תמר ברק

19/07/1919 - 06/03/2007

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"א תמוז התרע"ט

תאריך פטירה: ט"ז אדר התשס"ז

ארץ לידה: הונגריה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

תמר ברק

תמר ברק נולדה בשם רוזה בשנת 1919. הוריה אלכסנדר וגולדה פריד, התגוררו בעיירה צלדמולק, במערב הונגריה. אביה מכר מכונות תפירה ורהיטים ומצבה של המשפחה היה טוב מבחינה כלכלית. היא נישאה בגיל צעיר ונולד להם בן – תומיקה.
עם כניסת הגרמנים להונגריה נלקח בעלה למחנה עבודה, ואילו היא עברה עם בנה הקטן למשפחת אחות בעלה. בהמשך נאלצה לצאת לעבוד ובנה הקטן נשאר במשפחת דודתו. באחד הימים, כשחיפשה עבודה, נלקחו בנה ומשפחתו המאמצת לאושוויץ ונרצחו שם. גם רוזה-תמר נלקחה לאושוויץ. בדרך הצליחה לברוח עם עוד חברה. לנכדיה סיפרה שבעת בריחתה שרקו כדורים לידה, אך למזלה הם לא פגעו בה. לאחר מכן קברה את תעודותיה והמשיכה לנדוד ולהסתתר מפני הגרמנים ומשתפי הפעולה שלהם. ברוב המקרים היא שרדה בזכות המראה הארי שהיה לה. אבל היו גם ימים מאוד קשים של רעב. “פעם אחת”, היא מספרת בזכרונותיה, “הייתי כל כך עייפה ורעבה, שנגד כל הגיון נורמלי, נכנסתי למפקדה של הקצונה הגרמנית וביקשתי אוכל. הם הושיבו והאכילו אותי, וגם נתנו לי אוכל בכיסים מבלי שהעלו על דעתם שאני יהודיה”.
המלחמה הסתיימה. תמר שבה לעיירה צלדמולק לבית הוריה לחפש ולאתר את קרובי משפחתה. שם היא נישאה לבלה ברנשי ונולדו שני בניה – רוני ועותי. נדמה היה שהחיים שוב מאירים לה פנים. בשנת 1956 נפטר לפתע בעלה השני והיא נותרה עם שני בניה הקטנים לבד. באותם ימים נכבשה הונגריה על ידי ברה”מ. תמר נטלה את שני בניה הקטנים והחלה את דרכה לארץ ישראל. זו הייתה עלייה בלתי לגלית. היא עזבה הכל מאחוריה במטרה להציל ולתת תקווה לחיים טובים יותר לילדיה. הדרך עברה בלילות בין כפרים בהונגריה. על גבול אוסטריה נתפשו והיא נאלצה לשלם לשומרים את כל כספה כדי שיאפשרו לה להמשיך בדרכה. לאחר ימים ולילות של נדודים היא אותרה על ידי אנשי הסוכנות היהודית, שהעלו אותה לארץ באניה “ארצה” דרך איטליה.
בשנת 1957 הצטרפה לקיבוץ יגור. ביגור נקלטו הילדים מהר מאוד בחברת הילדים, אבל לה הייתה הקליטה קשה מאוד. היא עבדה ביגור במטבח תינוקות, קצת בלגין ובמתפרה. החיים לא הקלו עליה. היא נשאה את חותם השנים הקשות שלה במלחמה ובארץ עד יומה האחרון.
רוני מספר שהייתה בצעירותה אשה יפהפיה. הייתה מסודרת, פדנטית מאוד ורגישה. בן אדם ש”פיו וליבו שווים”. אהבה לתפור ולרקום. היה לה טעם מעודן בלבוש, והיה לה חשוב מאוד לשמור על הופעה אסטטית. רוני זוכר שהייתה בשלנית נהדרת של מאכלים הונגריים. תמר הייתה בעלת חוש הומור וגם בכתיבה שלחה את ידה. בני כיתתו של רוני קראו סיפור שכתבה על נעליים קטנות, שהיה כמשל על גלגולי חייה, בכנס המחזור שלהם לפני כעשר שנים. אחת מנקודות האור בחייה היו נכדיה והנין שנולד לה. היא אהבה לחבק אותם וללטפם.
לפני כארבע עשרה שנים הלכה בריאותה והתרופפה והיא נאלצה לעבור לבית אחוה. בצד הבריאות הרופפת אלה היו גם ימים של חשבון נפש בינה לבין עצמה. באחד הימים היא שאלה את רוני, אם אינו מצטער שהביאה אותו ארצה. רוני חיבק אותה ואמר לה: “אחרי כל מה שעברת בחיים, עשית את המעשה הטוב והנכון ביותר, כי למרות המצב הקשה שלך הצלחת להביא אותנו למקום שאנחנו צריכים להיות בו – ארץ ישראל, ובזאת לקבל את ההזדמנות הכי טובה להשרדות. בנית עתיד משפחתי מחודש על מנת להבטיח את ההמשכיות שלנו”.
לפני שבועיים נפטר עותי, בנה הצעיר.
תמר נפטרה בגיל שמונים ושמונה.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • השבח לקיבוץ

    [תרגום מהונגרית]

    השבח לקיבוץ

    מזועזעת אני קוראת בעיתון על מלחמת החיים הקשה בה נתקלים בארץ חברי לגורל – העולים החדשים.

