שרה איתן

02/03/1914 - 27/04/1977

פרטים אישיים

תאריך לידה: ד' אדר התרע"ד

תאריך פטירה: ט' אייר התשל"ז

ארץ לידה: ליטא

תנועה ציונית: החלוץ הצעיר

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

הורים: משה בק, רבקה בק

בן/בת זוג: דוד איתן

בנים ובנות: אבנר איתן, תחיה איתן

שרה איתן

שרק’ה נולדה בעיירה ויז’ון שבליטא בשנת 1914, להוריה משה ורבקה בבית מסורתי. היא למדה בבית-ספר יסודי בעיירה והמשיכה בביה”ס “תרבות” בעיר אוטיאן. כמו בכל ערי ליטא באותה תקופה, התחילה אז ההתעוררות בקרב בני הנוער. קמה תנועת “החלוץ הצעיר” ביוזמתה ובהדרכתה של “צ.ס. יוגנט”. שרק’ה התחילה בפעילות בין השכבות הצעירות, ובמיוחד שקדה להסביר ולשכנע את הורי הילדים למען יתירו לילדים התארגנות והתכנסויות.
בשנת 1933 הצטפרה שרק’ה לקיבוץ הכשרה “גשר” בקובנה. לא קל היה לה המעבר הפתאומי לאורח חיים של הכשרה, בין מאות צעירים וצעירות שאת רובם ככולם לא הכירה, ולתנאים שכלל לא היו נוחים כמו בבית. שלא לדבר על עבודה פיזית, על יום עבודה בן 8 – 10 שעות. רק מתוך הכרה ברורה שאין דרך אחרת – היא עמדה במבחן הזה.
בשנת 1934 הגיעה שרק’ה (יחד עם קבוצה של 30 איש) לארץ וליגור. לאחר הנסיון שרכשה בקיבוץ הכשרה “גשר” היה לה קל יותר להתנסות שוב באורח חיים שונה. שרק’ה עבדה בכל מיני עבודות, אך עיקר עבודתה – קרוב ל-40 שנה – עבדה, עד ימיה האחרונים, בהנהלת החשבונות, תוך הפסקות קצרות ומילוי תורנויות במוסדות ילדים, בחדר-האוכל, ב”לגין”, במטבח, בבית האריזה ועוד. ארבעים שנה התמידה במקום עבודתה, בשקידה ובהקפדה – אין זה דבר של מה בכך.
הקימה יחד עם דוד את קן משפחתה בקיבוץ, וגם כאשר תחיה ואבנר, זו במשמר-העמק וזה בעמיר, ידעה לקיים יחס הדדי חם ולבבי כיאות לה.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • דברים שנאמרו ליד קברה, ביום השנה לפטירתה

    ל ש ר ה –

    מצניעה לכת, שקטה, נחבאת אל הכלים, אינה מבליטה את עצמה ודיבורה מועט – כזאת היכרנוך, שרה! התאספנו כאן היום, ליד קברך, בני משפחה, רעים, חברים וידידים.

    סלחי לנו, שרה, על כי כבדי-ביטוי אנו. מתקשים אנו להביע כאבנו ולהעלות הגיגינו, הן בעל-פה והן בכתב. אולם בלב פנימה צורב הצער על לכתך מאיתנו, על לכתך ללא עת – וזכרך חי עימנו ויחיה תמיד.

    כברת-דרך ארוכה הלכת איתנו, למעלה מ-40 שנה, ורבים מאלה הניצבים כאן היום קשרו איתך קשרי רעות חמים עוד לפני כן. אולם לא רק הקרובים אליך יזכרוך. החיים בביתנו הקיבוצי הרי הם כעין מעשה האריגה והשזירה; חיי כל פרט ופרט ארוגים ושזורים בחיי חברו ובחיי הכלל (ורק למראית עין נדמה כי קיים ניכור), ובפקוד אסון, חלילה, את ביתו של האחד, ודאב לב הכל וזֵכר ההולכים לא ימוש מלב כולנו.

    לרגל עבודתי הזדמן לי להיפגש עם שרה לעתים קרובות. ראיתי אותה בעבודתה, למדתי להכירה, להוקירה ולחבבה. תמיד התפעלתי מכשרונותיה (היא תפסה מקום מרכזי בהנהלת החשבונות של יגור), מכושר עבודתה, מחריצותה ושקידתה. למעשה, עבדה עבודה מלאה עד בוא החולי. אגב עבודה משותפת היינו מחליפים דברים על דא ועל הא, על דברים העומדים ברומו של עולם ועל זוטות. בכל הנושאים היו הערותיה ענייניות, שקולות וקולעות.

    והנה באה המחלה כחתף ועקרה אותה מתוכנו, והיא במלוא כוחה, צמאה לעבודה ועשייה. היש ניחומים לחידלון? – הן רק בזאת יתנחם המתנחם: בזכר, בירושה שהאדם ההולך משאיר לצאצאיו ולחבריו, וחייה של שרה היו יפים וטובים וישרים, חיי קיבוץ מאז יומה הראשון בארץ.

    ש.ר.

    יומן יגור, 26.5.1978