אברהם ברקת

31/05/1912 - 25/10/1975

פרטים אישיים

תאריך לידה: ט"ו סיון התרע"ב

תאריך פטירה: כ' חשון התשל"ו

ארץ לידה: גרמניה

תנועה ציונית: הבונים, החלוץ

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: חיה ברקת

אברהם ברקת

אברהם נולד ב-31.5.1912, בדיסלדורף אשר בגרמניה, להוריו מלכה ויצחק. אמא, שבאה מבית חסידי- מסורתי, מתה כשאברהם היה בן שבע. האם החורגת התיחסה אליו יפה מאד, והוא קיבל אותה כאמא לכל דבר. היא באה מבית ציוני מובהק וכן התמצאה טוב בתורת החינוך המודרני וכך גם חינכה את הילדים. בגיל 15 נרשם אברהם לסניף הנוער הציוני "הבונים". בשנת 1932 נכנס כחבר ל"החלוץ", שם בא במגע עם אנשים ידועי שם כגון: גיורא יוספטל, פרץ נפתלי ז"ל ופריץ ליכטנשטין שהיה בעבר חבר יגור.
עם עליית הנאצים לשלטון הוחלט לארגן הכשרות מחוץ לגבולות גרמניה. אברהם יצא יחד עם קבוצת חברים לייסד קיבוץ הכשרה בגבול לוקסמבורג-צרפת. הקבוצה בניהולו של אברהם קיבלה על עצמה משימה נוספת: למצוא מקומות הכשרה נוספים אצל האיכרים שם, מה שנקרא אז הכשרה בודדת. יחסו לעבודה היה רציני והאיכר אצלו עבד אברהם התפלא על ההתמדה והמסירות של הבחור שעבד עבודה פיזית קשה, בה לא התנסה אף פעם.
אברהם הגיע ארצה בשנת 1935 וישר מהאניה בא ליגור. הוא עבד כמו רבים אז במחצבת ארבע וחצי, במחצבת נשר, בבית חרושת נשר, בדוד קיטור ולאחרונה במרכזיית הטלפונים, שם הוא הצליח, כפי שכתב בצוואתו לפני כמה שנים כנראה, להתגבר על מחלותיו ומכאוביו ולהמשיך בעבודה עד עצם היום המר האחרון שלו.
הוריו רצו לעלות ארצה, אך מלחמת העולם השניה סגרה את כל הגבולות. עם התחלת הגיוסים לצבא האנגלי, כך הוא ממשיך לספר בצוואתו, הוא דרש מהמשק לאפשר לו להתגייס ליחידה קרבית. לדאבון ליבו לא רצו לשכות הגיוס לקבלו עקב מגבלותיו הבריאותיות. הוא התגייס בשנת 1942 למשמר החופים, שם שירת 4 שנים. האבא והאח ניספו בטרבלינקה. אמא עוד הספיקה לעלות על האניה "סטרומה" הידועה, וטבעה בים.
מיומו הראשון על אדמת המולדת זנח אברהם את שפת ארץ מוצאו והתחיל ללמוד בהתמדה עברית. כל ימיו העמיק והעשיר את ידיעותיו בעברית. לפני שנים מספר, בבקרו אצל בת דודה בגרמניה, עם חיה חברתו בחיים – הציעה לו הקרובה להישאר בגרמניה, כדי לרפא את מחלותיו. אברהם הפסיק בחדות את הויכוח ואמר: אינני רוצה להישאר כאן. יש לנו בית ויש לנו ארץ. אתם צריכים לבוא אלינו.
הוא היה קשור ליגור ביתו בכל נימי נפשו. היה ער, התעניין וחי את חיי המשק תוך שלמות, חיי קיבוץ מלאי תוכן.
בצוואתו הוא פונה גם לדור הצעיר שלא ישכח מה שעשה היטלר לעם היהודי. אל להאמין לגרמנים, גם צעירים, כי הוריהם היו רוצחים. אולי פעם יקום דור חדש של גרמנים שישתחרר כליל מהירושה הנוראה, ואז תיתכן הידברות איתם. אלה היו דבריו האחרונים.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • קווים לדמותו

    – – –

    הכרתי את אברהם מהתקופה הראשונה שלי ביגור. אהבתי להיכנס לחדר הנקי והמטופח שלהם בצריף שליד הגשר, לראות את אברהם עובד בגינה שליד ביתם, והגינה כמו מלאכת מחשבת – פרח פרח ומקומו, זה שדורש צל והשני שנכסף לשמש. כי כל דבר שאברהם עשה – במחשבה תחילה עשה, ביסודיות רבה ובידע רב, קטן כגדול. הכל היה מתוכנן מראש והביצוע בא בדיוק לפי התכנון. הוא לא אהב אילתורים של הרגע האחרון, וככה בכל השטחים.

