בעיירתי קורולובקה אשר בגליציה המזרחית היו פחות ממאה משפחות, שהתפרנסו ברובם ממסחר זעיר ומקצתם ממלאכה. כל יום חמישי בשבוע, ביום השוק הקבוע, היו מתאספים האיכרים מהסביבה, מביאים את תוצרתם החקלאית, עופות, בקר וסוסים שנועדו למכירה, וההמולה היתה רבה, כרגיל ביום שוק בעיירות ישראל לפני השואה. דומה שכל השבוע נתקיימו יהודי קורולובקה בזכותו של אותו יום חמישי שעליו עיקר פרנסתם.
אבי שימש בתור מנהל אצל בעל אחוזה יהודי (כאלה היו לא מעטים בסביבתנו), אבל פרנסתו היתה בצמצום. לאחר מכן עקר אבי עם כל המשפחה מקורולובקה לצ'רנוביץ' שברומניה, שם היו לו קרובי משפחה שעזרו לו איכשהו לקיים את המשפחה בדוחק.
בצ'רנוביץ' חל מפנה במצבי. שם למדתי ועבדתי בפקידות כמה שנים, אבל שאיפתי היתה לעלות ארצה, ובשנת 1933 הצטרפתי ל"ברית חלוצי פועלי ציון" ויצאתי להכשרה. למה דווקא פועלי ציון? כי חיפשתי דרך למפלגה פועלית, שהיתה יותר לפי רוחי. קיבוץ ההכשרה נמצא בכפר ליד הגבול הפולני, בו נמצאה תחנת רכבת, דרכה עברו לעתים קרובות קבוצות חלוצים מפולין לנמל קונסטנצה. לא פעם קינאנו בהם וציפינו בכליון עיניים לאותו יום שגם אנו נהיה בין הנוסעים לנמל.
בקיבוץ ההכשרה הזה היו באותו זמן כשבעים איש. עבדנו בעיקר במנסרה ובאחוזה שבעליהם היו יהודים. הצפיפות היתה איומה ומחלות ההכשרה הידועות לא פסחו גם עלינו. בקיבוץ זה שהיתי כשנה ואושרתי לעליה. אגב, הקיבוץ פוזר ע"י המשטרה הרומנית עקב חשד של קומוניזם. חזרתי הביתה וחיכיתי לתורי, שנמשך מחמת חוסר סרטיפיקטים כמה שנים.
בשנת 1938 נקראתי לפלוגת עליה, כלומר קיבוץ הכשרה ל"מאושרים" – תרתי משמע. בעצם לא היה הבדל בינו ובין קיבוץ הכשרה רגיל. שוב אותם התנאים של דיור, לבוש ואוכל, ואותה עבודה במנסרה. אלא שהפעם, אחרי שהות של שנה קיבלתי סוף סוף את הסרטיפיקט המיוחל, לו ציפיתי שנים כה רבות.
בשנת 1939 הפלגתי מנמל קונסטנצה ארצה באוניה "פולוניה" – אוניה פולנית שכל הזמן עשתה את דרכה בין הנמלים קונסטנצה-חיפה. נזכר אני בחגיגה באוניה זו לכבוד הפלגת המאה בקו זה. רב החובל דיבר פולנית ואחד הנוסעים איחל הפלגות רבות בכיוון חיפה. לא ידענו מה עלול להתרחש בזמן הקרוב ומה מעטות ההפלגות ש"פולוניה" תעשה עוד בכיוון לחופי הארץ.
מהאוניה הגעתי ישר ליגור. עבודתי הראשונה היתה בהקמת גדר בשטח עצי-פרי. לאחר מכן עבדתי בעגלונות בחצר המשק, במכבש ובקומביין, שם עבדו אז אנשים רבים. במחצבה ובנשר עבדתי עשר שנים. מסרתי תור במטבח ומאז אני ממשיך לעבוד בגן עצי-פרי. חצי יובל בעבודה בארץ ובקיבוץ.
אברהם שמיר
ספר יגור, 1965, עמ' 379