שרגא ריקליס

17/01/1908 - 24/08/1994

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ד שבט התרס"ח

תאריך פטירה: י"ז אלול התשנ"ד

ארץ לידה: ליטא

תנועה ציונית: דרור, החלוץ

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

שרגא ריקליס

נולד: 17.1.1908
נפטר: 24.8.1994

שרגא נולד בפוניבז’, ליטא, למשפחת רבנים מפורסמת. עשרה ילדים היו בבית החם ההוא, שהיה ספוג רוח תורה ולמדנות ותמיד הומה אורחים. באותו בית חרדי, שאסור היה לכבות בו את החשמל בשבת, היה נהוג להקריא אחרי הזמירות סיפור חילוני של שלום עליכם, או פיליטון ביקורתי על בעיות היהודים ברוסיה הצארית. אוירה פתוחה זו הטביעה חותמה על שרגא. הוא למד בישיבת פוניבז’, אחר-כך בגימנסיה העברית, ולאחר מכן באוניברסיטה של קובנה, שם הוסמך כאדווקט. היה חבר תנועת “דרור” (פרייהייט) ועבד במרכז “החלוץ”. כמעט כל בני משפחתו נספו בשואה. עם המעטים ששרדו התאמץ לשמור על קשר.

בשנת 1936 עלה שרגא ארצה והגיע ליגור. לא קלה היתה הסתגלותו לחיים כאן. העבודות במחצבה ובגן הירק לא התאימו לו, והוא מצא את מקומו בהנהלת החשבונות, בעריכת היומן ובמזכירות בית הספר. בכל אשר עשה היה מאד מעורב ואכפתי. לקח הכל ללב. בבית הספר זכורה דמותו כמי שלא הזניח אף פרט. הוא מיסד את הקשר עם משרד החינוך, דאג בקפדנות לזכויות המורים ושמר שלא לבזבז אף פרוטה מכספי הציבור. הוא בנה את תפקיד המזכיר והגזבר של בית הספר, תפקיד שאי אפשר בלעדיו.
איש ערכים וחבר קיבוץ נאמן. חשוב מאד היה לו שהקיבוץ יתנהל על פי הערכים הישנים והטובים, ומאד לא נעמו לו “הזמירות החדשות”. באופן מיוחד כאב את כישלונו של עקרון העבודה העצמית.

שנים רבות טיפל שרגא במסירות בחיינקה, אשתו, והגביל עקב כך את מעורבותו בחיי הציבור. לאחר מותה הוסיף לטפח קשרים עם בני המשפחה, והדאגה לכל אחד מהם הפכה למרכז חייו. הוא היה אנושי וחם, ולא הרשה לעצמו להנות ממאומה בטרם הציעוֹ לילדים ולנכדים. במקביל פתח את ביתו ואת לבבו ל”מתנדבים” מחו”ל. עשרות צעירים נקשרו אליו, ומכתביהם המשיכו לחמם את ליבו זמן רב לאחר ששבו לארצותיהם. לאחרונה החל ללמוד צרפתית בשביל הקשר הזה. בתחום זה התבטאו אנושיותו ופתיחותו, כי לא היה דבר חשוב לו יותר מיחסים עם אנשים. שרגא נזהר בכבודם של הבריות, והתייסר כאשר חשש שמא פגע במישהו. אדם טוב לב ומסור ואיש אשכולות, סקרן ומתעניין. תמיד חיפש באנציקלופדיה מידע על משהו, חותר להבהיר עניין. באופן מיוחד התעניין בחידושי לשון. העברית שלו היתה מצוינת, ותמיד היה בה שאר-רוח.
שנים רבות כתב שרגא את ה”דף” לזכר חבר שנפטר, והנה היום אנו חותמים דף לזכר שרגא. נסגר מעגל.

יהי זכרו ברוך.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • אני זוכרת את אבא שר / בת-שבע

    – – –

    כיום אפשר לומר שהסקרנות ותאוות הידע של אבא היו חוט השדרה של חייו, והגוף היה אנושיות צרופה, אהבת אדם, איכפתיות, אידיאליזם עקשני, רצון מתמיד ואפילו מוגזם לא להכביד על הזולת. ויותר מכל – היותו שלם עם עצמו ודרכו.

