אברהם ויגדרזון

יחיד ונבדל היה בתוכנו. אחר ונִפלֶה היה אברהם, סמל חי של היהודי השבוי בנכר. סמל של חיים אנוסים ורצוצים על לא עוול. אברהם הנעקד. עשרים ושש שנים בכלא. איננו משיגים את הכוח והרצון. כוח העמידה של כָּפוּת ומיוסר עשרים ושש שנים. הנה אדם ששילם בכל חייו את חזון-היהודים. קשה לתאר לעצמנו את כוח העמידה. אסיר תקוותנו – כל הימים.

כשבא סוף סוף אל ארצו, ודאי שהיה מוזר. חייו עברו עליו במתח גבוה. להיות כלוא כל החיים. והנה הרגיש עצמו חייב. עדיין לא מילא חובתו כלפינו. והנה ראינוהו. אדם בשארית כוחותיו, רוצה לחיות איתנו חיי פועל בארץ ובקיבוץ.

אלה היו חיי אברהם. היה נִפלֶה ומוזר בתוך חברה קשוחה ואיתנה, לעומתו אפילו נתונה בשלווה.

צ.ש.

יומן ליום השלושים

6.2.1984

אברהם ויגדרזון הגיע אלינו בשנת 1969, כאשר הוא כבר בגיל הפנסיה, ומאחוריו עבר עשיר של פעילות בתנועה ציונית-סוציאליסטית.

הוא נולד ב-1904 בעיר ויניצה שבמערב אוקראינה – ארץ שבשנות 1918-19 התחוללה בה שואה על היהדות, שלא היתה כמוה עד אז. אוקראינה הפכה בשנים אלו לזירת מאבק של כוחות רבים על שלטון ברוסיה רבתי.

מערבות הנהר דון – מחוז הקווקזים – פלש לאוקראינה הגנרל דניקין, ששאף להקים מחדש שלטון מלך; מגליציה חדר אליה פטלורה בראש האוקראינים, השואפים להיפרד מרוסיה ולכונן אוקראינה עצמאית; ממערב חשקה פולין החדשה לנגוס חלק מאדמות אוקראינה, שבה הם שלטו לפעמים, ובתוך הארץ שָרצו כנופיות איכרים, שפחד קולקטיויזציה נפל עליהם – וכל אלה, ככל שידם קצרה במלחמה עם הצבא האדום, הם המטירו מכותיהם על היהודים. די אם נגיד שעשרות אם לא מאות עיירות יהודיות נהרסו, ומספר ההרוגים הגיע לשבעים אלף נפשות, אם לא למעלה מזה.

זהו הרקע שהביא את הנוער היהודי, כמו מאורעות דומים בעבר, להחלטה נחרצת לעזוב ארץ זו, בכדי לבנות לעצמם מדינה יהודית בארץ ישראל. ואברהם אז נער בן 14-15, והוא הולך בעקבות אחיו הבכור ומתגייס לנוער מפלגת צ.ס.; וכאשר בשנת 1925-7 מניח סטלין האכזר את ידו הקשה על הציונות במחתרת, גם אברהם בין האסורים והוא בסך הכל עלם בן 21, והוא מבלה במחבוש בתי-כלא וגירושים 26 שנים.

בהפסקות שבין מאסר למאסר הוא מקים משפחה עם אחותו של ניסן גושנסקי – גם היא פעילת מפלגה – תוך ביטחון שהוא סיים את עונשו, אך אין זה כך. גליה אשתו, שגם היא שילמה על פעולתו בשלוש שנות מאסר, מטלטלת מדי פעם את עצמה עם שני ילדיה למקום בו נמצא בעלה. הם חיים על לחם-לחץ ונוזלים בִּמשורה, והילדים אינם מחזיקים מעמד בתנאים קשים אלה ומתים.

