אברהם לביא

25/01/1909 - 16/06/1984

פרטים אישיים

תאריך לידה: ג' שבט התרס"ט

תאריך פטירה: ט"ז סיון התשמ"ד

ארץ לידה: צ'כיה

שירות בטחון: צבא צרפתי

תנועה ציונית: החלוץ הצעיר

עבודה: כריכיה, נוי

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: חיה לביא

בנים ובנות: אבי לביא, יוסי לביא

אברהם לביא – ליבוביץ'

נולד בינואר 1909 בעיר חוסט שבהרי הקרפטים הצ'כים. כבנה הבכור של משפחה יהודית בורגנית ציפו ממנו שילך בדרך הוריו, ילמד מקצוע ויקים משפחה בעיר מולדתו. אולם אברהם קורץ מחומר אחר. כבר בצעירותו הצטרף למפלגה הקומוניסטית שהחלה לפרוח במרכז אירופה. כאידיאליסט – מצא בקומוניזם את שינוי תפיסת העולם ואת הערכים אותם ביקש. פעילותו במפלגה עוררה התנגדות בקרב פרנסי הקהילה היהודית – אולם לא היה כח שיוכל לעצרו ובודאי שלא משמעת דתית.
נדודיו לרוחבה של אירופה הפגישו אותו עם צעירים תוססים כמוהו, קומוניסטים ואידיאליסטים. הוא ירד למחתרת ושוב קם ויצא, ותמיד חיפש את המעש. לאחר שהכיר את חיה, עזב בהשפעתה את המפלגה הקומוניסטית ועבר לתנועת "החלוץ הצעיר". יחד יצאו להכשרה בפראג.
כשפרצה מלחמת האזרחים בספרד לא היסס והצטרף יחד עם רבים מידידיו לבריגדות הבינלאומיות שלחמו בפרנקו בשם נס החופש והאחווה. הייתה זו אולי התקופה היפה בחייו למרות המפלה הצורבת. שם בספרד נקשרו הקשרים עם אידיאליסטים רבים אחרים.
עם תום מלחמת ספרד הספיק עוד לסיים קורס קצינים בצבא הצ'כי, אך מלחמת העולם השניה עמדה כבר בשער והוא – חבר בקבוצה הצ'כית שהצטרפה לצבא הצרפתי. הם ניסו להלחם יחד בענק הנאצי המתקדם, אולם הגנרלים הצרפתים נהגו בהם בבוגדנות, מנעו מהם נשק ואספקה, ואת אברהם וחבריו העמידו למשפט. הוא הצליח להמלט והגיע לשורות הפרטיזנים, בחברתם הרגיש עצמו שוב "בבית". התבלט שם כמפקד ומנהיג, הלוחם למען עקרונות אנושיים. עם פלישת בנות הברית לצרפת הצטרף שוב ללגיון הצ'כי עמם לחם עד תום המלחמה. לאחר כניעת הגרמנים שב לצ'כיה ללקט את חברי המשפחה. הוא נפגש עם חיה בשנית ונשא אותה לאשה. שניהם ניסו להקים להם בית בעיר מולדתם. השלטון הרוסי הכיר בערכו, והוצעו לו תפקידי מפתח רבים. אולם המפגש עם התגשמות הקומוניזם היה מאכזב. הוא לא חסך דברי ביקורת ומחאה, ולפני שהצליחו לתפסו ולהגלותו, נמלטו שניהם לסודטים.
לאחר זמן קצר החליטו שניהם שמקומם בארץ ישראל, ועלו ארצה ב-1948. תחילה ניסו להקים ביתם בעיר, אך עד מהרה הגיעו ליגור. כמשפחה לא צעירה ובקושי דוברת עברית עשו מאמצים כבירים להיקלט ביגור, ובעזרתם הנפלאה של יוצאי הונגריה, גם הצליחו. אברהם החל סובל ממחלות קשות שאילצוהו לעזוב את העבודה הקשה ולהתמסר למלאכת הכפיים העדינה. הוא פיתח תחביבים רבים בידי הזהב ובסבלנות הברזל שלו.
בכל התקופות היה תמיד אח בוגר המייעץ לקרוביו הפונים בשאלה והנחיה ואב מסור לילדיו ולמשפחתו.
בשנותיו האחרונות זכה גם לנכדים, היה קשור אליהם מאד ודומה כי היה מאושר בחלקו.
לאחר סבל ממושך נכנע גופו והוא נפטר ביום שני, ב' בתמוז תש"ם והוא בן 71 שנים.

