אהרון ביאליסטוק

קשה לבטא במילים, להעלות על הנייר את דמותו של חברי מנוער אהר'לה. דומה שכל שאכתוב יהיה דל מכדי לתאר ולהקיף את כל הטוב שהקרינה אישיותו של אהר'לה.

אכתוב על אהר'לה חברי אותו הכרתי ביגור ועמו גדלתי.

ברצוני לכתוב על אהר'לה כפי שהכרנוהו בקיבוץ ועל הקשר שנמשך בשירותנו הצבאי. אהר'לה היה לנו לסמל במידותיו הטובות: שקט פנימי, עדינות נפש, חוש הומור רגיש וחיוך טוב לב וביישני, כושר ארגון מעולה, סדר מופתי, אהבת מוסיקה טובה, קולנוע. תכונות שעשו אותו לאיש חברה אהוד ומקובל בכל מפגש רעים.

כושרו לסדר ולארגון הביא לאחר מספר מועט של שנות נסיון את קבלת תפקיד מרכז ענף הכותנה של קיבוץ יגור. הצלחותיו והשגיו היו מקור גאוה לבני מחזורו ולמשק יגור כולו.

תכונות הסדר והשקט הנפשי אפיינו את אהר'לה גם בעת קרב. ראינוהו לאחרונה יום לפני שנפל. הייתה זו שעת בוקר קרה ומוקדמת. התכנסנו בשטח אויב סביב מדורה לשתות קפה של בוקר. קראתי לאהר'לה שהיה על הנגמ"ש להצטרף, אך כדרכו השיב: "עד שהכלי אינו מסודר – איני עוזב אותו".

גם כאשר נפל, סיפרו חברים שחילצוהו, היה חגור חגורת קרב ונשק בין ידיו.

אהר'לה אינו עוד עמנו.

נכרת ענף מנוף ילדותי ובגרותי.

זכרו עימי לעד.

משה שוחט

דוב המים

זו הייתה אחת היחידות הסודיות ביותר בצה"ל, ורק מעטים ידעו על המשימה שנועדה לבצע בשעת חירום. באמצעות נגמ"שי שלל סובייטיים המצוידים במצופים היו אמורים לוחמי "דוב לבן" לצלוח את תעלת סואץ שש שעות לפני שאר הכוחות. אבל ברגע האמת הכל השתבש ובמקום למלא את ייעודם המקורי נקלעו לקרב גבורה בסרפאום בלי לדעת על הכוח המצרי שמחופר שם. 34 שנה אחרי מלחמת יום כיפור נחשף במלואו סיפורה של יחידת המילואים האמפיבית.

זה קרה בחג סוכות הארור של שנת 1973. כוח מיחידת "דוב לבן" של צה"ל נכנס את תוך מתחם סרפאום, "אורחה" בלשון הקודים הצה"לית, בגדה המערבית, המצרית, של תעלת סואץ. הלוחמים לא ידעו כי במקום נמצא גדוד קומנדו מצרי מחופר היטב, שיומיים קודם לכן ניהל קרבות עזים מול צה"ל. התוצאה הייתה בלתי נמנעת: 16 מחיילי דוב לבן נהרגו ו-26 נפצעו בתוך שעות ספורות. רק במאמץ אדיר ובסיוע לוחמי סיירת שקד שנשלחו לתגבר אותם, הצליחו להיחלץ מן התופת ולהשתלט על האזור.

מדוע הקרב הזה, שהיה מלווה במעשי גבורה יוצאי דופן, כמעט אינו מוזכר בדברי ימי מלחמת יום כיפור? פשוט משום שיחידת דוב לבן, שניהלה אותו, הייתה אחת הסודיות ביותר באותם ימים: סודית עד כדי כך שסיפורה לא נחשף במלואו עד היום.

אחרי מלחמת ההתשה, בשנת 1971 החליט מפקד גיסות השריון דאז אלוף אברהם אדן (ברן) להקים יחידת מילואים שתהייה מבוססת על הנגמ"שים האמפיביים שנפלו שלל בידי צה"ל במלחמת ששת הימים. אלה נגמ"שים מתוצרת ברית המועצות שהיו מסחגלים לנסוע על יבשה – וגם לשוט במים עמוקים באמצעות מצופים שמקיפים אותם. מספרה של היחידה 88, נגזר מהשם, זהו סכום האותיות בגימטריה של צמד המילים "דוב לבן". במסמכים הרשמיים של צה"ל הוגדרה דוב לבן "יחידת פשיטה וסיור", לא הייתה מעולם יחידה דומה לה, וכנראה גם לא תהיה.

