שרה זסלבסקי

11/09/1919 - 09/12/1976

פרטים אישיים

תאריך לידה: ט"ז אלול התרע"ט

תאריך פטירה: י"ז כסלו התשל"ז

ארץ לידה: פולין

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: ברוך זסלבסקי

שרה זסלבסקי – סוקולר

נולדה בדצמבר 1919 בעיירה קטנה, אוסטילוג ע”י לודמיר שבפולין. אביה, מהראשונים בעיירה ש”נפגע” ע”י ההשכלה, ידע בזמנו עברית על בוריה ושימש כל חייו כמורה לשפה העברית. ממנו למדה שרה את השפה. בגיל 15-16 החליטה להתמסר יותר לתנועת הנוער מאשר ללימודים. הייתה מדריכת נוער ציוני ויצאה להכשרה כדי לעלות ארצה.
עם כניסת הצבא האדום למערב אוקראינה בספטמבר 1939, עזבה עם ה”קיבוץ” שלה את ווהלין וברחה לליטא בתקוה לעלות ארצה, אבל שם השיגו אותה הרוסים בשנת 1940 כשליטא סופחה לבריה”מ. ה”קיבוץ” ירד למחתרת. עם כיבוש ליטא ע”י הנאצים מצאה את עצמה עם יתר יהודי ליטא בגיטו, במחנות ולבסוף במחנה ההשמדה לנשים שטוטהוף על שפת הים הבלטי. בודדות נשארו שם בחיים. על מסירותה לחברותיה בזמן המחתרת בשלטון הסובייטי, במחנות הריכוז ובמחנות ההשמדה מספרות חברותיה דברים, שבזמנים הללו אנשים לא הבינו איך בחורה יכולה לתת כל כך הרבה מעצמה לטובת הזולת.
במסע ברגל של ימים ממחנה למחנה כשהנוגשים הנאצים מאיצים ומכים – נשאה שרה על כתפיה את החלשות בחברותיה, הסתירה את החולות בפני סלקציות למוות, חילקה את מנת הלחם שלה ובעצמה רעבה, וזה הכל בזמנים הקשים של מוות בטוח של כל אחת מהחברות. עוד היום שרה היא שם של מסירות וחרוף נפש. חברותיה העריצוה. ההערכה מצאה את ביטויה בביקורים של מכריה וחברותיה בזמן מחלתה.
רצה הגורל ושרה על אף כל התלאות ודרך היסורים ניצלה ממחנות ההשמדה ועם שחרורה אחרי המלחמה נכנסה שוב לפעילות: הצלת הילדים היתומים ששרדו מן השריפה. שנה שלמה עבדה בפעולה זו ואת כל מרצה ואהבתה השקיעה בה. עם הקבוצה האחרונה של הילדים נשלחה לצרפת כדי לעלות משם ארצה. בשנת 1947 עלתה על סיפון אניית המעפילים “המעפיל האלמוני” כדי להתחמק באישון לילה ממצור הבריטים. הספינה נתפסה והועברה לקפריסין. בהגיעה ארצה הועברה עם כל הקבוצה למחנה המעצר בעתלית ועם השחרור משם הגיעה ליגור. כאן בנתה את ביתה ומשפחתה.
קרוב לשלושים שנים הייתה שרה עמנו. למרות קשיי קליטה שהיו מנת חלקו של כל אדם חדש בקיבוץ היא היכתה שורשים עמוקים ביגור, בחברה ובעבודה. עבדה בגן הירק, בקבוצת “כרמל” בהוראה, בחברת נוער, בטיפול בילדים, בחינוך ובמקום עבודתה האחרון – בספריה. כאוהבת ספר טוב ושירה ידעה תמיד לייעץ לקוראים בבחירת ספר זה או אחר. היה לה מרץ ודבקות בלתי נלאים בעבודה, ונרקמו אצלה תכניות רבות בקשר לספריה, אך הגורל רצה אחרת.
שרה אהבה את הנוף היגורי והייתה קשורה בנפשה לביתה הקיבוצי. הייתה אישה ואם מסורה כשעיקר אהבתה ודאגתה היו נתונים למשפחתה עד יומה האחרון. המחלה בה חלתה הייתה נוראה. שרה נאבקה בה באומץ ובגבורה בלתי רגילים, אך היא הכריעה אותה לבסוף כשלרפואה אין פתרונים.

תהיי, שרה, שמורה וזכורה בליבנו לעד.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • אמא

    אמא

    לכתוב עליך?

    היד כמו ממאנת למוש ממקומה.

    איך אפשר לשייכך אל העבר בזמן שדמותך עומדת בבהירות כה חדה מול עיני, מחייכת אותו חיוך אוהב, מתפרצת בצחוקך המתגלגל, ומיד מתכנסת אל עצמך, אל עולמך הפרטי רחב הידיים, הנשקף רק אליך.

