אברהם (אבי) לוי
אבי הגיע לארץ מרודוס יחד עם הוריו וחמשת אחיו ואחיותיו, באניה האחרונה שהספיקה לצאת לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ב-1939. כאשר היו בלב ים נשרפה האניה, ולמזלם נזרקו לאחד האיים בדרך כשהם נשארים חסרי כל. אניה אחרת שאספה אותם התגלתה על ידי הבריטים והם הובאו לעתלית, משם נשלחו לפתח תקוה. בפתח תקוה חיו בתנאים קשים, בחדר אחד, ושם נולדו עוד שלושה מאחיו. אבי נשלח כבר בגיל 14לעבוד, כדי לעזור בפרנסת המשפחה.
אחרי הצבא רצה ללמוד מקצוע, וכך הגיע ב-1955 ליגור – לאולפן נגרות, כאן התאהב במקום ובאשתו והחליט לבנות כאן את ביתו. עבד בלגין כל שנותיו ביגור – בפינתו עם הפועלים השכירים, שהיו חבריו לעבודה, וקשר איתם קשרים יפים.
מהנגרות נשארה לו משיכה לעץ. אבי ניחן בתבונת כפיים יצירתית והוא גילף ויצר שעות על שעות יצירות יפות ועדינות. אהב מאד אמנות ואסף תמונות של ציירים והכיר כך את גדולי הציירים הקלאסיים וציירי ארצנו, וכל זה תוך האזנה מתמדת למוסיקה קלאסית ואופרות, שנהנה משמיעתן.
היה לו תחביב נוסף: פרחים וצמחים אשר גידל בגינתו המיוחדת, ולכל מי שעבר הושיט עציץ ששתל במו ידיו.
וכך לפתע – שוכב בבית חולים, חסר אונים, בלי יכולת לתקשר, ורק החיוך המיוחד שלו מקדם כל מבקר ממשפחתו – המספר על שמחתו לראותם.
וחיוך זה על פניו ישאר לנו למזכרת נצח.
היה אדם – וראו איננו עוד.