לרשות היחידה עמדו עשרה נגמ"שי בי-טי-אר ושישה טנקי שלל. ההצטרפות ליחדת דוב לבן הייתה בהתנדבות, שכן המשימה שתוכננה עבורה נחשבה במידה רבה "משימת התאבדות". יחידת דוב לבן הייתה אמורה לצלוח בשעת מלחמה בשקט את האגם המר, 14 ק"מ מצד לצד, במהירות שיט של כ-11 קילומטר בשעה, לתקוף את מערכי הארטילריה של המצרים ולשתק אותם.

…ב-16 באוקטובר נעה היחידה ללא פקודה מסודרת מלמעלה מאזור מחנות טסה שבעומק סיני לכיוון התעלה, בדרך חלפה במרחק יריקה מכוחות מצריים, שטעו לחשוב שהם רואים כוחות עמיתים ולא אויב ישראלי, אף על פי שהטנקים והנגמ"שים היו צבועים בצבעי צה"ל ולא בצבעי הצבא המצרי.

…כאשר לוחמי דוב לבן נשלחו לסרפאום, למתחם "אורחה", ב-19 באוקטובר, לא היה להם קצה קצהו של מושג כי יומיים קודם לכן ב-17 באוקטובר, התחוללו שם קרבות עזים שגבו נפגעים רבים. כוח מצומצם של צה"ל שנשלח לכפר החקלאי המצרי שממערב לתעלת סואץ גילה שם מערך מצרי מבוצר היטב ומאויש בלוחמי קומנדו. יודוביץ (המג"ד) ואנשיו לא ידעו על הקרב הקשה בסרפאום, ונאמר להם שהמתחם נקי מאויב.

התכנית הייתה לחלק את הגדוד לשני כוחות. כוח אחד, בפיקודו של המג"ד יודוביץ, היה אמור לטהר את השטח הבנוי במתחם. תפקידו של הכוח האחר, בפיקודו של הסמג"ד ברעם, היה להשתלט על השטח מדרום ולטהר אותו. כוח המג"ד נע ראשון בהתאם לתוכנית, אחרי תעלת המים המתוקים, שנמצאת במקביל לתעלת סואץ, פנה לכיוון צפון-מזרח ונתקל שם בכוחות אויב קטנים. המצרים שוב חשבו בטעות כי מדובר בכוח שלהם. "הפעם אפילו נופפו לנו לשלום", מספר יודוביץ. "כשהגענו לאזור שהיינו מיועדים אליו השתלטנו עליו בקלות". אבל באותה שעה נתקל כוח הסמג"ד בכוחות הקומנדו המצריים, שיומיים קודם לכן ירו על כוחותינו. "ירו עלינו אש נוראית מכל הכיוונים", משחזר ברעם את התופת. "היו למצרים תותחים דו-תכליתיים שעשו בנו שמות. כל רגע ראיתי עוד ועוד נפגעים מבין הכוחות שהיו איתי. …בשלב הזה התחלתי להבין שאני עומד מול אויב מצרי בהיקף עצום, שהעמדות שלו חפורות בין מצבות של בית קברות. איכשהו הצלחנו לייצב את המצב. נשלחו אלינו כוחות מסיירת שקד כדי להילחם מול הקומנדו המצרי גם בתוך התעלות. בסופו של הקרב היו למצרים כ-300 הרוגים, אבל כמובן שאנחנו התעניינו בראש ובראשונה בנפגעים של הגדוד שלנו, שהיו רבים". יומיים אחרי הקרב בסרפאום היו לדוב לבן שני הרוגים נוספים. מניין הנפגעים של הגדוד במלחמה עמד על 18 הרוגים ו-32 פצועים מתוך 126 קצינים וחיילים. כמעט מחצית מהכוח נפגע. למרות זאת, נלחם הגדוד כמעט עד הרגע האחרון של המלחמה. לאחר הקרב בסרפאום המשיכו שרידיו לנוע לעומק השטח המצרי.