    א מ א,

    חלפה כבר שנה מאז הלכת מאיתנו… איך אפשר להבין את פשר דרכיו הנסתרות של הטבע? זוהר רוחך מלווה כל צעד ושעל בכל נתיב ושביל שאני עושה בדרכי. והנה, עומד אני כאן, בצילו של ההר, מעל אותם רגבי אדמה שחורה שטמנוך בחובם, ומסרב להאמין…

    יכול אני ממש לשמוע את קול צעדייך הקרבים. כן, נדמה כי עוד מעט תיפתח הדלת ותיכנסי. יכול אני לחוש את חוּמה של כף ידך הגדולה, שנתחספסה מעמל ימים רבים, הידיים והלב השופעים אהבה אינסופית.

    איך אפשר לחשוב, אמא, על מציאות אחרת? מציאות של זמן החולף ביעף, המולידה קולות בכי של חיים חדשים… מציאות המשאירה קול דממה של פרקי חיים שמסתיימים.

    נתת לנו כה הרבה מעצמך ואנו לא יכולנו לעזור לך במאבקך הנואש לחיים. זה היה מאבק של אומץ כביר וגדולת-נפש אמיתית.

    יהיו דמותך הגאה, אמא, ויפי-נפשך חרותים עמוק בנפשנו, ותחיי עימנו לנצח.

    שמי

    [חוברת ליום השנה, 1977]

  • על שרה היקרה שאיננה

    שרה זסלבסקי (סוקולר) נולדה באוסטילוג שבפולין. משפחתה היתה משפחה יהודית חמה וציונית פעילה בעירה. העובדה ששרה שלטה מילדות בשפה העברית על בוריה, מעידה על עברה זה.

    משחר ילדותה התחנכה שרה בתנועת נוער חלוצית, ואמנם מתוך תנועת “החלוץ הצעיר” יצאה להכשרה לעיר ברנוביץ. בקיבוץ זה עשתה שרה עד פרוץ מלחמת העולם השניה, כשפולין נכנעת לכובש הנאצי.

    חברי קיבוצי ההכשרה הנועזים, ושרה בתוכם, מתארגנים לבריחה, כשהמטרה היא ליטא, שאז עדיין היתה עצמאית וחופשיה. משם, חשבו החברים, יוכלו להגשים ולעלות ארצה.

    אחרי ימים ולילות של פחד וסכנה מגיעה שרה לגבול הליטאי ומשם לווילנה, לקיבוץ ברחוב סובוץ’, שקלט את כל החברים המגיעים אליו. מווילנה הופנו החברים לערי המחוז שבליטא. כך מגיעה שרה לעיר שאבלי, ויחד עם חבריה מקימה את קיבוץ “שחריה”, שרק פחות משנה נמשכו חייו כקיבוץ.

    בשנת 1940 נכנס הצבא האדום לליטא וזו הפכה לרפובליקה סובייטית. הקיבוץ הוכרח להתפזר והחברים עברו לגור בקבוצות בבתים פרטיים, ובתוך אחת הקבוצות – גם שרה. עול כבד רבץ על שכמה בייחוד כשהיא נטלה על עצמה דאגה ואחריות אישית לאחת החברות שהיתה חולה וחלשה.

    גם חיים אלה נמשכו רק שנה אחת. בשנת 1941 נכבשה ליטא ע”י הקלגסים הגרמניים ושרה ומצאת את עצמה בגיטו, במחנות עבודה, בעבודות כפיה ובתנאי חיים שרק היטלר מסוגל היה להמציאם.

    בקיץ 1944, אחרי שלוש שנות סבל נורא, חוסל הגיטו בשאבלי ושארית היהודים הוצאו למחנות ריכוז בגרמניה. בהגיע שרה למחנה הריכוז “שטוטהוף” עשתה הכל על מנת לא לעזוב את החברה שהיתה תחת חסותה. הדבר הזה אף עלה לה במחיר פרידה מן הקבוצה שעימה עשתה את כל הדרך. רצה הגורל ושרה, על אף כל התלאות, נשארה בחיים, ובשנת 1945 השתחררה מן המחנות ששוחררו על-ידי צבאות בעלות הברית.

    המעבר מן המחנות – הרעב, החולי, הפחד, הקור והסבל – לחיים נורמליים היה לא קל: נכר, ללא בית, באין משפחה ובלי כתובת לאן לשוב. יחידה! אך עד מהרה מצאו שארית הפליטה איש את רעהו, וכך פגשה שרה עוד אנשים מסוגה; חברי תנועה וחברי הכשרה ששרדו. המעטים הללו, ושרה בתוכם, הקימו שוב את התנועה – קיבוצי הכשרה מאולתרים. שרה היתה בין הפעילים, מן הבונים והמקימים את התנועה מהריסותיה.

