שרה פייפל

05/05/1905 - 20/01/1982

פרטים אישיים

תאריך לידה: ל' ניסן התרס"ה

תאריך פטירה: כ"ה טבת התשמ"ב

ארץ לידה: פולין

שירות בטחון: צה"ל

שליחות תנועתית: תק"מ

תנועה ציונית: החלוץ

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

שרה פייפל

נולדה: 1905
נפטרה: 27.1.1981

שרה נולדה בשנת 1905 בעיירה אוליקה שברוסיה. הוריה היו עניים מאוד ואך בדוחק פרנסו את המשפחה ברוכת הילדים. שרה נאלצה להפסיק את לימודיה בבית הספר היהודי שבמקום כדי לעזור לאמה במשק הבית. אסונות שפקדו את המשפחה בזה אחר זה זעזעו את המשפחה והטילו על שרה הצעירה עומס רב.
מלחמת העולם הראשונה הביאה קלגסים זרים אל העיר, אשר התאנו לתושביה היהודים. שרה הושלכה למספר חדשים אל בית האסורים. משהשתחררה מצאה עצמה ללא פרנסה וללא אמצעי קיום לבני משפחתה. כושר ההמצאה והיכולת הנדירה להתגבר על מכשולים עמדו לה גם הפעם. שרה החלה מוכרת סחורה בירידים ולאט לאט הקימה חנות ממנה פרנסה את המשפחה.
עם הכרזת בלפור הוקמה בעיר תנועת נוער ציונית “החלוץ”. שרה הייתה בין ראשוני המצטרפים לתנועה ומיד מצאה עצמה במרכז הפעילות החלוצית. היא עסקה בהקמת תנועות נוער חלוציות גם בערים הסמוכות, וביסוד כיתות ללימוד עברית.

בקיץ 1930 עלתה ארצה והצטרפה לקבוצת אנשי קלוסובה שהתארגנו כ”פלוגה” ביגור. שרה, שהייתה מוגבלת מבחינה גופנית, סבלה רבות מאי יכולתה להצטרף אל שאר החברים שעסקו אותה עת בכבוש עבודה ובריאת קרקע בעמק. ביוזמתה ארגנה את ענף הלבוש והייתה בין הראשונות במחסן הבגדים. פעלה רבות ליסוד דפוסים ונהלים למחסן הקיבוצי. ב-1939 יצאה לפעילות במזכירות הקיבוץ, בארגון מחסן ההלבשה והדרכה לישובים בארגון מחסני בגדים.
עם פרוץ מלחמת השחרור תבעה לגייסה לשורות צה”ל ופעלה באגף האפסנאות. עם תום המלחמה חזרה לפעילותה במזכירות הקיבוץ.

בשובה ממזכירות הקיבוץ עבדה במחסן ובמתפרות. מגבלות גופניות הכבידו עליה והעיקו על ליבה, כי לא יכלה לתרום לחברה כפי שרצתה. כל חייה ראתה עצמה כעומדת לרשות הכלל ולשרות הציבור. על אף נכותה הייתה פעילה ומפעילה.
בערוב ימיה סבלה מבדידות ומכאוב, ויחד עם זאת ראתה בכל יגור את ביתה ומשפחתה.
את סיפור חייה כתבה בספר שהופיע בשנת 1975.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • שרה פייפל מספרת

    יש ברצוני להעלות על הכתב את קורות חיי, דבר זה ישמש לי עיסוק בשעות הפנויות. ואתם, כאשר תקראו אי-פעם את הדברים, אולי ישמשו לכם לקח-מה, תראו מה אכזרי הטבע כשהוא מקפח את האדם, אף שלפעמים יש גם כמה יתרונות במצב זה. יש להביא בחשבון שהתנאים משתנים והמצב לעולם איננו סטטי. יש והאדם אומלל, אך לפעמים הוא מאושר בגין יתרונות אחרים שהטבע העניק לו.

