיעו שמועות, כי יוציאו את החיילים היהודים מהפלוגה והחיילים הפולנים יכנסו לפשיטיק לעזרת אחיהם הפולנים, כדי להשליט סדר בעיירה. במקרה כזה, הוסיף שמואל, לא אשמע לפקודה, אפילו אם יעמידו אותי למשפט צבאי ויחד עם הקבוצה שלי נבוא לעזרת היהודים המותקפים. כזה היה שמואל ותשובה זאת הייתה אופיינית לו. בכל מקום אשר היה, אם זה בצבא הפולני לפני המלחמה, ואם זה בצבא אנדרס ברוסיה, בפרט בעירק, תמיד העמיד את עצמו כיהודי גאה על יהדותו ועל עמו.
סיפר שמואל: “הייתי רחוק מהציונות וכל חינוכי היה אנטי ציוני. אולם כל זה נמוג בעשן. מה גאה הלב כשדרכתי על אדמת המולדת. חשתי כי כאן המקום היחידי, בו הישוב היהודי שולט על גורלו ומפלס לו במו ידיו דרך לחיים עצמאיים במולדתו”.
שמואל הגיע ארצה ובא ליגור לפני 23 שנים והקים כאן את משפחתו מחדש. התקשר ליגור, לנופה, ולחברה היגורית. היה מעורה בחיי המשק, היה מלא חדוות יצירה ושמחת חיים. לא הייתה כמעט מסיבה או חג, ששמואל לא הנעים בה בקולו הערב. עוד לפני שבוע הוא שר ורקד עד כלות הנשמה ביד-חנה, שם נמצא הבן, בליל הסדר, בו הוא היה פעיל ביותר. והנה נעקר שמואל מאתנו לפתע, כאשר הוא שותל בגינת דירתו החדשה, אליה לא זכה להגיע.
אכן, שירת חייו באמצע נפסקה.
לחוה והבנים – בית יגור אתכם באבל ובצער.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • אבא

    רוצה אתה להעלות קוים לדמותו של אבא, ואינך יכול. רוצה אתה לשחזר את אבא כפי שהצטייר בעיניך במשך שנים, ואינך מסוגל. רואה אתה אותו מול עיניך בכל זיוו והדרו והיד נלאית מכתוב, והראש נלאה מלהרהר, כי אבא היה אדם מאוד מוחשי בחייו. איפה שלא היה, ולא משנה מתי ואיך, היית יכול לחוש באווירה, בהבעות של הסובבים אותו, כי הוא נמצא שם, כי הוא חי את הסביבה, כי הוא ער לבעיות, לרצונות.

    אבא אהב מאוד את השירה – שירה באידיש, שירה בעברית. כשהוא היה שר היה שוכח הכל מסביבו ומתרכז סביב ציר אחד – השירה. מכיר אני אנשים רבים שאוהבים את השירה, שמתמוגגים כשהם שומעים שיר באידיש; אולם אצל אבא זה היה כעין פולחן. נזכר אני, כשהיתה תוכנית של שירים באידיש ברדיו הוא היה עוזב את כל עיסוקיו האחרים והיה יושב ומאזין באוזן קשובה ובלב פתוח לאותם שירים.

    הוא אהב את השירה בכל מאודו. קשה היה לו להיפרד, לאחר שנים מרובות, מהמקהלה המקובצת. הוא היה אומר: “זה כבר לא זה. הגרון הוא לא אותו גרון”. האמנו לו, אולם ידענו כי לא בלב קל הוא עוזב. ידענו כי את השירה שהיתה טבועה בדמו הוא לא יזנח, והוא ימשיך לשיר.

    כשהיה צריך לעזור להכין את ה”סדר” ביד-חנה, לא שמענו מילת סירוב מפיו. נזכר אני כמה עמל הוא השקיע ב”סדר” זה. הוא היה ממריץ וממריץ, משמיע פה מילה טובה, כאן הערה, שם גערה, אולם הכל כדי שזה יהיה טוב ויפה…

    אבא אהב מאוד את הטבע על כל גווניו. אינני יודע מאין באה לו אהבה זו לאדמה, לעץ ולפרח. הוא הרי בא מבית שכל הדברים הללו היו זרים לו לגמרי. במשך שנים עבד בעבודה בה לא היה לו מגע עם האדמה, אולם כשהיה יכול לעבוד את מעט השעות בגינתו הקטנה, עשה זאת כמעט מתוך חרדת קודש…

    – – –

    אבא היה אדם חביב מאוד גם ביחסו לאנשים שכמעט לא הכירם. הוא ידע, בלבביות רבה, לקבל אורחים, להסביר להם פנים, לשאול למבוקשם. אבא היה מאלה ש”קל להסתדר איתם”. היה לו לב פתוח ואוזן קשובה לבעיותיהם של אנשים שונים… הוא ידע לרכוש לו ידידים, ולעתים היו אלו אנשים שנפגש איתם פעם ראשונה.