    היסודיות והיושר היו באופיו של אברהם ועברו כחוט השני בכל מעשיו. על פי קווי אופיו אלה אני יכולה לתאר לעצמי כי התקופה הראשונה לבואו ארצה היתה מוקדשת ללימוד השפה העברית, להכות שורש בנוף המקום שבו החליט לבנות את חייו החדשים, להם התכונן עוד בתנועה בגולה. ללמוד את החיים החדשים המתהווים, לדבוק בחיי השיתוף, שהיו ידועים לו בוודאי רק מן התאוריה. את התשתית הזאת בנה בצורה חזקה מאוד וברצינות האופיינית לו, והיא שעמדה לו בעת מבחנים שונים בחיי המשק כל השנים.

    הוא דבק בעקרון העבודה, שהיתה לו ערך חשוב מאוד… כל עבודה מילא ביושר, מסירות ודבקות מירביים. היה קשור בכל נימי נפשו לביתו הקיבוצי והתגאה בהישגיו המשקיים, החברתיים והתרבותיים.

    פרק מיוחד בחייו היתה מסירותו למשפחה…

    מסירותו התבלטה במיוחד וידיו היו מלאות עבודה כשנפתחו שערי ברית המועצות ובני משפחה של חיה התחילו להתקבץ בארץ (משפחתו של אברהם נספתה בגרמניה הנאצית).

    זכורה לי התקופה של אחרי מלחמת ששת הימים. המשק קיבל חברת-נוער ואחד הנערים התחיל לבוא לחדרם. כעבור כמה ימים הביא לחדר את חברו, ובמשך כל זמן שהותם במשק שני הבנים מצאו בית חם, עצה וסעד, ונתקשרו בלב ונפש אל מאמציהם. שנים אחרי התפרקות החברה ועזיבתה את המשק הבנים עמדו איתם בקשרים ויחסי הידידות לא פסקו עד היום הזה.

    אברהם היה מיסודו אדם תרבותי. היה לו יחס עמוק למוסיקה טובה, לספר טוב, להצגה טובה. אף פעם לא השתעמם. תמיד למד והרחיב את ידיעותיו, אם זה בשפה העברית אם זה השתלמות בשפה האנגלית… בכל דבר ירד תמיד לשורשים. השטחיות היתה רחוקה ממנו…

    – – –

    ולבסוף אגע כאן בפרשת הפיצויים האישיים מגרמניה ויחסו של אברהם אליה, פרשה שהביאה הרבה חברים לעזיבה, ליחסים מתוחים בין חברים למוסדות המשק ולהתמרמרות.

    אברהם לא התלבט הרבה אם למסור או לחתום, אצלו זה היה דבר מובן מאליו. כאן ביתו ולבית הזה שייך כל מה שיש לו. מסר וחתם…

    אברהם חי את חייו בשלמות בביתו הקיבוצי ורגבי עפרה של יגור ינעמו לו בהיאספו אל אדמתה.

    יהי זכרו ברוך.

    שרה סוקולר-זסלבסקי

    בחוברת ה-30 לפטירתו

    נובמבר 1975

  • סיפור חיי

    [סיפור חיים זה של אברהם ברקת ז"ל נכתב על ידו, כעין צוואה, לפני שנים מספר, ונמצא לאחר פטירתו]

    נולדתי בדיסלדורף שעל יד הריינוס ב-31.5.1912 בגרמניה. בית הורי היה בית מסורתי. אמי מוצאה מבנדין שבפולניה, אשר עד שנת 1920 השתייכה לגרמניה. בילדותי ביקרתי מפעם לפעם אצל סבתי, וכך קיבלתי מושג רחב למדי על העיירה היהודית, ההווי החסידי ומסורת יהודית.