בבואו ארצה, ערירי, ללא אשתו, שגם היא נפטרה ברוסיה, נכנס ויגדרזון לעבודה למרות גילו הקשיש ותשישותו, תוך הכרה שגם פה עליו לתרום לארץ שהוא חלם עליה כל ימי חייו. אך עיקר דאגתו נתונה לאלה שנשארו שם וליבם אלינו – אלה הנקראים "מסורבי עליה". הוא מתכתב איתם, ממריץ אחרים לעשות זאת ומזעיק, עקב קשריו, את יהודי ארצות המערב להרים קולם בסיסמה "שלח את עמי".

אך לאברהם אין די בזה. הוא רגיש למצוקת העולים החדשים בארץ ומכתת רגליו בואך אשקלונה בכדי לעודדם ולהגיש להם עצה ותושיה. גם הערבים שלו מלאים עיסוק. העבר לוחץ על ליבו לכתוב ולספר כל מה שעבר עליו ברוסיה, על אחיו וחבריו. הוא כפוף על מכונת כתיבה וכותב וכותב, וערימות הנייר נערמות בחדרו כשהן מלאות זיכרונות על עינויים, דם ומוות, והכל בשירות התנועה.

כל חייו של ויגדרזון הם שרשרת רצופה של מסירות למטרה ואהבת-הבריות פעילה, תוך הזנחת בריאותו.

נזכור אותו כזה מעבר למראהו הירוד בו הצטלם בעיני צעירי ישובנו, שלא הכירו את פרטי חייו המלאים הדר האידיאלים ועמל בלתי פוסק להגשמתם – כמופת לאחרים.

אליעזר פולושקו

יומן ליום השלושים

6.2.1984

יגור, 9.8.1978

מאת ויגדרזון אברהם

נולד בפברואר 1904

בא ארצה ב-1969

מועמד לחבר קיבוץ מ-10.1969

חבר קיבוץ מ-10.1974

חבר נכבד, מזכיר הקיבוץ!

מפגישות איתך למדתי על יחס חביב, התעניינות לבעיות הזולת, וזה ממריץ אותי לפנות אליך עם ההודעה הבאה. תסלח לי מראש אם תפסיד זמן מסויים בשביל העניין הזה.

באופן ריטורי – אני מוכרח להדגיש, כי כמו רוב חברי הקיבוץ השתדלתי תמיד להשקיע בעבודה כל כוח פיזי, כישרון מקצועי, מַצפון וחריצות. לא תמיד הצלחתי – באשמת עצמי, ולא חס וחלילה באשמת הקיבוץ.

מימי נעורי אוהב אני את ארצנו, את הקיבוץ – כדוגמא של חברה מאושרת וישרה. ואני אוהב את יגור, את אנשיו, ילדיו, הנוף וכו'.

בשנה האחרונה, שנת 1978, אני – לצערי הגדול – עובר איזה מין משבר חיצוני ופנימי. במשך עשרה חודשים החלפתי שלושה מקומות עבודה ובכל מקום נכשלתי.

בלגין בהנהלת החשבונות – במשך זמן רב היה ברור לי שאני עושה עבודה מיותרת… דרשתי עבודה אחרת ונשלחתי למחלקת טיב… עבדתי שם שלושה חודשים ובסוף הסבירו לי שאין עבודה בשבילי במחלקה, שאני לא בקי בעבודה בגלל ראיה מפגרת וכו'.

כעבור זמן קצר הציעו לי אנשי חדר האוכל עבודה בחדר הצלחות (משמרת לילה). עבדתי בנאמנות, לא התחשבתי בשעות העבודה – רק לעשות מה שצריך ומה שדורשים ממני, ואף שהיה קשה מבחינה פיסית התרגלתי, הייתי מרוצה ושקט.

לתמיהתי הפתאומית, אתמול הסביר לי החבר האחראי בחדר הצלחות שהעבודה שלי "לא שווה כלום!"

זה כבר היה מעל כוחותי – פיזית ורוחנית.

חשבתי הרבה – והנה המסקנה שלי:

לפי האופי והגיל שלי אני לא מתאים להיות חבר קיבוץ.