    בחיי האדם סתירות רבות: שמחה, סבל וכיוצא בזה. לפעמים אני שואלת את עצמי למה הגורל כל כך אכזר? אבל לא בידי הפתרון…

    אני מעלה על הכתב את קורות חיי, ומתפללת שזיכרוני לא יבגוד בי ויעזור לי להעלות מתהום הנשיה את האירועים הנאותים ולתאר את שעבר עלי מאז ועד עתה; את פעלי למען משפחתי ואת פעילותי בקרב הנוער בחוץ-לארץ ואת עבודתי בארץ…

    ***

    נולדתי בעיירה בשם אוליקה להורים עניים. אבי היה אדוק מאוד. הוא למד לימודי קודש מילדותו והיה אדם כן וישר, אדם צנוע ועניו. מעולם לא התערב בענייני הזולת ולילדיו לא אמר אף פעם מילה רעה…

    אמי היתה אשה חכמה, בעלת מרץ רב ומצויה יותר בהוויות העולם. תמיד היתה נכונה לעזור לבני משפחתה הקרובים והרחוקים…

    הורי נישאו בגיל צעיר מאוד… בגיל ארבע-עשרה… הזוג הצעיר ישב זמן רב אצל ההורים. במשך הזמן נולדו להורי חמישה ילדים – ארבע בנות ובן אחד. מצבם הכלכלי היה בשפל המדרגה, ואמא – חרף חוכמתה והאינטלגנציה הטבעית שלה – לא מצאה את הדרך לעזור בפרנסת המשפחה.

    למשפחה הזאת נולדתי כפי שהנני: בימים ההם לא ידעו מה לעשות. לא היו האמצעים הדרושים… התפתחותי השכלית היתה נורמלית, אולם אין כן לגבי ההתפתחות הפיזית. כשגדלתי התחלתי להרגיש שאין אני כיתר הילדים וגבר בי רגש הנחיתות. לא זכיתי לשחק עם הילדים ולהיות עימם כשווה בין שווים. שיחקתי לבדי בבית, ואני זוכרת שמשחקי היו בעיקר משחקי בנים, וצעצועי – מתאימים לבנים. כשהלכתי ל”חדר” ללמוד, ישבתי תמיד על ספסל של בנים. לימודי ב”חדר” לא נמשכו זמן רב. אמי נתקפה לעתים קרובות בהתקפים של כיס המרה וסבלה היה רב. הייתי בורחת לעתים קרובות מה”חדר” הביתה כדי לעזור לאמא.

    – – –

    בהיותי בגיל שתים-עשרה קרה לנו אסון: אחותי הבכורה חנה, שהיתה בגיל 32, חלתה. אמא נסעה מייד לקייב להיות עימה בניתוח, ואני הפכתי לבעלת הבית. הייתי חייבת לטפל בילדים, בגיסי, באבי ובאחי. עשיתי את מלאכות עקרת-הבית… כעבור שנתיים של יסורים השיבה אחותי את נשמתה לבוראה…

    פרצה מלחמת העולם הראשונה. החיילים שהגיעו לעיירה נכנסו לביתה של אחותי שנפטרה ועשו בו שמות… בעיית הקיום עמדה בכל חומרתה. והנה עלה רעיון במוחי כיצד לפרנס את הילדים ואת עצמנו. בבית אחותי, בו גרנו, היה פרוזדור שפנה לרחוב המרכזי. הצעתי לאמא לפתוח פונדק ולמכור תה ומאכלים קלים. אמא התנגדה… בגלל מחלתה חששה אמי פן אכרע לבדי תחת העול. חרף התנגדותה של אמי תכננתי את פרטי הפונדק… נטלתי כלי סיוד וסיידתי את הפרוזדור, ניקיתי היטב את המיחם, העמדתי שולחן ליד החלון ועל השולחן כמה כוסות, והרי לך מסעדה בזעיר אנפין! למחרת קניתי לחמניות והחיילים החלו לבוא לשתות תה ולאכול לחמניות. החיילים לא הסתפקו באלה וביקשו גם וודקה, אולם וודקה לא היתה ובלית ברירה ביקשו או-דה-קולון… התחלנו למכור לחיילים את המשקה וכך התפרנסנו זמן-מה וע”י כך נמנעה מאיתנו חרפת רעב.

    אולם יש ואדם מסתנוור משום שההצלחה מאירה לו פנים. הביקוש לוודקה היה רב והתחלתי לייצרה בבית… עזרו לי בזה שני הבנים הגדולים של אחותי.