    לפני שנה הגעתי לארץ. כל חבילותי היו שני ילדי: אחד בן 10 ואחד בן 4. נוסף לזה כמה בגדים שקיבלנו בווינה הודות לסוכנות.

    כיוונו אותנו ליגור, ומאז אינני מצטערת על שהגעתי הנה. לי החיים נוחים והדאגה לילדי – מצויינת. יש לי דירה קטנה ונחמדה, ובאביב אני עומדת לעבור לשיכון החדש המגיע לעולים.

    במקום העבודה שלי נעים לי. אני עובדת במטבח הילדים – מבשלת לתינוקות.

    אבל אני פה עולה יחידה מהונגריה. מדוע לא רוצים העולים מהונגריה לבוא לקיבוץ?

    רוזה (שמה הקודם של תמר)

    עיתון “אוּיְקֶלֶט”, 6.1.1958

  • סיפור על נעליים

    סיפור על נעליים

    מאת: תמר ברנשי

    היו ימים, לפני זמן רב, כשהיינו עוד בהונגריה, היה לי דבר סוד אחד נחמד. בהיותי לפעמים לבדי בדירה הוצאתי מהארון קופסונת ובה זוג נעליים זעירות, לבנות, חמודות, שבהן בני צעד את צעדיו הראשונים של חייו. עוד היום הנני רואה לפני את פסיעותיו הלא-בטוחות, כשהוא מתקרב אלי ונופל לזרועותי הפתוחות. אחר-כך גדל הילד ויחד איתו נעליו. הוא התקדם עוד בהליכה עד כדי יכולת ריצה. כשעשה דבר-מה לא טוב ידע לרוץ עד שלא עלה בידי להשיגו.

    ופעם, בלילה בלתי נשכח, היינו צריכים לרוץ, והבן הקטן יחד איתנו. רצנו ורצנו עד שהגענו לארץ ישראל. באנו ליגור ורוני הסתגל אחת-שתיים לחיים החדשים, ובהיותו כדורגלן טוב נקלט במהרה בין חבריו וניתן לו השם “פּוּשְקָש”, ואז הגיע זמן קשה בשביל נעליו המסכנות.

    היום הבן הזה שלי עומד מולי כבן-אדם מבוגר. ברם, כשאני מביטה על נעליו אני שוב מתפעלת מהשינויים בנעליו. לא ייאמן ממש לראות עכשיו את נעליו המודרניות, עם “שפיץ”, מס’ 41.

    הוי, הנעליים הגבריות של ממש, בקשה לי מכם: אנא, שימרו על הבן הזה שלי, שיילך תמיד ללא לאות בדרך הישרה!

    מתוך חוברת לחג מחזור כ”א

    1966

  • תשובה לבני

    [נכתב ע”י תמר ברנשי, במקור בהונגרית]

    תשובה לבני

    היה יום חורף.

    את זכר המאורע לא אשכח לעולם.

    העולים על הסיפון התרגשו

    ואני התרגשתי עימם.

    היה זה ביום

    עת “ארצה” הגיעה לחוף ישראל

    ושני בני הקטנים ללא דאגה

    נשאו עיניהם לכרמל.

    למה נסענו כה רחוק מביתנו?

    – שאל הגדול בבנים.

    הזאת עכשיו מולדתנו?

    האם לשם כך עזבנו ביתנו,

    השארנו את המשחקים?

    מניין ניקח כסף לקנות חדשים?

    ויספר לי הבן מה דרוש לו, חסר,

    ולא שכח גם את קבר אביו.

    הקשבתי דומם לילדי החוקר,

    לא מצאתי תשובה – זה הכאיב.

    בגנבה ניגבתי עיני הדומעות

    ואלטף שני ראשים בהירים,

    ולבי עלי כבד עד מאוד;

    כך עברו ימים ראשונים.

    אם אחשוב על אותם הימים בעבר

    שוב אדמע, אבל קצת בחיוך.

    מה חסר לכם כאן, בני היקר?

    – כבר אעיז ואשאל בלי סיבוך.

    בני נועץ בי מבט:

    לא חסר לי דבר –

    ושואל בעיניו הגדולות:

    רק הגידי, אמי, חייל אמיתי

    מתי כבר אוכל כאן להיות?

    בגאוות-אם שמעתי דבריו

    ועל שאלתו אהרהר.

    את נפשי הנוגה צלילי מילותיו

    האירו בלילה כנר.

    על זו השאלה בשנה שעברה

    מצאתי סוף-סוף תשובה, גם ברורה.

    עזבנו הכל ועברנו ימים

    שהארץ תחזק בעוד שני חיילים.

    ואם אביכם הטוב, היקר,

    אשר מתוך רצון-שמיים

    הלך כה רחוק לפני שנתיים,

    יחפש אי-פעם את בניו הקטנים –

    הוא יכיר באושר שני חיילים יהודים.

    יומן יגור, 31.1.1958