    על אף רצונה של שרה לעלות, נכנעה למרות התנועה ונשארה לעבוד בקיבוצים בפולין; הדריכה, לימדה עברית, חינכה והשפיעה רוב אהבה על סביבתה. בוורשה הקימה שרה את הקיבוץ הראשון של ילדים ששרדו מן השריפה. את כל מרצה ואהבתה השקיעה בהם. לא במעט העשירה שרה את הערבים באווירה שיצרה בשירה בקולה הערב. השיר האהוב עליה “חמישה יצאו מולדת לבנות…” נשמע מפיה בכל הזדמנות.

    בשנת 1947 עלתה שרה ארצה והיכתה שורשים בקיבוץ יגור. פה היא נישאה לברוך והקימה משפחה גדולה ומכובדת. כאן חיה שרה ופה גם סיימה את פרשת חייה.

    תהיי, שרה, שמורה וזכורה בלבנו לעד.

    שלמה סוקולר

    בחוברת ליום השנה

  • ידידות, נאמנות וכנות

    את שרה פגשתי לראשונה בראשית מלחמת העולם השניה. נפגשנו אז שרידי קיבוצי ההכשרה בפולין המזרחית והקימונו קיבוץ הכשרה חדש בעיר פינסק, שהיתה אז בכיבוש סובייטי. בין כולם התבלטה מיד דמותה של שרה. היתה זאת דמות מיוחדת במינה.

    הימים היו ימי מבוכה איומה. הכל עמד להתמוטט, ושרה נעשתה מיד לכוח המוביל והמדריך, המצפן של הקבוצה כולה. היא טיפלה במסירות בלתי רגילה בכל בעיות הקבוצה, דאגה לכל ולכולם. בתוך התוהו ובוהו שהשתרר אז ידעה שרה לשמור על ערכים מוסריים, אנושיים ותנועתיים ולתבוע זאת גם מאחרים – וכך לאורך כל הדרך שעברנו יחד. בכל התלאות ובמצבים הקשים ביותר היתה שרה דמות מופת.

    חייה של שרה היו חיים ללא פשרות. שום קושי לא יכול היה להביא אותה לוותר על עקרונותיה. יושר, מסירות, חתירה ללא לאות לשלמות יתר – אלה היו בין עקרונותיה החשובים. דרישותיה מעצמה היו גדולות וכבדות, ולחבריה היא העניקה מסירות שלא ידעה גבולות, ללא התחשבות בכוחותיה שלה, עד כדי סיכון חייה ממש.

    ידידות היתה לגבי שרה ערך מקודש, למענה היתה מסוגלת להקריב הכל. אך מידידיה היא ציפתה לנאמנות וכנות, וכשאלה לא עמדו במבחן היו אכזבותיה קשות מנשוא. ושרה אכן ידעה אכזבות לא מעטות בחייה, אולם גם הן לא היה בכוחן לערער את אמונתה באדם, אמונה ששורשיה באהבה עמוקה לאדם באשר הוא אדם. שרה כה היטיבה להבין לרוחו של האדם בצר לו. היא ידעה למצוא באדם את הטוב שבו. היא העריכה את הפשטות ואת המסירות, ומעל לכל את היושר והכנות.

    הידידות שלי עם שרה היתה לגבי זכות גדולה. בימי המלחמה הקשים היתה שרה בשבילי משענת רוחנית ופיזית כאחד… רגישותה והבנתה לכל המצוקות, התעניינותה בפרטים האישיים והקטנים יחד עם עירנותה האינטלקטואלית בחברה ובמתרחש בה – העניקו לי את התחושה כי כל פגישה עם שרה מעשירה אותי, כי בכל פגישה מתווסף לי משהו שרק שרה מסוגלת להעניקו…

    גם את הקיבוץ תפסה שרה בדרך האופיינית לה. מסירות ללא סייג לעבודה, נאמנות לערכי שוויון וכנות ביחסים בין חברים, באלה לא היתה שרה מוכנה לשום פשרות, משום כך היו חייה בקיבוץ לא קלים כלל וכלל. האכזבות שחיי היום-יום בקיבוץ זימנו לה גרמו לכך ששרה לא הגיעה למיצוי מלוא יכולתה בפעילות בקיבוץ. הדבר הכאיב לה. הכאיבה לה ההרגשה שגם היא וגם קיבוצה יצאו נפסדים. למרות כל זה היתה שרה בטוחה בדרכה בקיבוץ, והיא האמינה אמונה שלמה בקיבוץ כדרך חיים.