    והנה, אשר יגורנו בא. הלשינו עלינו, ובאחד הלילות באו שוטרים ותפסו אותי בשעת מעשה… לקחו אותי ואת האביזרים והחומרים, וכעבור כמה ימים שלחו אותי לעיר דובנה לבית הסוהר… כעבור חודשיים שיחררו אותי… השאלה – איך לפרנס את המשפחה לא הרפתה ממני… את הלחם אפיתי בעצמי. עודני זוכרת איך עמדתי על כסא גבוה כדי ללוש את הבצק…

    לפעמים בחיים נפתרת בעיה אחת ומיד מופיעות בעיות חדשות. ניהלתי את החנות בסדר והתפרנסנו בכבוד… החלטנו לפתוח בכפר חנות מכולת…

    – – –

    חלפו ימים, וכשפורסמה הצהרת בלפור קמה בעיירה תנועת נוער ציונית. התאספנו לחגוג את המאורע; עברנו בכל רחובות העיירה, דגלים בידינו ושירה על שפתותינו. הלב פעם והשמחה והעצב שימשו בעירבוביה, שכן אני לא יכולה הייתי להיספח לתנועה כי הייתי טרודה לקיים ולפרנס את משפחתי. לילות רבים לא עצמתי עיני. לבי היה עם התנועה ואליה לא יכולתי להגיע ולהימנות על חבריה. לא עצרתי ברוחי. התיישבתי וכתבתי שיר ומכתב להנהלה וביקשתי להתקבל לתנועה…

    התמסרתי ל”החלוץ” ושכחתי שיש לי חנות… החנות נמאסה עלי. שאלתי את עצמי עד מתי אעסוק במסחר…

    זו היתה התקופה שהנוער מ”החלוץ” החל להצטרף להכשרות קלוסובה ושחריה, והיו שנדרשו לוורשה לסמינר. רציתי גם אני לצאת להכשרה, חרף חששותי שלא אוכל לעמוד בזה… עסקתי בארגון “החלוץ” ובהרכבת קבוצות ללימוד עברית; המלאכה היתה רבה, כי הורי הנוער בעיירה לא ראו בעין יפה את מעשי, וטענו נגדי שאני מקלקלת את בניהם…

    עד היכן הגיעו שגעוני ומסירותי לענייני “החלוץ” אפשר ללמוד מכך שעל אף מחלתה של אמי הייתי משאירה אותה לבדה והולכת ל”החלוץ”. לאחר כמה שבועות של מחלה נפטרה אמא בגיל שבעים ושתים…

    התחילה תנועת עליה מ”החלוץ” ומשכבות אחרות. גם אני התחלתי לחשוב על עלייתי ארצה, שהרי לשם כך עשיתי כל מה שעשיתי. המטרה הנכספת היתה עליה. במרכז בוורשה הסכימו לעלייתי, ולשם כך היה עלי לנסוע לקלוסובה לביים נישואים פיקטיביים, כי לי בלבד לא היו נותנים סרטיפיקט. נסעתי לקלוסובה ושהיתי שם שישה שבועות. לאחר מכן רשמו אותי כ”אשת חבר”… אין מלים בפי כדי לבטא את אושרי, אולם גם לבטים קשים עברתי, ביודעי שעלי לעזוב את אבא. אבל לוותר על עלייתי ארצה לא יכולתי.

    – – –

    באתי ארצה בחודש יולי 1930. במרכז קבעו שאצטרף לקבוצת אנשי קלוסובה שהלכו לגבעת השלושה, אבל התארגנה גם קבוצה מקלוסובה שהלכה לפלוגת יגור, שם היו כמה מחברי המרכז, וכשנודע להם שהגעתי ארצה דרשו שאצטרף. ביגור היו כ-30 חברים ותיקים מארצות שונות שיסדו את הפלוגה. מגמת המרכז היתה לאחד את הפלוגה עם המשק שהיה בשכנות. המשק היה זעיר. היו בו כמה ענפים קטנים. לחברינו מקלוסובה שבאו לפלוגת יגור היתה אידיאה לעבוד בעבודות-חוץ שונות…