    אבא אהב את הקיבוץ ואת חייו. חושבני כי אהבה זו היתה אנטיתזה לחייו בבית הוריו. הוא אהב את הקיבוץ מאותו רגע שבא לכאן. מימיו לא שמע על קיבוץ. בבית הוריו כמעט ולא שמע גם על ארץ ישראל. רק בעקבות המלחמה הוא למד לדעת מהי דרך חייו ומהו הקיבוץ – ואהב אותו. אהבתי לשמוע מפיו סיפורים על בית הוריו, על עיירתו, על חייו במלחמה. אבא ידע לספר. ידע לרתק את שומעיו בתיאוריו השונים. בעיקר אהב לספר על חייו בתקופת המלחמה, תיאורים של קרבות שונים, על האנטישמיות בצבא הפולני, ובעיקר איך עזב את הצבא והצטרף לקיבוץ. היינו יכולים לשבת שעות ולשמוע אותו מבלי להתעייף.

    ידידיו של אבא היו אומרים עליו, בשמץ של צחוק, כי אוהב הוא להתרפק על ההיסטוריה, כי הוא מאוד נוסטלגי… אולם הוא היה ער גם לבעיות היומיום, למציאות…

    – – –

    אבא אהב לחיות. הוא אהב את החיים כמות שהם. לעולם, לעולם לא שמענו אותו הוגה במוות. הוא ניסה למצות מחייו את המכסימום, ובהצלחה רבה…. הוא היה סמל של בריאות, בריאות הגוף ובריאות הנפש.

    קשה היה לעכל את הידיעה על מותו… הנה הוא חוזר מעבודתו, צעדיו בוטחים ושאננים. היו לו צעדים שכבר מרחוק הייתי יכול להכירם. הנה הוא עובד בגינתו, משקה ומזבל, ולעת ערב מעלה פרחים מגינתו ומשימם בצנצנות. הנה הוא מטייל על הכרמל הירוק כשבת-צחוק על פניו. הנה הוא שר ורוקד עד כלות הנשמה בנשף השנה בחדר האוכל. הנה הוא פה והנה הוא שם, והעין – קשה לה לעקוב והמוח ממאן להאמין שזהו זה, שיותר לא נראה אותו, שיותר לא נחוש בו, שיותר לא… לעולמים.

    זלמן

    יומן ליום השלושים

    13.5.1966

  • כמו בסערה נעקר מאיתנו

    קשה מאוד לכתוב על שמואל, שרק תמול שלשום חי והתהלך בתוכנו, ופתאום בבת-אחת, כמו בסערה, נעקר מאיתנו ואיננו עוד. דבר זה לא חדר עדיין לתודעה, ואינני רוצה להאמין שבאמת לא נראה אותו יותר. חסון, זקוף-קומה, עובר כל יום ליד חלוננו, עובד בגינה ועל-יד העצים, מלא חיים ואוהב חיים – אולם המציאות המרה טופחת על פנינו.

    אנחנו השכנים, דיירי הבניין, כשיש איזו שמחה אצל שכן רגילים להתאסף ולשמוח, ושמואל היה עמוד התווך של כל שמחה כזאת. מסלסל ניגון ושר שירים באידיש ובעברית, ואנחנו עוזרים לו בשירה והבית מתמלא רינה ושמחה. רק יומיים לפני פטירתו היינו יחד איתו במסיבה והוא הפליא בשירתו ובהתלהבותו את כל המסובים. שמואל השתתף בזמנו בחוג הדרמטי, שר במקהלת יגור ובמקהלה המקובצת של הקיבוץ ובחוג למחולות.

    – – –

    דל עטי מלכתוב על שמואל, השכן העליז והמשמח, על שמואל שהיה מסמר הערב בליל הסדר ביד-חנה, השר, הרוקד והמרקיד ומעייף את כל הצעירים בריקודיו בערב זה, וחוזר איתנו הביתה עליז ומלא שמחה. והנה, אחרי שבוע, בעובדו בגינה ועושה גומות ומרווה את העצים הצמאים לחיים, מתחיל להרגיש רע ותמו חייו הוא. העצים והפרחים ממשיכים לחיות ולגדול, ואתה הינך שוכן עפר.