לוחם בנעוריו ואידיאליסט כל ימי חייו.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • שלושים שנה למלחמת האזרחים בספרד

    בשנת 1936 התנדבתי בפראג לבריגדות הבינלאומיות, שנחלצו להילחם לצד אזרחי ספרד נגד עליית כוחות הפאשיזם. קיבלתי שני מכתבי המלצה וכתובת לאירגונים יהודיים בפריז, ובמיוחד לאיגוד המקצועי של פועלי המחט היהודיים.

    בצ'כיה התארגנה קבוצת אנשים לעזרת הרפובליקה הספרדית תיכף עם התחלת המרד הפאשיסטי שם. אחד מראשוני המתנדבים והפעילים בשטח זה היה ידידי ד"ר ישראל בר (לא זה שנשפט על ריגול…). היה זה יהודי יקר ורב פעלים. מוצאו מליטא, למד רפואה בווינה ובפראג ועבד שם כרופא ילדים. יש יסוד לשמועות שהוא חוסל כטרוצקיסט על ידי סוכני סטאלין….

    בפריז התארגנה קבוצת יהודים ראשונה במספר די גדול, ויחד עם עוד שתי קבוצות של צרפתים ובלגים עברנו את הגבול לספרד. לא שאלו אותנו מה ליהודים בספרד – היה זה מובן מאליו שאנו, כפועלים אנטי פאשיסטים וכיהודים, מצטרפים בכל מקום לחזית האנטי-פאשיסטית.

    עד סוף 1936 האמנו בניצחון מהיר על המורדים הפאשיסטים, אולם כאשר החלו המעצמות להתערב בספרד – ובמיוחד עקב הצעתו האומללה של ליאון בלום על כינון ועדה ובה נציגי צרפת, אנגליה וגרמניה הנאצית, כדי לשמור על אי-התערבות – ידענו שמצבנו הולך ורע. ואמנם, כאשר בא ליאון בלום למדריד הטיחו בפניו כי דרכו היא הרת-אסון וכי הפאשיזם ינצח בעזרת המעצמות. הוא השיב כי מאמין הוא בהתחייבויות שגרמניה נתנה למעצמות, וכמו כן בדעת הקהל העולמית האנטי-פאשיסטית. התוצאות ידועות.

    אנחנו, חיילי החפירות, הרגשנו על בשרנו את האי-התערבות, ובכל זאת המשכנו להילחם עד מרץ 1939, כי ידענו שהמלחמה על חירות העם הספרדי היא מלחמה על חירות העולם כולו. על כן מעטות היו, מה שקוראים, "נסיגות אסטרטגיות". נסוגונו רק כאשר אזל הכדור האחרון, למען חדש את מלאי התחמושת, ואצנו שוב אל החזית. כך הגענו עד לגבול הצרפתי ב-11 למרץ 1939.

    כמה משפטים ל"שאלה היהודית" במלחמת האזרחים בספרד:

    הלוחמים היהודיים התרכזו בעיקר ביחידות לפי ארץ המוצא, לפי השפה אותה שמעו, או במקום שם היו להם חברים. רבים היו יוצאי פולין והם התרכזו בבריגדה הסלאבית ה-13 על שם דומברובסקי.

    לא אפריז אם אגיד שבכל בטליון או פלוגה אפשר היה למצוא יהודים מספר. אף אחד מהם לא הסתיר את יהדותו. הכרתי את הקומיסרים האחרונים של בטליון רקושי ההונגרי (4 פלוגות) ושל טלמן, שהיו יהודים. במטה הבריגדות פגשתי פעם ארבעה יהודים דוברי עברית מארץ-ישראל.

    במחצית השניה של שנת 1938 החל ויכוח בבריגדה הפולנית, שנדף ממנו ריח של אנטישמיות. הפולנים טענו שיש יותר מדי קצינים יהודים, ואז התארגנו היהודים כפלוגה נפרדת. היתה זו תופעה בודדת, אם כי מכאיבה מאוד. ביתר הבריגדות לא היו תופעות כאלו.

    הפלוגה היהודית התקיימה עד הסוף. היא היתה האחרונה בין היחידות הבינלאומיות שנשארה בחזית. היא הצטיינה במשמעת חזקה ורוח לחימה. כאשר החלה הממשלה הספרדית (בהמלצת המעצמות) להוציא את הבריגדות הבינלאומיות מהחזית, נשארה הפלוגה היהודית על מנת לחפות על הנסיגה, ובקרב האחרון היה החייל האחרון מבין המתנדבים שנפל על אדמת ספרד – יהודי.

    אברהם לביא (ליבוביץ)

    יומן יגור, 27.5.1966