אני מאמין בעומק לבי והכרתי שיגיע זמן ואורח החיים הקיבוצי יתגבר על כל החברה הישראלית, והקיבוץ יתקדם עד כדי כך שיוכל לקלוט גם אנשים זקנים, שלא יכולים לתרום במשק עמל אישי.

ובכן, אני מבקש להוציא אותי מחברותי במשק.

אני מדגיש עוד פעם – ההחלטה שלי לא קשורה באידיאולוגיה. נשארתי נאמן לאידיאה הקיבוצית ולהשקפת צ.ס.; אבל אני אישית, לצערי הרב, לא מסוגל לתרום לקיבוץ, והייתי אומלל לגמרי אם הייתי ממשיך בקיבוץ במצב של "קרוב-עני".

בקשר עם ההחלטה הנ"ל אני מבקש:

– – –

כל זמן שאסיר-ציון אלטמן נמצא במחנה ריכוז בברית המועצות, לתת לי רשות להמשיך להתכתב איתו ועם חבריו על חשבון הקיבוץ. אני רשום בכל המוסדות והשלטונות כקרוב של אלטמן, ואני גם לא רוצה להבהיל אותו עם שינויים, כדי לא לפגוע במצב-רוח שלו.

ולבסוף, אני מודה לכם, לכולכם, בעד האושר, היופי, ההרגשה הנפלאה שקיבלתי בקיבוץ.

בכבוד ובאהבה

אברהם

פתאום הגיעה אלי הזיקנה ואיתה רטננות, מלל… נתפסתי לתוכניות פנטסטיות במקצת ואנשים הפסיקו להאזין לי ברצינות. ניסיתי ללמוד את הלקח. התחלתי ללמוד ולהבין את חברי הקיבוץ באופן יותר עמוק. מצאתי סביבי אנשים טובי-לב, בעלי כושר מקצועי וערך רוחני. ראיתי שמצבנו לא רע במה שנוגע לאנשים הטובים במשקנו.

– – –

כאשר מר לי במיוחד ואני מתחיל לכאוב מהבדידות, מחוסר עבודה פוריה, מהמחלות – אני יוצא החוצה אל הרחוב שלנו, אל כביש השלום… אני מסתכל בפסגת הכרמל, בשמש השולחת את קרניה אל העלים. אני רואה את הילדים שלנו, שבעליצות משחקים באמצע הרחוב. וכאשר אני רואה את כל הנעשה במשק: הבניה, הצמיחה, האנשים הטובים, שרובם עמלים – הלב שלי מתמלא שמחה, סיפוק-נפש ואושר.

אברהם ו.

יומן יגור, 24.4.1980

העיתון בשפה הרוסית "נאשא סטראנה" (ארצנו), המופיע בישראל, הקדיש לזכרו של אברהם רשימה, אשר את תמציתה אנו מביאים בזה, בתרגומו של אליעזר פולושקו.

אברהם נולד בעיר ויניצה שבאוקראינה למשפחה עניה של חייט, המנסה את מזלו באמריקה הדרומית בשנת 1913. המלחמה שפורצת ב-1914 מפרידה אותו לזמן ממושך מאשתו, הנשארת לבדה עם ארבעת בניה. היא נאבקת בקושי על קיום משפחתה, אך הודות למרצה הבלתי-נדלה היא מצליחה לגדל את ילדיה ואף מקנה להם השכלה.

– – –

בעודנו נער אברהם מצטרף ל"יוגנט" – הסתדרות נוער של צ.ס. – הפלג הסוציאליסטי של "צעירי ציון". הוא עובד פרק זמן במקצוע טכני, אך מהר מאוד הוא נוטשו בכדי ליהפך ללוחם פוליטי של תנועתו. ומאז מתחילה דרך היסורים הארוכה שלו.

