אברהם בירך

אברהם בירך נולד ב-30 ביולי 1935 בן ראשון לשרה ופנחס ביירך.

אברהם נולד בתל אביב. כשהיה בן 3 עברה המשפחה לגבעת עדה, וכשלא הצליחו למצוא שם עבודה השתקעו בחיפה. פנחס, אביו של אברהם, מצא עבודה בחלוקת קרח, והיה נוסע במשאית חלוקה ברחבי חיפה.

ב-ז' באדר תרצ"ט, תקופת פרעות תרצ"ט, נרצח פנחס ביריות לעבר המשאית שלו, ושרה ואברהם נותרו לבדם. אברהם היה אז בן ארבע בלבד.

שרה התקשתה לגדל את הילד לבדה, ואברהם נשלח בגיל בית הספר היסודי למעון גאולה לילדים יתומים, ושם התגורר. כילד צעיר, הפרדה מהוריו היתה קשה לו והוא היה בודד.

בכתה ו', בהגיעו לגיל 12, עבר לכפר הנוער מאיר שפייה. אברהם היה בתקופה זו ילד ג'ינג'י קטן קומה אבל עקשן וחזק, וכמו שהוא הגדיר זאת: "מהר מאד למדו שאיתי לא מתעסקים." הוא שהה בכפר הנוער שפייה תקופה קצרה בלבד, אבל התקופה היתה משמעותית עבורו, שם גילה את עצמאותו והחל להתבגר. הוא סיפר איך היה יוצא עם חמור להביא חלב לזכרון יעקב הסמוכה, ונהנה מעבודה פיזית בתחומים שונים.

בינתיים התחתנה אמו שרה בפעם השניה עם דב טאו, ודב התעקש להוציאו מהפנימייה ולהחזירו לחיים בחיק המשפחה. לדב ושרה נולדו שני בנים – צבי ושמעון, ושתי בנות – אורה ודליה. אברהם התייחס לכל הילדים כאחיו הקטנים, דאג וגונן עליהם ככל יכולתו. הוא היה עצמאי ובעל יוזמה, וכך למשל בתקופת הצנע החליט לגדל תרנגולות בחצר המשפחה כדי שיהיו ביצים למאכל עבור הילדים. אברהם סיפר בהמשך שכאשר גבר הצורך והמשפחה היתה שוחטת את אחת התרנגולות הוא לא היה מסוגל לגעת בבשר הזה. אולי כאן השורש לנטיה המובהקת לצמחונות אצל כל ילדיו ומרבית נכדיו.

את לימודי התיכון למד בבית ספר ערב, ובמהלך הבקרים עבד במפעל ב.מ.ב. ובמפעל סולתם שבחיפה. בתקופה זו רכש ידע רב בתחומי הרתכות והמסגרות, והצטיין בעבודתו. כאשר הגיע לגיל 18 התגייס לחיל החימוש. כחייל הכיר את דינה, שהיתה חברתה של אחותו אורה, והם התחתנו בשנת 1959 בקיבוץ יגור.

אברהם השתקע עם דינה ביגור ונולדו להם ארבעה ילדים – פנחס, פנינית ז"ל, גלית וגולן. במשך 24 שנים ניהל אברהם את מסגריית יגור, ובתקופה זו פיתח כלי עבודה לשימוש בענפים השונים, כך למשל תכנן והקים את מחלבת יגור החדשה. בזכות קשרים הדוקים שיצר עם צוות הבניין, נהגו לשתף אותו ולהתייעץ עימו לפני כל בנייה חדשה במשק. הודות לידע הרחב שלו גם בתחום ההנדסי יכל לתרום ולהצביע על שיפורים רבים.

במלחמת ששת הימים גוייס אברהם כמוביל טנקים לרמת הגולן. ביומה השני של המלחמה, באירוע שנקרא ליל גשם הפגזים, מצא מחסה בשוחה באזור ראש פינה עם עוד שבעה מגוייסים. פגז סורי פגע ישירות בשוחה, ואברהם היה השורד היחיד ממנה. הוא נפצע מרסיס שחדר לכתפו וגבו ושבר את עצם הבריח שלו. אירוע טראומטי זה ליווה אותו בכל המשך חייו. הוא חזר לקיבוץ, ולאחר שנתקל ביחס מעליב מצד ועדות במשרד הביטחון, סירב לקבל תמיכה והכרה מהם. הוא ראה בעבודה אמצעי לשיקום וריפוי, התעקש לעבוד כמו כולם למרות הקושי, וחזר לתפקוד מלא. הוא היה רגיש תמיד לנערים שלא מצאו את עצמם במערכת, ופרש חסותו על צעירים שפגש במהלך העבודה. תמיד שמח לעזור ולתת מעצמו לכל חבר שביקש משהו מן המסגריה, ועשה זאת בנדיבות ובצניעות רבה. בשנת היובל של יגור, 1973 זכה בתואר "איש השנה" של הקיבוץ בזכות פועלו זה.

לאחר 24 שנים עבר לנהל את המחסן הכללי, והפך אותו לכלבו. אברהם היה מסגר מעולה, אך לא התגלה כאיש מכירות נלהב. נהגו לספר עליו שכאשר הגיע חבר וביקש להזמין מוצר זה או אחר, היה מושך בכתפיו ועונה לו: בשביל מה לך, חבל על הכסף. בהמשך עבר לעבוד בלגין, ולאחר שיצא לפנסיה עבד בדואר בקיבוץ.

אברהם ודינה תמכו במסירות במשך 20 שנה בפנינית, בתם, שחלתה בטרשת נפוצה, עד שנפטרה בשנת 2005. הוא תמך גם בדינה אשתו ועד ימיו האחרונים דאג תמיד להכין מתנות וברכות לכל בני המשפחה בימי ההולדת שלהם. תמיד רצה להעניק ולתת משהו לכל מי שהגיע לבקר.

אברהם היה אדם חזק, עצמאי ויוזם מילדות, והיה חשוב לו לחיות בתפקוד מלא ועצמאי. בזאת הצליח, ממש עד ימיו האחרונים.

אברהם היה בעל, אבא וסבא אוהב, ל- 4 ילדים, עשרה נכדים ושני נינים.

יהי זכרו ברוך.