    זכרך לא יתם עם המוות.

    יצחק.

    יומן ליום השלושים

    13.5.1966

  • חולצה לחברים ועוד כמה

    הראו פעם במחסן הבגדים כמה חולצות לבחירה עבור בחורים. זכתה אחת ביניהן ורוב מוחלט “התאהב בה ממבט ראשון”. כל זה נעשה עם השדכניות-המחסנאיות, שהחבר יוכל לבחור מה שעם ליבו.

    מחכים ומחכים, והנה סוף-סוף הוזמנו למחסן, וכאן מודיעה המחסנאית: את החולצות שבחרתם אין כבר להשיג, אך אל דאגה – הבאנו אחרות, ומאלו לבטח תקבלו. וכך החלה להמליץ על הסדרה השניה.

    שוב התבלטה חולצונת אחת, שכל עיני הגברים נפלו עליה וחשקו בה. כולנו מבסוטים, מחכים ליום שהחולצה ש”בחרנו לפי טעמנו” תופיע בתא.

    והנה עברו חמישה חודשים והיא לא מופיעה. מסתבר שקצת חולצות הגיעו, אך “זאת” שרוב החברים בחרו בה – איננה. שאלנו את אחת המחסנאיות: מתי נראינה? – ענתה בשלוה רבה: חבר, אם זו איננה, תקבל מה שיש.

    יפה מאוד. הרי לכם דוגמה לנוסחה “לפי טעמו של החבר, ושחרור מתלות.

    ועוד כמה פכים קטנים:

    איך נאמר באחת האסיפות: מי שיש לו טענות ל”תלות” – יסע לסמינר רעיוני. טוב! אולי זה יעזור…

    הנני קורא באחד היומנים מאמר של ועדת ריהוט, ובסוף כתוב שהוועדה מתחילה לרהט את החדר ה ש נ י אצל חברים. והנני לשאול: איך אפשרי הדבר, בו בזמן שישנם עוד הרבה חדרים ר א ש ו נ י ם שאינם מסודרים?

    כן, חברים – פכים קטנים! פך לפך מצטבר והמרירות אוכלת בכל פה. ואם אחרי 20-25 שנים שומעים שלפכים קטנים ולתלות ישנה תרופה אחת – סמינר רעיוני – אז אולי זאת מחשבה ודרך טובה, אך בינתיים – התמרמרות. ויש לעשות משהו. אולי הנקודות תעזורנה? – יָשב חבר וחישב: עד שהוא יקבל את כל הדברים הרשומים ב”הצעות לשאלות חברה” – הוא יגוע לשיבה מופלגת, ובינתיים???

    שמואל יצחקי

    יומן יגור, 14.3.1958

  • בצבא אנדרס

    [קטעים מהרשימה השלמה]

    נולדתי בבית בונדאי, ומשחר נעורי גדלתי בבית אבא ז”ל באווירה אנטי-ציונית…

    זכורים לי עוד הסיפורים של אבא, שהיה מספר לנו – לי ולאחותי ז”ל – על ההתנגשויות עם הקוזאקים בוורשה…

    בשנת 1934 גוייסתי לשירות פעיל בצבא הפולני, ובקיץ 1936 גמרתי בית-ספר לסגני קצינים, דבר שנעשה בלתי אפשרי כעבור זמן קצר, עם גבור האנטישמיות הפרועה גם בצמרת השלטון. באותם הימים הסעירה את הרוחות בפולין התפרצות אנטי-יהודית חמורה בעיירה פשיטיק, ליד ראדום, בה חנה הגדוד שלי. עם פרוץ המאורעות קיבלנו פקודת הכן, ממש כמו בימי מלחמה. ארבע יממות ישנו מבלי להתפשט והרובה צמוד לגוף. הייתי אז מפקד כיתה…

    השתחררתי מהצבא ועברתי לגור בלודז’, שם התחתנתי ושם גם נולד בננו. עבדתי אצל פירמה של חייטים גרמניים, אוהדי היטלר, שהסתירו את שנאתם ליהודים כי עיקר לקוחותיהם היו עשירי לודז’ היהודים. אחרי שנה פוטרתי. הנימוק: לוחצים עליהם לא להעסיק יהודים. היה זה שנה וחצי לפני פלישת היטלר לפולין.

