יש ברצוני להעלות על הכתב את קורות חיי, דבר זה ישמש לי עיסוק בשעות הפנויות. ואתם, כאשר תקראו אי-פעם את הדברים, אולי ישמשו לכם לקח-מה, תראו מה אכזרי הטבע כשהוא מקפח את האדם, אף שלפעמים יש גם כמה יתרונות במצב זה. יש להביא בחשבון שהתנאים משתנים והמצב לעולם איננו סטטי. יש והאדם אומלל, אך לפעמים הוא מאושר בגין יתרונות אחרים שהטבע העניק לו.
בחיי האדם סתירות רבות: שמחה, סבל וכיוצא בזה. לפעמים אני שואלת את עצמי למה הגורל כל כך אכזר? אבל לא בידי הפתרון…
אני מעלה על הכתב את קורות חיי, ומתפללת שזיכרוני לא יבגוד בי ויעזור לי להעלות מתהום הנשיה את האירועים הנאותים ולתאר את שעבר עלי מאז ועד עתה; את פעלי למען משפחתי ואת פעילותי בקרב הנוער בחוץ-לארץ ואת עבודתי בארץ…
***
נולדתי בעיירה בשם אוליקה להורים עניים. אבי היה אדוק מאוד. הוא למד לימודי קודש מילדותו והיה אדם כן וישר, אדם צנוע ועניו. מעולם לא התערב בענייני הזולת ולילדיו לא אמר אף פעם מילה רעה…
אמי היתה אשה חכמה, בעלת מרץ רב ומצויה יותר בהוויות העולם. תמיד היתה נכונה לעזור לבני משפחתה הקרובים והרחוקים…
הורי נישאו בגיל צעיר מאוד… בגיל ארבע-עשרה… הזוג הצעיר ישב זמן רב אצל ההורים. במשך הזמן נולדו להורי חמישה ילדים – ארבע בנות ובן אחד. מצבם הכלכלי היה בשפל המדרגה, ואמא – חרף חוכמתה והאינטלגנציה הטבעית שלה – לא מצאה את הדרך לעזור בפרנסת המשפחה.
למשפחה הזאת נולדתי כפי שהנני: בימים ההם לא ידעו מה לעשות. לא היו האמצעים הדרושים… התפתחותי השכלית היתה נורמלית, אולם אין כן לגבי ההתפתחות הפיזית. כשגדלתי התחלתי להרגיש שאין אני כיתר הילדים וגבר בי רגש הנחיתות. לא זכיתי לשחק עם הילדים ולהיות עימם כשווה בין שווים. שיחקתי לבדי בבית, ואני זוכרת שמשחקי היו בעיקר משחקי בנים, וצעצועי – מתאימים לבנים. כשהלכתי ל"חדר" ללמוד, ישבתי תמיד על ספסל של בנים. לימודי ב"חדר" לא נמשכו זמן רב. אמי נתקפה לעתים קרובות בהתקפים של כיס המרה וסבלה היה רב. הייתי בורחת לעתים קרובות מה"חדר" הביתה כדי לעזור לאמא.
– – –
בהיותי בגיל שתים-עשרה קרה לנו אסון: אחותי הבכורה חנה, שהיתה בגיל 32, חלתה. אמא נסעה מייד לקייב להיות עימה בניתוח, ואני הפכתי לבעלת הבית. הייתי חייבת לטפל בילדים, בגיסי, באבי ובאחי. עשיתי את מלאכות עקרת-הבית… כעבור שנתיים של יסורים השיבה אחותי את נשמתה לבוראה…
פרצה מלחמת העולם הראשונה. החיילים שהגיעו לעיירה נכנסו לביתה של אחותי שנפטרה ועשו בו שמות… בעיית הקיום עמדה בכל חומרתה. והנה עלה רעיון במוחי כיצד לפרנס את הילדים ואת עצמנו. בבית אחותי, בו גרנו, היה פרוזדור שפנה לרחוב המרכזי. הצעתי לאמא לפתוח פונדק ולמכור תה ומאכלים קלים. אמא התנגדה… בגלל מחלתה חששה אמי פן אכרע לבדי תחת העול. חרף התנגדותה של אמי תכננתי את פרטי הפונדק… נטלתי כלי סיוד וסיידתי את הפרוזדור, ניקיתי היטב את המיחם, העמדתי שולחן ליד החלון ועל השולחן כמה כוסות, והרי לך מסעדה בזעיר אנפין! למחרת קניתי לחמניות והחיילים החלו לבוא לשתות תה ולאכול לחמניות. החיילים לא הסתפקו באלה וביקשו גם וודקה, אולם וודקה לא היתה ובלית ברירה ביקשו או-דה-קולון… התחלנו למכור לחיילים את המשקה וכך התפרנסנו זמן-מה וע"י כך נמנעה מאיתנו חרפת רעב.