    לי אבדה ידידת אמת, רע יקר שאין לו תחליף.

    לאה פרגמנט

    גליל-ים

    בחוברת ליום השנה

  • עברתי את השואה

    עברתי את השואה

    סיפורה של שרה

    בבית עברי

    נולדתי בעיירה קטנה אושצילוג ע”י לודמיר שבפולין. הורי עברו עם הזמן ללודמיר. אבא הקים בית ספר עברי בעיירה, בו היה מורה לעברית. הוא חינך הרבה דורות של צעירים. אני זוכרת אותו כאדם פעיל מאד בתנועה הציונית. היה מאוד מקובל בעיירה ולביתנו היו באים עסקני התנועה הציונית. מילדותי אבא שאף להקנות לי ידיעת העברית. אמנם ביקרתי גם בבית ספר ולני, אבל בינתיים הקימו הציונים בעיירה גימנסיה לילדיהם, בה לימדו עברית ותנ”ך במגמה לחנך את ילדיהם לקראת עלייה ארצה. אני הייתי בין התלמידים האלה, כ-500 במספר. עם הזמן קיבלה הגימנסיה סיוע מהשלטונות, זה השפיע שבית הספר שינה את צביונו, והעברית ירדה בו לדרגה שנייה. היו ילדים שנשרו. אני החזקתי מעמד בבית הספר הזה. אישית יכולתי להמשיך ללמוד עברית, כי בבית הייתה אוירה עברית. זכורתני שלמדתי יחד עם הבנים, שהיו באים לאבא ללמוד בערבי חורף. ככה שעברית ידעתי מילדותי הצעירה ביותר. אינני זוכרת את עצמי ללא ידיעת עברית: לדבר, לקרוא ולכתוב.

    ב”החלוץ הצעיר” ובקיבוץ “שחריה”

    בשנת 1935 ואני אז בגיל 16, הצטרפתי ל”החלוץ הצעיר”, הייתי פעילה בתנועה. מצב היהודים בפולין היה אז כל פעם יותר גרוע, והנוער היהודי, שלא ראה שום סיכוי לעתידו, שאף לעזוב את פולין ולעלות ארצה. בשנת 1937 יצאתי להכשרה והצטרפתי לקיבוץ “שחריה” בברנוביץ. קיוויתי לעלות ארצה ואף לעזור גם להורים לעלות. היה זה קיבוץ הכשרה גדול במספר אנשיו, ויחסית מסודר מבחינת התנאים. אמנם גם פה סבלנו לפעמים רעב אבל לא שמנו לב לכך, כי העיקר היה עבורנו לצאת לעבודה ולהכשיר את עצמנו לקראת החיים בארץ. בקיבוץ בברנוביץ הכרתי את יהושע ונגר, אז שליח מן הארץ. הוא רכש לו הרבה ידידים בינינו הודות למסירותו, וכך שמעתי מפיו בפעם ראשונה על קיבוץ יגור. כנראה שגם בהמלצתו נשלחתי לסמינר “החלוץ” בוורשה. הסמינר עמד על הגובה. הכל התנהל בו בעברית. בסמינר השתתף גם מרדכי טננבאום – לימים, בתקופת השואה, מפקד המרד בגטו ביאליסטוק. לאחר הסמינר הצלחתי לרכוש אותו שייצא איתי לברנוביץ לקיבוץ שלנו. כמובן שהסמינר נתן לנו תנופה חדשה. כשחזרנו לקיבוץ התחלנו בפעולה חברתית.

    בינתיים קרה אצלנו מאורע בלתי רגיל: חברים שלנו, וגם אני ביניהם, הוכנסנו לבית סוהר לחודש ימים. ברנוביץ הייתה עיר ספר והבאים לגור בה היו זקוקים לרישיון מיוחד, שלא היה בידינו, וכך התרחשה גם אצלנו “השבת השחורה”. זו הייתה שבת, בעוד הקיבוץ עוד ישן שנת ישרים, לפתע הקיפו שוטרים את הבית, הוציאו את החברים מהמיטות והביאו את כולם למעצר, בתואנה כי אנו קומוניסטים. פרנסי העיר אמנם עשו מאמצים כדי לשחרר אותנו, אבל לבסוף נשארנו 27 איש במעצר ונשפטנו לחודש מאסר.

    כעבור חודש, כששוחררנו וחזרנו לקיבוץ, נערכה לנו קבלת פנים מרגשת. אנו, שתי החברות ישבנו בבית סוהר לנשים. החברה השנייה הייתה ממש ילדה, רק יום יומיים לפני המאסר הגיעה לקיבוץ. היא לא הבינה מה רוצים ממנה. הרגשתי אחריות עליה בבית הסוהר. היא הייתה כל כך שבורה, שעם צאתנו מהמאסר נסעה הביתה ולא חזרה לקיבוץ. יותר לא ראינו אותה.