    ***

    לאחר שבאתי ליגור תקפוני רגשי נחיתות, כי לא היה לי מקום לעבוד בו. התהלכתי מדוכאה עד אשר חליתי והביאו אותי לבית החולים בעפולה… הרופאים פסקו שאני לא מסוגלת לחיות באקלים של הארץ. הרופאים דיברו ביניהם ברוסית ומדבריהם הבינותי שלדעתם יש לשלוח אותי בחזרה לחוץ-לארץ, כי לא אוכל להסתגל לאקלים בארץ. למרות מצבי הקשה היתה החלטתי נחושה לא לחזור לחוץ-לארץ, ואם עלי למות – אזי בארץ. הוחלט להעבירני לירושלים, לפלוגת רמת רחל, שם האקלים טוב יותר. שהיתי שם כמה חודשים והבראתי קמעה. חזרתי ליגור, והבעיה של מקום העבודה חזרה וניצבה בפני. המצב הכלכלי בפלוגה היה קשה מאוד…

    כשראיתי את המצב תליתי מודעה בזו הלשון: “מי שיש לו נעליים קרועות יביא אלי לתיקון”. החברים חשבו שאני סנדלרית. אספתי את הנעליים הקרועות שהחברים הביאו ונסעתי לחיפה. בעיר התחתונה מצאתי סנדלר באחת החצרות… בערב אספתי את הנעליים… חזרתי עם הנעליים המתוקנות הביתה ובשמחה ללא גבול חילקתי אותן לחברים.

    אינני זוכרת עתה כמה זמן המשכתי בעיסוק זה… התחלתי לחשוב על הקמת סנדלריה… אחרי טיפול רב וקשיים הקימו סוכה קטנה. קניתי כלי עבודה ומַטְלָה התחילה לתקן את נעלי העבודה. מעתה היתה מטרתי להגיע גם לנעלי מנוחה… הסנדלריה הלכה והתפתחה. צירפתי לעניין עוד חברה – את רחל כץ. בה בעת נודע לי שבפלוגה נמצא חבר היודע את מלאכת הסנדלרות (הוא נחמן מתוקי)… וכך גדלה הסנדלריה והתחילו תופרים גם נעלי מנוחה. לאושרי לא היה גבול, אבל היה גם כאב צורב על שאינני יכולה לעבוד בסנדלריה ושאין לי עדיין מקום עבודה. הייתי נוהגת לשבת עם עובדי הסנדלריה, לשוחח עימם ולשיר שירים – – –

    ***

    לא כתבתי מה שכתבתי כדי להנציח את פועלי בחוץ-לארץ ובארץ. אני נוטה להאמין שאין גורל עליון. מאמינה אני שגורלו של אדם נתון בידיו. כראיה לכך יכולה אני לומר שאדם כמוני, ללא השכלה, מסוגל לעשות מה שעשיתי אני בחיי. רק מכוח רצונו והמסירות לעבודה והאמונה שבלב, יכול כל אחד להגיע למה שהגעתי אני – לחיים מלאי סיפוק ואמונה באידיאלים. על האמונה שלי צריכה אני להודות להורי, ובפרט לאבי שהיה מאמין גדול בתורה ובאלוהים, ואני ירשתי ממנו את האמונה. אני מאמינה באלוהים של עבודה. אני מאמינה בקיבוץ ובמדינה יהודית סוציאליסטית.

    שרה פייפל

    [קטעים מתוך הספר “שרה פייפל מספרת”, שיצא לאור בשנת 1975]

  • מכתב משושנה רייכמן (גליל-ים)

    “שרה פייפל מספרת”

    בא לידי הספרון הקטן “שרה פייפל מספרת”. מכיוון שהתחלתי לקוראו לא נותקתי ממנו עד שסיימתיו. כחברת הקיבוץ, שחיה כל אותם הדברים והמעשים מצידו השני של המתרס, כלומר כמקבלת וכמטופלת, היה לי מעניין להציץ לצידו האחר ולראות מאין ואיך באו אלינו כל אותם הפריטים שהקלו במידה כה רבה על חיינו.