אולם יש ואדם מסתנוור משום שההצלחה מאירה לו פנים. הביקוש לוודקה היה רב והתחלתי לייצרה בבית… עזרו לי בזה שני הבנים הגדולים של אחותי.
והנה, אשר יגורנו בא. הלשינו עלינו, ובאחד הלילות באו שוטרים ותפסו אותי בשעת מעשה… לקחו אותי ואת האביזרים והחומרים, וכעבור כמה ימים שלחו אותי לעיר דובנה לבית הסוהר… כעבור חודשיים שיחררו אותי… השאלה – איך לפרנס את המשפחה לא הרפתה ממני… את הלחם אפיתי בעצמי. עודני זוכרת איך עמדתי על כסא גבוה כדי ללוש את הבצק…
לפעמים בחיים נפתרת בעיה אחת ומיד מופיעות בעיות חדשות. ניהלתי את החנות בסדר והתפרנסנו בכבוד… החלטנו לפתוח בכפר חנות מכולת…
– – –
חלפו ימים, וכשפורסמה הצהרת בלפור קמה בעיירה תנועת נוער ציונית. התאספנו לחגוג את המאורע; עברנו בכל רחובות העיירה, דגלים בידינו ושירה על שפתותינו. הלב פעם והשמחה והעצב שימשו בעירבוביה, שכן אני לא יכולה הייתי להיספח לתנועה כי הייתי טרודה לקיים ולפרנס את משפחתי. לילות רבים לא עצמתי עיני. לבי היה עם התנועה ואליה לא יכולתי להגיע ולהימנות על חבריה. לא עצרתי ברוחי. התיישבתי וכתבתי שיר ומכתב להנהלה וביקשתי להתקבל לתנועה…
התמסרתי ל"החלוץ" ושכחתי שיש לי חנות… החנות נמאסה עלי. שאלתי את עצמי עד מתי אעסוק במסחר…
זו היתה התקופה שהנוער מ"החלוץ" החל להצטרף להכשרות קלוסובה ושחריה, והיו שנדרשו לוורשה לסמינר. רציתי גם אני לצאת להכשרה, חרף חששותי שלא אוכל לעמוד בזה… עסקתי בארגון "החלוץ" ובהרכבת קבוצות ללימוד עברית; המלאכה היתה רבה, כי הורי הנוער בעיירה לא ראו בעין יפה את מעשי, וטענו נגדי שאני מקלקלת את בניהם…
עד היכן הגיעו שגעוני ומסירותי לענייני "החלוץ" אפשר ללמוד מכך שעל אף מחלתה של אמי הייתי משאירה אותה לבדה והולכת ל"החלוץ". לאחר כמה שבועות של מחלה נפטרה אמא בגיל שבעים ושתים…
התחילה תנועת עליה מ"החלוץ" ומשכבות אחרות. גם אני התחלתי לחשוב על עלייתי ארצה, שהרי לשם כך עשיתי כל מה שעשיתי. המטרה הנכספת היתה עליה. במרכז בוורשה הסכימו לעלייתי, ולשם כך היה עלי לנסוע לקלוסובה לביים נישואים פיקטיביים, כי לי בלבד לא היו נותנים סרטיפיקט. נסעתי לקלוסובה ושהיתי שם שישה שבועות. לאחר מכן רשמו אותי כ"אשת חבר"… אין מלים בפי כדי לבטא את אושרי, אולם גם לבטים קשים עברתי, ביודעי שעלי לעזוב את אבא. אבל לוותר על עלייתי ארצה לא יכולתי.