    כעבור זמן נשלחתי שוב, הפעם יחד עם מרדכי טננבאום, לסמינר קצר לוילנה. היה זה סמינר להכשרת מדריכים לחוגים לעברית (את הסמינר הזה ניהלו יוסף ברסלבסקי, החוקר הידוע בידיעת הארץ ושולמית קרל, שפעלו אז כשליחי החלוץ בפולין). בדרך חזרה מהסמינר שוב “שיחק לנו המזל” ושוב נאסרנו. גם הפעם בקשר עם המצוד של קומוניסטים. היינו שלושה: אני, מרדכי טננבאום ועוד חברה. שוחחנו בינינו עברית וזה כנראה עורר את החשד אצל אישה שנסעה איתנו בקרון וכנראה הלשינה עלינו, כי באחת התחנות נכנסו שוטרים לקרון ואסרו אותנו. היינו במעצר זה רק יום אחד. מרדכי טננבאום הצליח להתחמק, להזעיק עזרה בעיירה ובערב שוחררנו. באביב 1939 שלחו אותי ואת מרדכי טננבאום לבריסק כדי לשקם בעיר זו את קיבוץ ההכשרה שנעזב. ב”החלוץ הצעיר” וב”החלוץ” ערכו אז גיוס חדש כדי להרחיב את ההכשרה שהתדלדלה והצטמצמה. היה שם בית נעזב מקיבוץ ההכשרה שהיה בו קודם. צריך היה להכין אותו בשביל החברים החדשים, למצוא עבורם מקומות עבודה ולבנות חיי חברה. הצלחנו להקים מחדש את קיבוץ ההכשרה. בתקופה זו לא נסעתי הביתה אף פעם לביקור, כי הייתי כל כך עסוקה, שלא ידעתי איך הזמן עובר. בבריסק הכרתי את חיקה גרוסמן שעבדה שם בקן “השומר הצעיר” וגרה בקיבוץ הכשרה שלנו.

    המלחמה מתקרבת

    כשהתפרסם הסכם מולוטוב-ריבנטרופ הנודע, האווירה התחילה להיות מחושמלת, וידענו כבר שמשהו הולך לקרות, ואנחנו צריכים להתכונן לבאות. באותה תקופה ביקרה אצלנו פרומקה פלוט ניצקה, חברת מרכז “החלוץ”. לימים בתקופת השואה בין הפעילים בארגון היהודי הלוחם. נפלה בבונקר הלוחמים בעיר בנדין.

    היא דיברה איתנו בתוגה רבה, כאדם רציני מאוד, כאילו הרבה יותר מבוגרת מאיתנו ויודעת מה שעומד לקרות. מהפגישה איתה יצאנו הרבה יותר רציניים. דובר היה שיש להתכונן לקראת המלחמה. הבנים ודאי יגויסו ויש להכניס את הבנות לניהול העניינים. זמן קצר לאחר שהיא נסעה התחלנו להתכונן. היו חברים בין המגויסים הצעירים שרצו לחזור הביתה. אינני יודעת מנין לקחנו את האומץ ואת העוז לעמוד נגדם. אבל שכנענו אותם שאנחנו חלק מגוף גדול, מהתנועה, טוב שנישאר יחד והתנועה תדאג לנו. ב-1 בספטמבר פרצה המלחמה.

    בנדודים

    נשארנו בבריסק עוד במשך 12 יום מאז פרוץ המלחמה. בלילה ה-12 יצאנו בדרך לפינסק. למחרת נכנסו כבר לבריסק הגרמנים. הלכנו, אני זוכרת, בשורה עורפית, על גבינו תרמילים שתפרנו בחופזה מסדינים לבנים, כי בד אחר לא היה לנו ולא ידענו שהצבע הלבן יחשוף אותנו בלילות לעיני הטייסים הגרמנים, שהיו מנמיכים טוס ויורים על הנמלטים. בדרך נקלענו יחד עם חיילים מהצבא הפולני להפצצה גדולה. זה היה ביער והייתה מנוסה גדולה. אני אישית איבדתי אז את כל עברי בצילומים. אני זוכרת שזאת הייתה אז עבורי מכה קשה מאוד. הבאתי אותי להכשרה קופסה יפה, שקיבלתי במתנה, ובה החזקתי את כל הצילומים שלי. היו לי צילומים מבית הספר, מהתנועה ופתאום אבד לי הכל, כל הדברים שהיו לי. נדמה היה לי שאני נעמדתי פתאום ערום ועריה. פתאום אני לא שום דבר, כי כל העבר איננו. אבל כשיצאתי מהיער וראיתי מה שעשתה ההפצצה, ראיתי גושי פלדה וגושי בשר שהתערבבו יחד ונתלו על עמודי הטלגרף, אז רק ראיתי כמה האבידה שלי וכל הבכי שלי הם טפלים. אז ראינו בפעם הראשונה מה זה מלחמה. המשכנו ללכת ברגל והגענו לפינסק, גם שם היה קיבוץ הכשרה. שם חיכו כבר לבוא הסובייטים שחצו אז את הגבול של פולין. שמחנו שמצאנו כאן חברי תנועה שקיבלו אותנו יפה. היינו כ-35 איש.