    מי מאיתנו איננו זוכר את המכבסה בצריף הפח, עם ראשי החבֵרוֹת המורכנים מעל הגיגיות, את המגבות (אחת לכל חבר) שנאספו בבוקר יום שישי, כדי לחלקן נקיות בו באותו הערב. והנה קמה והיתה מכבסה עם מכונות משוכללות, כשהייבוש איננו תלוי עוד בידי שמים. והמעיל הראשון שנתפר משמיכה, חולצות חמות, מכנסיים, נעליים… עד הגיענו הלום למחסן ההלבשה המרכזי המפואר, המשרת חברי הקיבוצים…

    היה זה חלומה של שרה פייפל שקרם גידים ועור והפך למציאות. אך החלומות אינם מתגשמים בעצמם ולא ברוח הקודש יורדים על העולם. הרבה עמל ויזע השקיעה שרה פייפל ושכמותה, הרבה תככים ומכשולים ניגפו את רגליה, אך לא ריפו את ידיה.

    טוב ששרה כתבה את ספרה ובזה הוסיפה נדבך נכבד על מלאכת הבנייה שעשתה עד כה. הספר משמש תעודה היסטורית לתולדות הישוב בשנותיו הגורליות, ובעיקר על דרך התפתחותו של הקיבוץ בשטח המוגדר – הכְּסוּת. דור הראשונים ובוניו של הישוב העברי בארץ בכללו, ובפרט מניחי היסודות ומגשימיו של רעיון הישוב. העיירה היהודית, על דלפוניה, היתה מקור לא אכזב ממנו צמחה התנועה החלוצית.

    האמונה הבלתי מעורערת של האבות, החסידים, היתה לנחלת הבנים, שבאותה הדבקות ובאותו הלהט המשיכו והגשימו את חלום האבות – חזרה ל”ארץ הצבי” ובניית חורבות ירושלים.

    על רקע זה של העיירה היהודית במזרח-אירופה מצטיירת דמותה האימהית של שרה פייפל, הדואגת לכל, הכואבת את הכל, המושיעה לכל. תחילה בעיירתה, מעמיסה היא על עצמה את עול פרנסת משפחתה כדבר המובן מאליו. לאחר עלייתה ארצה הורחב תחום פעילותה. היא דואגת לחברי קיבוצה, יגור; היא דואגת לכל חברי הקיבוץ המאוחד, ובשלב יותר מאוחר – לחברי קיבוצים מזרמים אחרים. שרה מלבישה ומחממת את נערי הפלמ”ח וחיילי צה”ל הראשונים….

    גם לאחר שנגזר עליה מטעמי הבריאות והגיל להיצמד לחדרה שביגור – יודעת היא למצוא פורקן לליבה השופע אהבת הזולת, ומקרבת אליה ילדים שאין להם הורים במקום, ומשמשת להם אֵ ם.

    כל זה ועוד… ועוד… תמצאו בספרה הצנוע של שרה פייפל. ללא מליצות, בשפה פשוטה המובנת לכל. אין בו אידאולוגיה לשמה, אך יש בו הרבה הרבה מעשים…

    שושנה רייכמן (גליל-ים)

  • מכתב מעדנה סולודר

    לשרה היקרה שלום!

    קראתי ספרך בנשימה אחת. סיפור אמת, החובק דרך של חיים ועקרונות להגשים. (בעצם, המילים “הגדולות” אינן מתאימות לתארו).

    תוך כדי קריאה נזכרתי בזיכרונות ילדות: “שרה פייפל” היה שֵם, דמות וכמעט “מושג” לנו – בני הקיבוץ. והנה ניתנה הזדמנות להציץ אל המקור, אל הבית היהודי בעיירה, חיי העבודה והחלוץ.

    דומני שהסיפוק הגדול – שהצלחת ליצור בחייך יסוד ודפוסים קיבוציים לאחד השטחים הרגישים בחיינו, והלוואי ורבים ילמדו מספרך הצנוע את דרך העקשנות להגשים.

    בברכה,

    עדנה

    מזכירות הקיבוץ המאוחד

    28.11.1975

  • יגור לקראת שנתה ה-49

    הייתי רוצה שיסבירו לי

    …הייתי רוצה שיסבירו לי מה זה אידאולוגיה. פעם חייתי אידאולוגיה, ידעתי מה זה: התיישבות, שיוויון, עבודה, תרבות, חיי חברה, סיפוק צרכים באופן קולקטיבי ולא כל אחד לחוד. זו היתה בשבילי פחות או יותר אידאולוגיה. עכשיו המצב שונה… שיוויון אין אצלנו. סיפוק הצרכים עבר מהכלל לפרט.