– – –
באתי ארצה בחודש יולי 1930. במרכז קבעו שאצטרף לקבוצת אנשי קלוסובה שהלכו לגבעת השלושה, אבל התארגנה גם קבוצה מקלוסובה שהלכה לפלוגת יגור, שם היו כמה מחברי המרכז, וכשנודע להם שהגעתי ארצה דרשו שאצטרף. ביגור היו כ-30 חברים ותיקים מארצות שונות שיסדו את הפלוגה. מגמת המרכז היתה לאחד את הפלוגה עם המשק שהיה בשכנות. המשק היה זעיר. היו בו כמה ענפים קטנים. לחברינו מקלוסובה שבאו לפלוגת יגור היתה אידיאה לעבוד בעבודות-חוץ שונות…
***
לאחר שבאתי ליגור תקפוני רגשי נחיתות, כי לא היה לי מקום לעבוד בו. התהלכתי מדוכאה עד אשר חליתי והביאו אותי לבית החולים בעפולה… הרופאים פסקו שאני לא מסוגלת לחיות באקלים של הארץ. הרופאים דיברו ביניהם ברוסית ומדבריהם הבינותי שלדעתם יש לשלוח אותי בחזרה לחוץ-לארץ, כי לא אוכל להסתגל לאקלים בארץ. למרות מצבי הקשה היתה החלטתי נחושה לא לחזור לחוץ-לארץ, ואם עלי למות – אזי בארץ. הוחלט להעבירני לירושלים, לפלוגת רמת רחל, שם האקלים טוב יותר. שהיתי שם כמה חודשים והבראתי קמעה. חזרתי ליגור, והבעיה של מקום העבודה חזרה וניצבה בפני. המצב הכלכלי בפלוגה היה קשה מאוד…
כשראיתי את המצב תליתי מודעה בזו הלשון: "מי שיש לו נעליים קרועות יביא אלי לתיקון". החברים חשבו שאני סנדלרית. אספתי את הנעליים הקרועות שהחברים הביאו ונסעתי לחיפה. בעיר התחתונה מצאתי סנדלר באחת החצרות… בערב אספתי את הנעליים… חזרתי עם הנעליים המתוקנות הביתה ובשמחה ללא גבול חילקתי אותן לחברים.
אינני זוכרת עתה כמה זמן המשכתי בעיסוק זה… התחלתי לחשוב על הקמת סנדלריה… אחרי טיפול רב וקשיים הקימו סוכה קטנה. קניתי כלי עבודה ומַטְלָה התחילה לתקן את נעלי העבודה. מעתה היתה מטרתי להגיע גם לנעלי מנוחה… הסנדלריה הלכה והתפתחה. צירפתי לעניין עוד חברה – את רחל כץ. בה בעת נודע לי שבפלוגה נמצא חבר היודע את מלאכת הסנדלרות (הוא נחמן מתוקי)… וכך גדלה הסנדלריה והתחילו תופרים גם נעלי מנוחה. לאושרי לא היה גבול, אבל היה גם כאב צורב על שאינני יכולה לעבוד בסנדלריה ושאין לי עדיין מקום עבודה. הייתי נוהגת לשבת עם עובדי הסנדלריה, לשוחח עימם ולשיר שירים – – –
***
לא כתבתי מה שכתבתי כדי להנציח את פועלי בחוץ-לארץ ובארץ. אני נוטה להאמין שאין גורל עליון. מאמינה אני שגורלו של אדם נתון בידיו. כראיה לכך יכולה אני לומר שאדם כמוני, ללא השכלה, מסוגל לעשות מה שעשיתי אני בחיי. רק מכוח רצונו והמסירות לעבודה והאמונה שבלב, יכול כל אחד להגיע למה שהגעתי אני – לחיים מלאי סיפוק ואמונה באידיאלים. על האמונה שלי צריכה אני להודות להורי, ובפרט לאבי שהיה מאמין גדול בתורה ובאלוהים, ואני ירשתי ממנו את האמונה. אני מאמינה באלוהים של עבודה. אני מאמינה בקיבוץ ובמדינה יהודית סוציאליסטית.
שרה פייפל
[קטעים מתוך הספר "שרה פייפל מספרת", שיצא לאור בשנת 1975]