    בהיותי בן שבע נפטרה אמי, וכעבור שנתיים נשא אבי אשה שניה, שהיתה שונה בתכלית השוני מאמי ז"ל. כיוון שהייתי עדיין ילד לא חשתי כל-כך בהיעדר אמי האמיתית, וכך היתה לי האם החורגת לאמא ממש ויחסינו היו מצויינים. מוצאה היה מבית ציוני מובהק. היא גם ידעה היטב פרק בחינוך המודרני, וברוח זו חינכה את ילדיה.

    לאחר סיימי את ביה"ס היסודי המשכתי עד גיל 16 בגימנסיה ריאלית. כבר קודם לכן, בגיל 15, באתי במגע עם הנוער הציוני והייתי חבר ב"הבונים". ספרי הלימוד היו כמובן בשפה הגרמנית. היתה זו לי חוויה ללמוד את כתבי בורוכוב, מרכס והרצל. משנת 1932 הייתי חבר ב"החלוץ" ובאתי במגע עם אישים מעניינים כמו גיורא יוספטל, פרץ נפתלי, וכן פריץ לשם (ליכטנשטיין), חבר יגור בעבר וכעת קונסול כללי בבון. לֶשֶם החל בארגון שיעורים לעברית בקבוצות ההכשרה.

    בשלהי שנה זו נראו סימנים ברורים של אנטישמיות והחלטנו לארגן הכשרות מחוץ לגבולות גרמניה. ב-1933 יצאה קבוצת חברים לייסד קיבוץ הכשרה בגבול לוקסמבורג-צרפת. הקבוצה, שעמדתי בראשה, דאגה למקומות הכשרה נוספים אצל איכרי המקום, מה שנקרא אז "הכשרה בודדת", ובזה הצלחתנו היתה גדולה.

    עד מאי 1935 הייתי בהכשרה ובאוגוסט אותה שנה עליתי ארצה והגעתי ישר ליגור. עבודתי הראשונה היתה במחצבה ק"מ ארבע וחצי, ועם כיבוש מחצבת נשר עברתי לעבוד בה, ובשנת 1940 נכנסתי לעבודה בבית החרושת "נשר".

    כבר שנה קודם לכן נודע לי ממכתבֵי קרובַי על הנאצים בגרמניה. הורי רצו לעלות ארצה, אולם סגירת גבולות גרמניה עם העולם החיצון מנעה זאת מהם. עם גיוס יהודים לצבא הבריטי דרשתי ממוסדות המשק להרשות לי להצטרף לצבא הבריטי, ליחידה קרבית שעמדה לצאת לחזית איטליה, בתקוה לסייע בהצלת שארית הפליטה. לדאבוני, דחו לשכות הגיוס את בקשתי, וכך התגייסתי למשמר החופים ושירתתי בו מ-1942 עד 1946, כאשר נתגלו אצלי סימני מחלה. סבלתי מאבנים בכליות ודלקות חריפות שונות, ולבסוף אושפזתי לארבעה חודשים בביה"ח עם דלקת בפרקים, ובעקבות זאת בא גם מום בלבי. כך נגוזו כל חלומותי בדבר הצלת קרובי היקרים.

    עם סיום המלחמה נודע לי שאבא ואחי הצעיר הלכו בעקבות המיליונים האחרים למשרפות. אמא הצליחה אמנם לעלות לאוניה הידועה בשם "סטרומה", וטבעה בים.

    ברבות הימים חלה הטבה במצבי הגופני והנפשי ונכנסתי לעבודה בדוּד הקיטור, אולם לא ארכו השנים ושוב התערער מצב בריאותי ונאלצתי לעבוד עבודה קלה יותר – במרכזיית הטלפונים. הצלחתי איכשהו להתגבר קמעה על קשיי החיים ומכאובי והשתלבתי בעבודה זו עד היום המר האחרון שלי.

    אשר לפיצויים מגרמניה – הנני מתנגד מושבע לקשר כלשהו עם הגרמנים.

    לדור הצעיר עלי לומר: אל תשכחו מה עולל לנו צורר זה – היטלר, ואל תאמינו גם לדור הצעיר שבגרמניה, שהוריהם היו בין רוצחי היהודים. יתכן כי אם יקום דור חדש בגרמניה כי אז תיתכן גם הידברות עימהם.

    אברהם ברקת (בלנקנשטיין)