תחיה אהובי

04/11/1943 - 26/04/1970

פרטים אישיים

תאריך לידה: ו' חשון התש"ד

תאריך פטירה: כ' ניסן התש"ל

ארץ לידה: ישראל

מחזור / חברות נוער: טז

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

תחיה אהובי

נעקרה מאיתנו לאחר 27 שנות חולי וסבל לא ישוער.

ת ח י ה בתם של חנה וצבי נולדה באפריל 1943. זמן קצר אחר היוולדה תקפה אותה מחלה, אשר מעטים ממשיכים בה לחיות. הודות לתרופות האנטיביוטיות ניתן היה במידת מה להעמידה על הרגלים. למרות מחלתה התמידה בלימודיה בבית-הספר היסודי ולאחר מכן המשיכה ללמוד בבית. משך כל שנות חייה נאבקה תחיה לסירוגין על חייה ויכלה, אולם קצרה ידה של הרפואה לתת לה מרפא.
לאחרונה תקפה אותה המחלה ביתר שאת. עוד בליל הסדר הייתה מסובה כל המשפחה בצוותא ולמחרת בבוקר קיבלה תחיה התקפת לב ראשונה ובעזרת אמה האוהבת והמסורה ללא גבול, התאוששה קמעה ונלקחה לבית-החולים. ביום החג נאבקה עם מר המוות בכוחות על אנושיים והאריכה את חייה עוד כמה ימים, לא מעט הודות לטיפול המסור של צוות בית-החולים.
במוצאי שבת י”ט ניסן תש”ל (25.4.70) לאחר התקפה נוספת נפטרה תחיה ועד רגעי מותה האחרונים הייתה בהכרה. גופה לא יכול היה לעמוד בתלאות החיים ונכנע למוות. זכה נשמתה העדינה, אשר הדאגה לזולת ואי הרצון ליפול למעמסה ליוו אותה כל שנות חייה הקצרים – תישאר אתנו לתמיד.

תהא מנוחתה מנוחת עולמים באדמת יגור.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • מבעד לחלון היגון

    תחיה’לה, האמיני לי, ובכנות, שדברי אשר הוספתי בעקבות השיר (השיר “מבעד לחלון היגון” / מאת: זלמן ש.) נבעו מעומק הלב. ראיתי רק באותו הזמן את הכרמל הירוק, תכלת השמים וקברך הרענן. המשולש הזה נהיה כאחד, ואני ביטאתי רק במילים את רחשי לבי. ובאמת כה מעט דובר בך בפומבי בחייך, וראויה היית, אם כי זה עדיין יוצא דופן בדפוסי חיינו, לכמה מלים חמות היוצאות מהלב ומדברות גם ללב – זה למרות רצונך, ואיתך הסליחה.

    תחיה’לה שלנו –

    מגבלותיך הפיזיות לא איפשרו לך את הלימודים הסדירים אחרי סיימך בית-ספר עממי. עז היה רצוננו, ובעיקר רצון אמך האוהבת, לעזור לך בהמשך מאבק החיים. תוכניות מתוכניות שונות צצו במוחנו הדל, וכולן ברצון לעזור ולעזור.

    – – –

    אם כי תחיה בשנותיה האחרונות היתה מוגבלת מבחינה פיזית – הרי חיבתה לחי ולצומח היתה לאין שיעור. כל תוכנית פיתוח בשטח ליד הבית לא נעשתה בלי עצתה. ואיזה יעוץ הגיוני היה זה, כאילו הצמח היה אבר מאבריה. אפילו בחודשים האחרונים הלכה ואספה יחורים ושתילים מהשכנים על מנת לשתלם ליד הבית, שיהיה יפה. הניקיון והחוש ליופי היו חלק אינטגרלי מזהותה.

    והחתולה של השכנים – סימי הסיאמית. איזה רוך לחתולה הסיאמית. הריון אחרון של סימי – איך תחיה שומרת עליה כעל בבת העין, מרפדת לה מקום בקופסת קרטון, מאפשרת לה להתחמם ליד תנור החימום…

    החיבה נבעה מעומק הלב והיתה הדדית…

    – – –

    אף פעם לא ביטאה את הרגשתה כאילו כלו כל הקיצין ונואשה מהמאבק לחיים. להפך, יצר העמידה במאבק הזה גדל ביחס ישר לסבל: מה שסבלה יותר – הרי הרצון להמשיך ולהיאבק גבר בה…

    תחיה’לה! זה אבא שלך, אשר שמר על אמרתך: “אל תעשה תאטרון”. השתדלתי בכל כוחותי הנפשיים לבטא את אשר עם לבי, ואיתך הסליחה…

    אוהבך – אבא.

  • מאת מרדכי כ

    ***

    אני מרכין ראשי לִפְנֵי אָמְצֵך.

    כּוֹרֵעַ מִמַשָׂא כל מעשיך;

    אני נִכְנָע לִגְבוּרָתֵך,

    נִרְתָע מֵהוֹד מַאֲמָצַיִך.

    ממני להבין נִבְצָר

    כיצד

    בְּגוף

    סָגוּף

    רָעוּעַ

    יכול לְהֵאָצֵר אוצר

    של שֶׂגֶב נֶפֶש, רוֹחַב רוּחַ.