    כילדה אני זוכרת את אבא שר לעצמו שיר של ביאליק:

    שחה נפשי לֶעפר

    תחת משא אהבתכם;

    אללי, כי הייתי

    אִסתרא בלגינתכם!

    חוטב עצים, איש קרדום,

    עושה מלאכתי לתומי;

    וְרַד היום וידי רפתה,

    וקֵהֵה שוֹבֵת קרדוּמי.

    וכששאלתיו מהו השיר הזה, סיפר שהתאים מנגינה שהכיר למילותיו של ביאליק.

    דומני שמלים אלה עם המנגינה איפיינו מאוד את גישתו של אבא לחיים. אמא ואבא העניקו לנו במסגרת החדר הקטן חיים אפופים אהבה, חום, תשומת-לב ומסירות שאינה פוסקת. החדר היה מלא ספרים ומוסיקה, חדר שהוקפד להישאר נקי ומצוחצח, חדר מלא ריחות געגועים של עוגה ביתית, של סיר ריחני עם תפו”א, בצל, מים ומלח, המתבשל על הפיירסייד בחורף וטעמו גן-עדן. או פרוסות לחם מרוחות במרגרינה ועליהן סדורות בקפידה שורות של זיתים חתוכים ובצל, שאבא הקפיד לקרוא להן כריכים ולא סנדביצ’ים. וכל זה בשנות מחלתה הקשות והארוכות של אמא, שבה טיפל אבא במסירות ובנתינה ללא גבול.

    רצון זה שלו לנתינה והצורך שלו להעניק חום באו לידי ביטוי גם לאחר מותה של אמא, כשפתח את ליבו וחדרו לפני המתנדבים. מאות הגלויות, המכתבים וכל המזכרות הקטנות שזרמו מכל קצווי עולם, יעידו על הקשר החזק והאינטימי שהיה להם איתו, קשר שבודאי היה מעבר להכרת תודה רגילה.

    אבא אהב אותנו – ילדיו, נכדו, נכדותיו, כלתו, חתנו וכל יתר בני המשפחה – אהבה ללא מצרים וללא אפליה. כולנו היינו טובים, נהדרים ומוצלחים בעיניו…

    אבא היה חרד מאוד בכבוד האדם. כשפגע או עלב במישהו שלא במזיד, ואפילו רק היה דומה עליו שפגע במישהו, היה קשה לו להרגע ולחזור לסדר היום הרגיל…

    עם מותו של אבא מת עימו עולם קטן אך עשיר ומלא – בחוכמה ודעת, עדינות ונדיבות-לב, פתיחות ואהבה, שאף אם חלקו נטמע בנו – זכינו!

    בתו בת-שבע

    יומן ליום השלושים

    7.10.1994

  • כמה מילים על סבא / דן ישורון

    לב רחב וחיוך רחב

    צחוק מתגלגל וכעס כועס

    אוהב חיים ושונא רוע

    היפוכונדר (עד גיל 86…)

    דואג לכל העולם (לנכדים, לילדים, למתנדבים ולמתנדבות)

    אוזן קשבת

    “תייקן בלתי נלאה”, אבל גם קצת “פרופסור מפוזר”

    איש ביקורת והבנה

    איש ספר, עיתון (רק “דבר”!) ומוסיקה קלאסית

    איש אהבה ושמחה

    איש טוב.

    דן ישורון

    יומן ליום השלושים

    7.10.1994

  • מכתב מאריאלה בר-עט

    – – –

    יצא לי להכיר מקרוב את הוריכם כבר בימי ילדותי המוקדמים, עת התגוררנו כשכנים באותה קומה בבניין מגורים בשכונת המכוורת ביגור. משך כל שנותי כתלמידה בביה”ס נמצאנו, אנו התלמידים, במגע כמעט יומיומי עם שרגא, בתוקף עבודתו במזכירות ביה”ס. אך אני, שניגנתי בכינור והייתי נוסעת לשיעורים בחיפה, נזקקתי לפריטים נוספים, החל מדמי נסיעה ועד קשתות, תווים וכיו”ב.