    אינני מתגעגעת לאותו שיוויון שלפני 40 שנה, כאשר הלכו בחולצה אחת, אבל כאשר התקציב עובר לפרט והוא עושה בו כרצונו, אמנם נוח לו יותר, אבל בכל זאת יש לתקציב הכולל השלכות חמורות מאוד. אולי אנחנו לא רואים זאת, ואולי לא רוצים לראות ולשמוע ולא בודקים את הדברים, אבל הם קיימים. לי זה מפריע. גם העבודה השכירה כבר לא מפריעה לרבים.

    אין להאשים את הצעירים. הם דור מלחמה ונושאים עליהם עול של המלחמה וחיים במתח רב. מהם אין לדרוש אידאולוגיה. איפה האידאולוגיה של הוותיקים? יש מי שמתפאר שאינו בא לאסיפות. אינני מקבלת זאת. מדוע שלא יבואו לאסיפות לדרוש דיון עקרוני על עבודה שכירה? באסיפות בכלל הפסיקו לדבר ולדון בבעיה זו. הצעירים נתקלים עכשיו בעניין של עבודה שכירה – אולי מתלבטים ואולי לא, אבל הם עושים זאת בקלות יותר מאשר החברים המבוגרים. מדוע הסתלקנו? אבל אם חלק מהחברים המבוגרים לא בא לאסיפות – מניין תגיע האידאולוגיה לצעירים? הם אמנם התחנכו בבית-ספר קיבוצי, אבל לא חיים את הבעיות הללו…

    ומה ששייך לחיי חברה – האם יש אצלנו חיי חברה? במה הם מתבטאים? אוכלים יחד ארוחת ערב וכל אחד ממהר לחדרו, ובוודאי למי שיש טלביזיה. האם מתעניין מישהו בחיי הזולת?

    – – –

    ושוב. הייתי רוצה שיסבירו לי מה זה אידאולוגיה. אם זה לא אספקה כללית, אם זה לא שיוויון, אם זה לא הבעיה של עבודה שכירה – מה זה אם כן אידאולוגיה? ושוב – אין להאשים רק את הצעירים. הוותיקים חיים לא פחות מהצעירים בחוסר אידאולוגיה.

    שרה פייפל

    יומן יגור, 19.2.1971

  • פגישה עם גולדה מאיר ז

    מרוב כאב והתרגשות על גולדה שאיננה, אינני יכולה לגנוז בלבי ולא לספר על הזכות שהיתה לי להיפגש איתה במשרדה כשהיתה שרת העבודה. היא קיבלה אותי כמכרה ותיקה. גולדה ידעה לטפל בדברים גדולים של עמנו וגם לענות על דברים קטנים לפונים אליה.

    כשעבדתי במזכירות הקיבוץ והתחלתי לבקר במשקים, ראיתי שאין חייטים ותופרות ואין מי שיידע לתקן בגדים שנקרעו. עלה בדעתי לסדר קורסים. מצאתי מדריכים, אבל ידעתי שלא יהיה באפשרותי לקיים את הקורסים מפני שהמשקים לא ישלמו עבור השתתפות חבריהם. התלבטתי מה לעשות ועלה בדעתי לפנות למשרד העבודה. נסעתי לירושלים, ואחרי הרבה חיפושים מצאתי את המשרד. המזכירה שאלה אותי למי אני צריכה. עניתי: לגולדה מאיר. לא חיכיתי הרבה זמן וגולדה יצאה והזמינה אותי לחדרה.

    בשיחה סיפרתי לה על הצורך שלנו בקורסים לתפירה ועל רצוני שמשרד העבודה ישלם למדריכים. גולדה הקשיבה לי ושאלה: למה לך קורסים לתפירה כשאת מספרת לי שאין תקציב להלבשה? עניתי לה שאני מקווה כי יהיה תקציב וגם יתפרו. גולדה הבטיחה לי שמשרד העבודה ישלם עבור הקורסים שאסדר.