    הסובייטים באים

    היו אז מבין החברים שנתפסו לראיון הקומוניסטי. הם חזרו מזה אחר כך, אבל באותו ערב שהסובייטים נכנסו לעיר, הלכנו כולנו בהפגנה עצומה, יחד עם בילורוסים, אוקראינים ופולנים, לפגוש את הטנקים הסובייטים. העיר הייתה מוארת באלפי אורות, הדגלים התעופפו והשירה בקעה מפי כולם. היה משהו גרנדיוזי בזה, שאף אחד לא יכול היה להתנגד לו ולהישאר בבית. בהתחלה התנהגו החיילים הסובייטים בלבביות בעיקר לילדים, אותם הרכיבו על הטנקים לשם שעשוע. אבל לאחר כמה ימים פג הקסם. הסובייטים התחילו לארגן את השלטון החדש ולהתערב בחיי האוכלוסייה וכך הגיעו גם אלינו, לקיבוץ ההכשרה. פחדנו שיעשו אצלנו הרשמת חברים ומי יודע מה יהיה גורל אלה שיופיעו ברשימה. התחיל לבקר אצלנו פוליטרוק, קצין הסברה סובייטי, הוא ניהל שיחות ובירורים וניסה להשפיע על האנשים.

    באותם הימים נפגשתי עוד פעם עם פרומקה פלוט ניצקה. גם היא הייתה באזור הסובייטי יחד עם יתר חברי המרכז. היא התנדבה לחזור לוורשה לפעולה בתנועה ובאה לפינסק להיפרד מהוריה. אני זוכרות שטיילנו יחד. היה יום יפה, היא סיפרה על השלטון הקשה של הנאצים באזור הכיבוש הגרמני – הייתה להם אינפורמציה – וציטטה מן השיר הידוע של ביאליק: “השמש זרחה, השיטה פרחה, והשוחט שחט…”

    בינתיים נמסרה ווילנה לליטא ואז התגלה סיכוי להגיע בדרך זו ארצה. מרכז “החלוץ” שהתארגן בקובל ארגן את הבריחה לווילנה. אנו היינו הקבוצה האחרונה מפינסק שעברנו את הגבול. היה זה בימים הראשונים של ינואר 1940. אחרינו הגבול נסגר.

    בין חלוצים בווילנה ובשאוולי

    הגענו לווילנה לקיבוץ “החלוץ” ברחוב סובוץ’. התרכזו שם מאות חלוצים פליטים כמונו. בסובוץ’ נשארנו מספר חודשים. לאחר מכן נשלחנו מווילנה לעיר שאוולי. אמרו שהליטאים אינם יכולים לסבול שבעיר בירתם ווילנה, שזה רק עתה קיבלו במתנה, יסתובבו כל כך הרבה פליטים קרועים ובלואים, ולכן השתדלו לפזר אותם בתוך ליטא. הגענו לשאוולי כ-120 איש, המשכנו כקיבוץ. מצאנו גם שם קיבוץ הכשרה שנקרא “עמל” ובו נוער מ”החלוץ” בליטא. קיבלו אותנו יפה מאוד, בעיקר צוות המורים של בית הספר התיכון “תרבות” במקום. המנהל רודניק וצוות המורים קיבלו על עצמם לדאוג לנו לדירה, עבודה וכל דבר. לבסוף רצו גם לתת שם חדש לקיבוץ שלנו. הם הציעו לנו את השם הסמלי “סוכה”, כי כמונו, כבני ישראל שישבו בסוכות במדבר ופניהם לארץ המובטחת, ארץ ישראל. קשה היה לנו לסרב לאפוטרופסים שלנו. בכל זאת העזנו והסברנו שאנו חברי קיבוץ “שחריה” בפולין ואנחנו רוצים לשמור על הייחוד שלנו ועל שם הקיבוץ “שחריה”. הם הבינו ונסוגו מהצעתם.