    שרגא אכן היה מתמקח ומתווכח, מקזז ומקצץ, אך תמיד ידענו כי ראשו פתוח וגישתו הישירה והנקיה מכל פניות תיתן בידינו את המבוקש, משיכיר ויסכים לחשיבות הבקשה או הפריט האמור. יותר מהכל נחרטה בזיכרוני מסירותו והזדהותו הנפשית עם ה”ענף”. כלומר, העובדה שנלחם על כל גרוש וחצי כאילו מדובר היה ברכושו הפרטי ההולך וכלה. מהבחינה הזאת היה במגע עימו – בין כותלי ביה”ס – אלמנט לא מבוטל של חינוך לאחריות אישית וקיבוצית, ולכל תפקיד הקשור בניהול מערכת דומה גם מחוץ לקיבוץ.

    הידידות עם הורי הלכה והתהדקה במשך השנים, ובעקבות כך ראינו אותו בדירתנו לעתים קרובות, בפגישות בהן שוחחנו כולנו על מגוון נושאים ועניינים שברומו של עולם. חיבבנו והערכנו אותו מאוד מאוד…

    אדם פיקח ואינטליגנטי היה שרגא שלכם. אנושי וחם-לב, אשר נתן ביטוי בדבריו לחיבוטים ודילמות אישיות וחברתיות, כמו גם לנאורות ופתיחות, והרחבה תמידית של ידע ואופקים אישיים.

    יהי זכרו ברוך.

    שלכם

    אריאלה (זילברמן) בר-עט

    וושינגטון, 2.9.1994

    יומן ליום השלושים

    7.10.1994

  • עם קבלת הבנים לחברות

    (הרהורי אב)

    “…בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך” (תהלים קכ”ח)

    פסוק זה שבספר תהלים מבטא משאת נפש וכיסופים של כל דור להמשך, לקשר עם דור הבנים, לרציפות היסטורית. אשרי הדור שנפש בניו שלמה עם דרך האבות, ואוי לדור שגורלו – קרע שבלב בינו לבין ממשיכיו, שנקלע בכף הקלע של מלחמת אבות ובנים, אם גם לעתים מביאה המלחמה בכנפיה קידמה.

    דורנו זכה שתקויים בו ברכה זו של “בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך”.

    איתנו ההכרה כי דרכנו צודקת, כי בחרנו בטוב, כי הולכים אנו לאורו של מיטב החזון האנושי בכל הדורות, ותורמים תרומה גדולה בתהליך התחדשותו של העם במולדתו, בהיותנו שותפים נכבדים בהפיכת “הפירמידה היהודית ההפוכה” למצבה הנכון, שיהא בסיסה איתן וקיומה קיום-עד.

    אשרינו שגם לבנינו קוסם אור יקרות זה, ולא עוד אלא שהם דבקים בו ביתר טהרה ואדיקות נעורים. ואם ישנם גילויים של “מלחמת אבות ובנים”, הרי מקורם ברצונם של האחרונים לטהר המחנה מסיגים וסטיות. מכאן השמחה היתרה שאופפת נפש ההורים והציבור גם יחד ביום התקבל מחזור לחברות, כפי שאנו עדים לכך מימים ימימה.

    לפנים, בישראל, היו הורים חולמים על דיפלומה לבניהם, על מגילת נייר (או קלף) שתפתח לילדיהם שערי “תכלית”. מי לא שאף לכך שבנו יהא דוקטור, אינג’ינר או “אדווקאט”?

    גומרי בית-ספרנו אינם נושאים, אמנם, באמתחתם “נייר-תכלית” זה, אולם על לוח לבם חרותים מיטב הערכים של דור התחיה: אהבת המולדת והעם והנכונות לכל קורבן למענם, חיי עמל ובניין חברה שיתופית. היש בעולם כולו דיפלומה טובה מזו?

    והיום הזה, בעת נעילת שער ופתיחת שער – נעילת שערי בית הספר מאחוריהם ופתיחת שערי “העולם הגדול” לפניהם – יש רצון לברך בכל לב את הבנים, שלא יפוג טעמה של אידיאה מחייהם כל הימים, שלא יועם אורו של חזון בעיניהם, שיהיו דבקים תמיד בערכי הדור ברעננות נעורים, שיראו קטנות של חיי-עמל אפורים כגדולות ובניין משק קיבוצי כתכלית שאין למעלה הימנה. ותמיד עם אלה אשר בבסיס הפירמידה, בנים!

    ש.ר.

    יומן יגור, ניסן, תשי”ז