    פרצה המלחמה ומיהרתי להתייצב בגדודי. כבר ביום הראשון שררה אנדרלמוסיה רבה. הממשלה – שהיתה אכולת אינטריגות מבפנים, ועסוקה רוב זמנה בהסתה גזענית ובהוצאת גזירות חדשות לבקרים נגד המיעוט היהודי – הכינה במו ידיה, בעצם, את הקרקע לפלישה הנאצית. הצבא התמוטט בימים הראשונים והממשלה ברחה כל עוד נפשה בה. אין תימה, איפוא, שמחנות ההשמדה מיידאנק, אושביץ, טרבלינקה ועוד התקיימו על אדמת פולין. הנאצים ידעו ששם לא יפריעו להם, ולא מעטים גם יושיטו עזרה ברצח היהודים.

    עברנו מחציתה של פולין עד שהגענו שבורים ורצוצים לשטח אותו תפס הצבא האדום, שבא “לגאול את האחים הבילורוסים והאוקראינים מהגהינום הפולני”. הסובייטים, לאחר שפרקו מאיתנו את הנשק אמרו לנו לחזור הביתה. אבל “הבית” כבר היה בידי הגרמנים, ובדרכים נמשכו שיירות-שיירות של הולכי רגל יהודיים, זקנים נשים וטף. האמצא מישהו בבית? החלטתי בכל זאת לחזור ללודז’ ולחפש את משפחתי.

    קרה כך שבדרך הביתה שוב נתפסתי ע”י הסובייטים וצורפתי למחנה עצום (כ-150 אלף איש) שסלל את הכביש לבוב-קיוב. נעשיתי חוצב. עם גמר סלילת הכביש החלו הנדודים ממחנה למחנה, עד שהגענו לגבול הרוסי-פולני. היה זה חודש יוני, בו פלשו הנאצים אל אדמת רוסיה…

    – – –

    ביערות-העד האוראליים שהינו עד מרץ 1942… באוגוסט 1942 עזבנו אדמה מקוללת זו והפלגנו לפרס, על טנקר של נפט, שעל סיפונו הצטופפנו שלושת אלפים איש בתנאים בלתי אנושיים, ואחרי יומיים מלאי סיוטים הגענו למעגן הפרסי פחלוי… לקיתי במלריה חמורה מלווה בסיבוכים קשים… אחרי שלושה חודשים יצאתי מבית החולים בריא ושלם, הודות לטיפול המסור והתזונה היוצאת מן הכלל.

    קיבלנו צו התייצבות ליחידותינו, שבינתיים הועברו לעירק. הפולנים האנטישמיים – והם היוו את רוב הצבא – לאחר התאוששותם שוב חזרו לסורם, ובמיוחד כאשר בראש הצבא הפולני הועמד…. האנטישמי הנודע הגנרל אנדרס…

    – – –

    עזבנו את עירק והתקרבנו לגשר בנות יעקב… הגענו עד סביבות עזה, שם התמקם המחנה שלנו.

    כפי שסיפרתי, הייתי רחוק מציונות וכל חינוכי היה אנטי-ציוני מובהק. כל זה מזמן התנדף כעשן. מה גאה הלב כשדרכתי על אדמת המולדת. חשתי כי כאן המקום היחידי בעולם בו היישוב היהודי שולט על גורלו ומפלס לו במו ידיו דרך לחיים עצמאיים במולדתו…

    הועמדתי בפני שאלה גורלית: להצטרף ליישוב הבונה את עתידו או להמשיך בצבא הפולני? חשתי כי כאן ביתי, אולם בעוזבי את הצבא – האם לא אחשב, חלילה, בעיני הבריות כעריק? אבל כאשר נזכרתי באווירה השוררת בשורות הצבא הפולני החלטתי להישאר בארץ. כאן מקומי, בין יהודים במולדת. מעשיהם מעשָי וגורלם גורלי.

    באתי ליגור. לא רציתי לחיות בעיר הגדולה שהזכירה לי את לודז’… נמשכתי לחיי כפר.

    עברו עשרים שנה. הקימותי משפחה ונולדו לנו שני בנים. מי יתן ונזכה לגדלם בימי שלום ורווחה, כבנים נאמנים למדינה ולביתם הקיבוצי, ולמנוע מהם את הנדודים, הסבל והעינויים שהיו מנת חלקם של הוריהם.

    ובסיכום: מיצר אני על שנות חיים, שלי ושל רבים כמוני, ועל אפשרויות רבות שבוזבזו ע”י החינוך האנטי-ציוני בגולת פולין ובמקומות אחרים. יכולנו להיות רבים וחזקים יותר בארץ הזאת, שבה ורק בה התקווה והעתיד.

    שמואל יצחקי

    ספר יגור, עמ’ 315