    [מרדכי כ”ץ]

  • דוגמה לרבים

    האם זו ההוויה עצמה, או בגדר זיכרונות. אי כאן הגבול?

    אני פותחת בבוקר את החלון ומולי מתגלית שפעת ירק זוהרת מטל הלילה. עצים מסתעפים ומתמזגים עם ההר הירוק, ובתוך שפעת הירק יושבת לה תחיה ליד ביתה ונהנית מפינת חמד זו. כמה אהבה את ביתה ונופו! אך עיניה השחורות והעירניות מחפשות גם את הנוף האנושי. ואם פגשה מישהו ממכריה – היתה שולחת מבט קורן ומברכת בבוקר טוב.

    אוהבת אנשים היתה תחיה, ובעיקר מצאו אצלה אוזן קשבת בנות גילה. היה להן מקלט חם אצלה, לגילוי רחשי לב. ותחיה כל-כך ידעה להקשיב וגם לייעץ.

    היא היתה גדושה תורה וחוכמה, כמעין לא אכזב שאוגר ואוגר ואינו מאבד טיפה. כך גם היתה לומדת ואוגרת, ולא ידעה שובעה. תמיד מוקפת ספרים ועיתונים. מתמצאת בהוויות העולם ורגישה גם לנעשה במשק. הכל עניין אותה.

    לא פעם עמדתי לפניה מוכת תדהמה – איך היא ידעה להתעלם מגופה הדווי וממכאוביה. תמיד ידעה להעלות את השיחה על פסים אחרים, רק לא על עצמה… היא היתה דוגמה לרבים. היא היתה תופעה אנושית חיובית, בלתי רגילה.

    באחת התקופות ששהתה בבית-חולים לרגל טיפול – ביקרתי אצלה. היא קיבלה אותי במאור פנים. גם פה ראיתי כיצד חולים ואחיות מעריכים אותה ומתפלאים על כוח התגברותה.

    הנוף הירוק סביב ביתך נשקף כמו תמיד, אך אותך, תחיה, לא רואים יותר…

    נזכור אותך תמיד.

    ח.ל.

    יומן יגור, 25.5.1970

  • לבתי יקירתי

    לבתי, יקירתי, תחיה’לה, ידידתי הנאמנה!

    אני רוצה כל-כך להאמין שהמכתב הזה באיזשהו אופן יגיע אליך. אחרי כל-כך הרבה זמן שלא ראינו ולא שוחחנו הצטבר לי כבר הרבה על הלב. ודאי גם לך יש הרבה מה להגיד לי. לייעץ, לנחם ולדאוג למלא לי כל פינה בחן ובתוכן, בנפשך הטהורה והאצילה, שלא ניתן לבטא בשום שפה, ובוודאי לא אני. כי מה אני לעומתך?

    יקירתי, את כבר מזמן לא הבאת לי חומר קריאה למיטתי. ידעת בדיוק מה ברצוני לקרוא, ודאגת שאהיה מעודכנת בכל. אליך הגיעו בינתיים עיתונים וספרי קריאה. כרגע בוקר כל-כך יפה ונעים ומזג אויר כל-כך נפלא בשבילך.

    תחיה’לה, את זוכרת שעל עץ הפלפל היה ענף יבש שקשה היה להורידו? תמיד חששתי פן יפול וחלילה יכול לפגוע בך. עכשיו הוא כבר נפל בעצמו. את הפינה היפה על-יד ביתנו, שיחד תיכננו ושתלנו, הרי את עוד זוכרת; אַת הרי כל בוקר הלכת לראות אם זה כבר נבט ונקלט – ונהנית. ועכשיו, אני יכולה לספר לך שהכל כבר פורח ויפה להפליא.

    בתי יקירתי, לא ידעתי להעריך מספיק את גודל נפשך ולהגיע לעומק מחשבותיך. בכל ימי חייך לא ידעת לכעוס, גם כשהיה צורך. ידעת לוותר בעדנה. הסתפקת כל-כך במועט וידעת לראות רק את כל היופי תחת השמש – ומה אהבת את הכל. כעת אני מחפשת אותך, את כולך. את חינך, את חן החיים.

    יקירתי מכל, לא זכיתי להיות איתך באחרונה, לספוג עוד מרוחך היפה, ועוד לשמוע איזו מילה לעניין, ואולי גם לנחם אותך באיזו מילה טובה, כפי שניחמת וברכת אותי תמיד. לספר לך שאני בריאה – איזה אושר הייתי מביאה עליך. איזה גורל?

    תחיה’לה שלי, הנעלם הזה רובץ ומייסר ומייסר, והגעגועים הם ללא נשוא. ענן כבד עטף אותי וצובט, וצובט, וזה יוסר ממני רק כשאחזור אליך ונהיה שוב ביחד, כמו תמיד.

    כעת אני צריכה לשמוע בקולך, כי אַת הרי אומרת לי: אמא’לה, תהיי חזקה ותחזיקי מעמד. אולם איך אוכל בלעדיך ובלי עזרתך?

    אמך.