    החיים בקיבוץ התארגנו. עמדנו בקשר עם הקיבוץ הליטאי. הם היו מבקרים אצלנו הרבה. הם הסתכלו עלינו כעל אנשים שיש להם כבר ניסיון בחיים ויש מה ללמוד מאיתנו. אנחנו היינו מאוד עצמיים, ניהלנו חיי חברה פעילים וכמובן, חיכינו לאפשרות לעלות ארצה. מרכז “החלוץ” שנשאר בווילנה השתדל בעניין העלייה ארצה, אך הדברים התפתחו אחרת. ביוני 1940 סופחה ליטא לברית המועצות. נאלצנו לפזר את הקיבוץ, אבל הצלחנו להשיג מקום בעליית גג בבית גדול. גרנו כאילו בנפרד, אבל בבית זה גרו כמה עשרות חברים ובמקום הזה היו נפגשים כל החברים. יכולנו להמשיך בפעולה חברתית, מובן שזה היה במחתרת. המשכנו גם לעבוד באותם המקומות שעבדנו קודם. אני עבדתי בבית חרושת לסוכריות ושוקולד שהיה שייך ליהודי. גם כאשר איחדו את בתי החרושת הקטנים לבית חרושת גדול, והוציאו אותו מידי בעליהם הקודמים, המשכתי לעבוד שם. באביב 1941 החלו השילוחים לסיביר. אמרו לנו כי גם אנחנו נמצאים ברשימה לשילוח, אך לא יכולנו לעשות נגד זה שום דבר.

    בידי הנאצים

    באותו קיץ פרצה מלחמת גרמניה-רוסיה. היה זה יום ראשון – יום המנוחה שלנו מעבודה. אחרנו לשכב במיטות, נהנים מהמנוחה ומתכוננים לצאת לטיול. והנה דופקים בדלת ו”מבשרים” לנו: פרצה מלחמה והמטוסים הגרמנים כבר חגים מעלינו. האוכלוסייה היהודית החלה מיד לברוח. לפנות בוקר של יום שני היינו כבר גם אנחנו בדרך, כל 120 החברים של הקיבוץ. כל הלילה התייעצנו והחלטנו שנלך עם כל היהודים. אנחנו חבורת צעירים, אבל בדרך נדדו משפחות שלמות עם ילדים קטנים. הליטאים סגרו בפניהם את הדלת, ואפילו מים לא נתנו לשתות. הרבה ימים לפני המלחמה הייתה כבר בליטא אוירה אנטישמית, ובכל מקום אמרו לנו: עוד מעט, עוד מעט ניפטר מכם, עוד מעט בואו הגרמנים הנה.

    עברנו את גבול אסטוניה, קיווינו להגיע לברית המועצות, אבל רק שלושה ימים היו גבולו בריה”מ פתוחים בפני הפליטים. רק קבוצה אחת שלנו הצליחה לעבור. הגבול נסגר בפנינו. באין ברירה החלטנו לחזור לשאוולי. אם ליפול בידי הגרמנים, נהיה לפחות במקום שרבים מכירים אותנו. היינו כ-60 איש, בדרך חזרה כבר ראינו איך שהליטאים הספיקו להתאכזר ליהודים, עוד לפני שהגרמנים התארגנו.

    הגענו בחזרה לשאוולי בלילה. היה גשם. חזרנו לאותו בית שבו היינו קום. העניינים התגלגלו במהירות. הגזירות תכפו זו אחר זו. באה פקודה להירשם לעבודה. פקפקנו האם להירשם, חששנו למלכודת. אני התקבלתי בחזרה לעבודה באותו בית חרושת שבו עבדתי קודם. אז עדיין שילמו שכר עבודה. אבל קשה היה לעבוד יחד עם הליטאיות הנאציות, ונאלצתי לעזוב את העבודה. בינתיים הכניסו כבר את היהודים לגטו. גם בגטו השתדלנו להיות יחד, אבל היינו מפוזרים בכמה קבוצות. היודנראט התייחס אלינו טוב, כי היינו צעירים וכוח עבודה ראשון בחשיבותו בשביל היודנראט גם כשהחלו לשלוח אנשים למחנות עבודה. בתור עובדים היינו מוגנים יותר מאחרים גם בזמן ה”אקציות”. היהודים שנתפסו ב”אקציות” לא נשלחו למחנות השמדה, הם נרצחו במקום. לא רצינו להשאר בגטו. חיפשנו דרך לצאת. אנשים חשבו שבעיירות קטנות המצב טוב יותר, אך התברר שגם שם רוצחים יהודים. הקבוצה שלי, 5 – 6 חברים, יצאה לעיירה קטנה. באותו יום שהגענו לשם, נערכה שם “אקציה” ואנחנו בקושי ניצלנו וחזרנו לשאוולי. בזמן החיסול הסופי של הגטו החזירו את כל אלה שהיו במחנות העבודה. גם אני הייתי בין החוזרים ממחנה העבודה. אחרי שרוב היהודים בגטו נרצחו העבירו אותנו, השרידים, למקומות אחרים.