בשנת 1923, תנועת צ.ס. מקיימת את ועידתה באוקראינה, אך שימעה של הוועידה מגיע למשטרה החשאית הסובייטית, ומאז גואה נחשול המאסרים הרצוף של חברי התנועה ופעיליה. בין הנאסרים גם אברהם ואחיו יעקב. כאשר אשתו של האחרון – בתיה לולקה, מסוככת על בעלה בהטיחה בפני בריוני המשטרה את זעקתה: "אני לא אמסור אותו לידיכם" – במקום תשובה הם אוסרים גם אותה ועימה גם את חברתה גליה גושנסקיה – אשתו לעתיד של אברהם.

הנאסרים נשלחים לסולובקי – מחנה מאסר מעורב, השוכן בצפון הרחוק על קבוצת איים בים הלבן הקר. לא בנקל זוכים חברי צ.ס. היהודים להכרה כאסירים פוליטיים, הנהנים ממשטר חמור פחות מזה של העבריינים הפליליים. אך כאשר אברהם וחבריו פורצים בכוח לבלוק ה"פוליטיים" – הנהלת המחנה נאלצת להשלים עם מעשם הנועז.

עם סגירת המדור הפוליטי בסולובקי נשלחו הציונים לאחד המקומות באוּרָאל, ל"פוליטאיזולטור" – מחנה מיוחד לאסירים פוליטיים, בו הם מבלים שלוש שנים בבידוד מוחלט ואחר-כך נשלחים למאסר רגיל או לגירוש.

כאשר נאסרו גם שאר אחי אברהם – האם, אשה צנומה אך נמרצת, משוטטת בין קצות רוסיה רבתי, תובעת פגישות עם בניה, מוסרת להם חבילות מזון, המכילות לעתים גם כרוזים ותעודות של התנועה האסורה…

בגמר תקופת ה"פוליטאיזולטור" אברהם ואשתו גליה נשלחים לגירוש, ושם נולד להם בן. יותר מאוחר משפחת ויגדרזון מנסה לשוב לויניצה – עירם, אך אברהם מוחזר וגליה עם בנה נשארים שם לבדם, ומסיבת קשיי פרנסה והזנה לקויה הבן נפטר.

– – –

עוד בזמן שהפרידו את אברהם מאשתו הוא מתבשר כעבור חודשים מספר על הולדת בת לגליה… אך בגיל שנתיים גם היא נפטרת. גליה אינה מעיזה לכתוב לו על כך ורק בשנת 1946, כאשר הוא נשלח לגירוש-נצח למקום חדש – גליה מצטרפת אליו בגפה ורק אז נודע לו גם על מות בתם.

– – –

רק בשנת 1954, בזמנו של כרושצ'וב, אברהם זוכה לריהביליטציה והזוג עובר ללנינגרד ומתבסס בכפר סמוך, כשהם שבורים פיזית וחולים. גליה נפטרת…

אברהם מגיע לישראל ומתיישב ביגור – מקום מגוריו של גיסו, ניסן גושנסקי. בקיבוץ הוא עובד כמנהל חשבונות ובכל מיני עבודות אחרות, תוך הרגשה, כדבריו, כי הוא משלם חוב גדול. "כאן אנשים ישבו ובנו קיבוץ, ואני ישבתי סתם, מבלי לתרום מאומה למדינה"… אברהם גם לא מנצל את זכותו לחופשה שנתית, בטענה כי לא הרוויח די, למרות הסברי חברים על שוויון הנהוג בקיבוץ בין חדש לוותיק.

אברהם מנהל חליפת מכתבים ענפה, בדאגה למסורבי עליה, ונסיעה – לעיתים תוך סכנה לחייו – למקומות רחוקים לביקור ידידיו.

אחרי מותו מתגלה ארכיונו העשיר, ובו גם מה שכתב בארץ. ספרון אחד על שהותו בסולובקי הוצא ע"י חבריו מצ.ס. לשעבר, במימון המשק וידידיו, אך ספרו העיקרי והמעניין על תולדות משפחתם הנפלאה של האחים ויגדרזון – עדיין מחכה לגואל.

אפשר עוד לספר הרבה על אדם בלתי-נכנע זה – נצר לדור לוחמים על גאולת עמנו.

יהי זכרו ברוך!

יומן יגור ליום השנה

27.1.1985