עמיר רפופורט

מעריב, מוסף שבת, ט"ז בתשרי תשס"ח 28.9.2007

אהרון ביאליסטוק

התחנך ביגור. סיים בית ספר במשק. עם בני המחזור היה ביד חנה במסגרת השנה השלישית, ולאחר מכן התגייס לצה"ל ושרת בחרמ"ש (חיל רגלים משוריין). בהיותו בקורס קצינים חלה בצהבת ולכן הועבר ליחידה לא קרבית. בתום השירות הצבאי הצליח לחזור ליחידתו המקורית.

עם שחרורו מצה"ל חזר לעבוד בכותה, ענף אליו היה קשור עוד מבית הספר. בשנתיים האחרונות קיבל את ריכוז הענף לידיו ועשה זאת בהצלחה מרובה. בפרוץ מלחמת יום הכיפורים גויס גם אהרון ולחם עם יחידתו בחזית הדרום בה נפל בקרב.

אהרון, פשוט רוצים לומר "אהרון שלנו", של החברים הטובים מהכיתה, מהכותנה, של אלה שהכירו אותך מאחורי הביישנות והחיוך הטוב. אהרון היטיב לקלוט ולהגיב על נושאים רבים ומגוונים סביבו ובחכמתו הרבה ובהגיונו הטוב הפיק הרבה ולא בדרכים המקובלות של לימוד רשמי.

מאוחר, בלילות השבת, כשהשיחה קלחה סביב כוס הקפה, הופתענו מהידע הרב של אהרון, מהשקפות שגיבש לעצמו ומסקנות שהוציא. בנושאים אקטואליים הסתמך על מאורעות, תאריכים, אישים ותהליכים היסטוריים עד כי מצאת עצמך מאזין קשב רב לניתוחים שעשה.

הנאה מיוחדת הייתה לשמוע אותו לאחר סרט טוב. הקולנוע כבש אותו: פתיחות לנראה, לנשמע, למתרחש אפשרו לו הנאה עמוקה ונשאו אותו הרחק קדימה מעבר לתפיסות המקובלות.

הומור ריש ועדין נשזר לדיבורו, לשיחתו, תגובותיו וחיוך טוב סבר נלווה תמיד לדרך הילוכו ומפגשו עם אנשים.

תמיד שורק לו נעימה כלשהי כי המוסיקה הייתה בדמו. אהבתו למוסיקה הקלה הייתה ממש מדבקת, ויכולת להרגיש בו איש מוסיקה אמיתי. כך רכש לו פטיפון ובילה שעות בהאזנה לאוסף תקליטים המיוחד לטעמו.

במלוא יכולתו ורב גוניותו נתגלה אהרון לכל חבריו בענף הכותנה כאשר החל לרכז את הענף לפני כשנתיים. התמחה בהדברת מזיקים ונטייתו הכללית הייתה, לצד התפתחות הצמח והפיזיולוגיה שלו, והקדיש מזמנו ללימודי בעיות מיכון, השקיה, שיווק ועוד. הקשיב והתייעץ עם כל אחד בתחום התמחותו ובהתאם לכך קיבל החלטות, קבע מהלך עבודה ווידא את הביצוע.

בדרך ארגונו היה מסודר מאד. יזם ויישם דפוסי חשיבה וסדרי עבודה, החל באיסוף נתונים במטרה להסיק מסקנות וללמוד לגבי כל נושא. לאחרונה הקים ספריה מקצועית לענף.

בלטה במיוחד גישתו האנושית והחברתית במגעיו עם אנשי הענף ומוסדות המשק. היווה מעין גורם מאזן בין האנשים השונים ופתר בעיות רבות בגישה חמה וחכמה. דאג לפרי פרטים של נוחיות העובד. ואמנם זכה אהרון להערכה וחיבה בלתי מסויגים מכל חבריו לענף ולעזרה רבה. הענף התרחב, התגבש צוות, וההישגים הכלכליים היו ללא תקדים. לא פחות חשוב מכך תחושת הדרך הנכונה באופן העבודה, בצורת החשיבה ובתוכניות.

אהרון, רק החילות את פריחתך ולנו היה זה הלקט ראשון שנפתח. הכנו עצמנו לפירות, לאסיף, לצמיחות חדשות, אך הן לא תבואנה. ואנחנו נבכה עליך עם חריש ראשון ופריחות מתחדשות.

חבריך  לכיתה ולעבודה.

(מתוך חוברת שיצאה לאור בקיבוץ יגור לזכר 4 נופלי מלחמת יום כיפור ז' כסלו תשל"ד, 2.12.73)