    מצעד המוות

    עברנו ממחנה למחנה עד שהגענו למחנה ההשמדה הנודע שטוטהוף שבגרמניה. כאשר התקרבה החזית הובילו אותנו מערבה במה שנקרא “מצעד המוות”. עברנו ממקום למקום. אנשים לא יכלו לעמוד בזה. ברחנו. היה זה בלינת לילה בגורן. החלטתי: מפה לא נלך יותר. מה שיהיה, יהיה. יהרגו אותנו, יהרגו. רק פעם אחת מתים. הצלחנו, שלוש חברות להסתתר בתוך חבילות הקש. הקאפו שהרגישו שמישהו נעלם התרוצצו מעלינו, דקרו בפגיונות בחבילות, אך הייתה עדין אפלולית של שעת בוקר מוקדמת והם לא גילו אותנו. רק לפנות ערב עזבנו את הגורן. ידענו שלפי הלבוש המרופט שעלינו כל אחד יכיר אותנו. למזלנו האדם הראשון שפגשנו עזר לנו, למרות שהבין מי אנו. הוא הפנה אותנו למחנה של פולנים בקרבת מקום שהגיע יום לפנינו. עפ”י עצתו הצגנו את עצמנו כשייכות למחנה הזה ובגלל תקלה איחרנו להגיע. הופענו שם כפולניות. קיבלו אותנו וגם סודרנו לעבודה.

    השחרור

    לפני השחרור נקלענו ממש לחזית. בלילות, במרתף שבו הסתתרנו בפני חילופי היריות, היינו שומעים את הקללות הרוסיות ואת הדיבור הגרמני. היינו ממש באמצע. כאשר התקרבה החזית, רבים ברחו. אבל אני לא ברחתי, אף כי ידענו שסוף המלחמה מתקרב ולא כדאי היה כבר להסתכן. לא רציתי לעזוב את החברה שלי שהייתה חולה מאוד. עברתי את קווי החזית, הגעתי לרופא וגם הבאתי תרופות עבור החולה. בלילה האחרון לפני השחרור נכנסנו יחד עם כולם לאותו מרתף. היינו שלושתנו. בבוקר נכנסו הסובייטים. זה היה ב-21 במרץ 1945המשחררים הסובייטים שוב ריכזו אותנו במחנה עבודה. מי שלא היה במחנה היה חשוד, ראו בו משתף פעולה עם האויב. היה אביב. הם החליטו שצריך לעבד את השדות והביאו אותנו לסביבות העיר דנציג. שם עבדנו בהדרכת אגרונום. אנו – שלוש הבנות המשכנו להסוות את עצמנו כפולניות, כי הרגשנו שגם במחנה זה אורב לנו המוות, כל עוד המלחמה נמשכת. בינתיים השתוללה מגיפת טיפוס ורבים מתו בה. סוף המלחמה התקרב. המלחמה נגמרה בניצחון על הגרמנים ב-7.5.1945, אז הגיע למחנה שלנו פוליטרוק. הוא סיפר שנגמרה המלחמה ויום הניצחון הגיע. וכעת, אמר, הגיע הזמן שכל אחד יחזור לארצו, כי היו במחנה פליטים מארצות רבות. הוא הרגיש בנו שאנו יהודיות ואמר לנו: “הרי לכן אין ארץ משלכן, כעת כל החיים לפניכן, בואו אלינו לבריה”מ, תלמדו, תתפתחו ותחזירו לכן את השנים שאבדו.”

    בפולין בלי יהודים

    חזרנו לפולין. קיווינו שאולי נמצא מישהו מן המשפחה, ואולי התנועה קמה לתחייה ותתחדש תקוותנו לעלות ארצה. נרשמנו לנסוע ברכבת שהועמדה לרשות אלה שרצו לנסוע לפולין או דרך פולין לבריה”מ. וכך אחרי הרבה תלאות בדרך הגענו ב-13.5.1945 לוורשה. חיפשנו יהודים. מעט היהודים בוורשה פחדו אחד מהשני, היו הולכים ומסתכלים, אם מישהו לא רואה שמדברים עם יהודי. בכל זאת לבסוף ראה אותנו יהודי אחד – הוא הכיר שאנו יהודיות. הוא הראה לנו לאן ללכת, אמר לנו ש”החלוץ” מתארגן מחדש, וקיים אפילו “קיבוץ עלייה” בו מתארגנים צעירים לעלייה ארצה.

    לקט מתוך ראיון מוקלט מיום 21.12.1975

    ראיינה: רבקה פרליס

    מתוך ארכיון בית לוחמי הגיטאות.