    יצאתי מהשיחה עם גולדה מאושרת ונרגשת על שנפל בזכותי להיפגש עם אדם שיודע להקשיב ולטפל בדברים גדולים כקטנים. מאז משלם משרד העבודה עבור הקורסים שהתנועה הקיבוצית מסדרת.

    שרה פייפל

    יומן יגור, 22.12.1978

  • כמה בעיות וכמה פתרונות

    אם לכתוב על בעיות הקשיש בקיבוץ, יש צורך בשני אלמנטים: מחקר וידע. לצערי שני האלמנטים הללו אינם עומדים לרשותי. אבל בכל זאת אנסה להעלות כמה בעיות וגם כמה פתרונות שיכולים, לדעתי, לבוא בחשבון.

    קודם כל אני רוצה לציין את היתרונות שיש לקשיש בקיבוץ: חוסר דאגה כלכלית, דירה, חשמל, מים, קופת חולים, רופא במקום, אחיות שמטפלות בו לפי הצורך, ועוד ועוד. והדבר הכי חשוב – עבודה, אם הקשיש מסוגל לעבוד.

    מותר לנו להתגאות ולהעריך את המסגרת הקיבוצית שיצרנו בהיותנו צעירים. הקמנו כל זה בעמל רב ובמסירות רבה. אם להשוות את חיי הקשיש בקיבוץ מול חיי הקשיש בעיר, אנחנו צריכים להיות מאושרים.

    בכל זאת ישנן בעיות ואי-שביעות רצון. נשאלת השאלה – מדוע? הקשיש היה פעם צעיר, עבד בעבודות שונות, היה פעיל בוועדות שונות, מעורב בחברה. בקיצור, היום היה קצר כדי לבצע הכל, והיה בזה סיפוק רב. עתה אותו חבר, בתור קשיש, עבר לעבודה פחות יצרנית. הוא כבר לא פעיל בוועדות, עובד כמה שעות, היום נעשה ארוך מדי ויש חוסר בסיפוק. הרי כתוב: “לא על הלחם לבדו יחיה האדם”.

    ישנם קשישים שהזדקנו גופנית אבל נפשית הם נשארו צעירים. כל מה שהקשיש עשה פעם – חסר לו עכשיו, והוא מחפש שטחי פעילות ויש לו צורך עז בפעולה ותעסוקה אחרי העבודה. גדל דור צעיר בקיבוץ שיש להתגאות בו. בדרך הטבע ניהול העניינים במשק עבר לידיהם, והחבר הקשיש נשאר בצד. לא בוחרים בו לוועדות. לא תמיד יש לצעירים סבלנות לשמוע אותו. לחבר הקשיש יש הרבה זמן. לפעמים הוא לא יודע מה לעשות עם עצמו, ואז מופיעות בעיות בריאותיות.

    לפי דעתי, החבר הקשיש שיש לו רצון וצורך לעשות משהו לטובת החברה, עליו להתנדב לשטח פעולה שהדור הצעיר לא פועל בו, ולא יפעל – מחוסר זמן…. על החבר הקשיש להתנדב לפעולה בקליטת עליה וחיסול העבודה השכירה…

    לפי דעתי, החברים הקשישים צריכים להביא את דבר תנועת הקיבוץ למרכזי עולים, לעיירות הפיתוח ולשכונות העוני. הם צריכים ללכת בסיסמה: “להכיר את חיי הקיבוץ ולבוא לחיות בו”….

    אני שומעת שאתם אומרים שזאת עבודה קשה לחבר הקשיש, אך ידוע כי אין דבר קשה שעומד בפני הרצון והמטרה. לחברים אלה שלא יכולים להשתתף בפעולות הנ”ל, על הוועדה הגרונטולגית לסדר קורסים למלאכת-יד, חוגים שונים לקריאה משותפת, טיולים, כינוסים איזוריים, הרצאות… לא רק על חייו של הקשיש.

    יש להעסיק את החבר בשאלות שונות, כדי שלא יהיה לו זמן לחשוב על מיחושים שונים, זה יהיה לטובת החבר והחֶברה.

    שרה פייפל

    יומן יגור, 19.8.1977