אהרון ליבנה מהצרי

אבא, תחזור. יש עוד הרבה לעשות, עוד לא גמרת לחנך אותנו, עוד לא שמענו הכל.

אתה עוד לא רזה כמו שהבטחת, ועדיין אין נכדים שתוכל לשחק איתם ולספר להם סיפורים מילדותך…

לזה אתגעגע הכי בעולם, אבא, זו מהותך בעיני…

הומור – מכל דבר ועניין, שמחת חיים, טוב לב, עזרה לזולת ולחלש, נדיבות אמיתית, סבלנות וסובלנות, קבלת האחר, חכמת חיים, לא להיות שאנן ופזיז, לפעול בקור רוח, אהבת החיים, אהבת הארץ, ומעל הכל אהבת המשפחה – אהבתך אלינו.

כשזה נגע לנו הכל התבטל בשישים. החינוך שלנו מעל הכל, תשומת הלב שנקבל ממך תהיה הכי גדולה והכי חזקה, כדי שלנו יהיה הכי טוב – כל השאר פחות חשוב.

– – –

קשה בלעדיך, אבא, קשה מנשוא. פתאום אפור לי בבית. אין מי שיבקש שנשרת אותו מהכורסא. אין מי שיגיד שהבגדים שלנו אפורים וכהים וצריך ללכת עם בגדים צבעוניים, כי אז מרגישים יותר קורנים. אין מי שיציק בטלפון כל שעה ברוח שטות, רק כדי לומר ולהזכיר כמה אתה אוהב אותי וגאה שאני בנך בכורך והאב השני לילדיך….

– – –

עכשיו אתה עם סבא אליעזר, אביעד ועמית הילדים של גילה, עם ניר הבן של אריה ודליה ועם דב קרדוש ועם יוסי חרמוני זכרונם לברכה, ועם עוד הרבה אנשים טובים שהשפיעו רבות על אישיותך. מסור להם את אהבתי ואת געגועי. ברך אותם, אבא, בברכה שלך, שאומרת ה כ ל ותמיד עוזרת:

"לא לשכוח ילדים, שתהיה לכם תמיד ה ר ב ה א ה ב ה ב ל ב !!!"

אני אוהב אותך, אבא. כל שעשית אני עושה ואעשה. תמיד תהיה לנגד עיני.

ליאב,

בשמם של מיכה, אור, דורון ושגב

יומן ליום השלושים

10.10.2008

ילדות של שמש וחום בין-אישי, של ביגוד משותף ושמחת חיים, של יחפנות ותמימות. זו היתה ילדותנו ביגור, כשלאהרון הצטרפו גם צללי כאב שהובאו על-ידי הוריו מאירופה של מלחמת העולם השניה.

נולדנו ביגור ובגרנו בה, מחזור כ"ט. אהרון היה נדבך מרכזי בכיתתנו, וניתן היה לראות כבר אז את תכונות האופי שליוו אותו כל חייו:

שובבות ושמחת חיים: החל ממעשי קונדס בכיתה, דרך תפקיד ראשי במסיבת הכניסה לחברות והמשך בהנחיית פורים. אהרון ושמחת החיים שבו היה הרוח החיה בכל מפגש ומסיבה.

חברות: החברות היתה חשובה ביותר לאהרון, והוא היווה את הדבק הכיתתי, גם בארגון מפגשי כיתה אחת לתקופה, וגם בפגישות עצמן – אהרון היה מרכז החבורה.

עמידה על עקרונות: כבר בשיעורי בית הספר אהרון היה "נעמד על רגליו האחוריות" מול המורים בנושאים בהם האמין בצדקתו, ועד התקופה האחרונה בה ראינו אותו נאבק באסיפות על תפיסת עולמו ביחס לאופן בו קיבוץ יגור צריך להתנהל.

ישירוּת – "דוגריות": אהרון חשב את מה שאמר ואמר את כל מה שחשב – לעיתים לטוב, לעיתים פחות, אבל תמיד נאמן לעצמו – דוגרי עד הסוף.

לקיחת אחריות: כנער בגד"ש, כלוחם בנח"ל וקצין בצה"ל, ועד ניהול ועדת בנים – תפקיד שביצע עד לפני זמן קצר. אהרון תמיד היה מחוייב, תמיד "ראש גדול".

חשיבות החינוך: אהרון האמין כל חייו שהתחום החשוב ביותר לאדם ולקהילה הוא תחום החינוך, ותפיסה זו היא שהובילה אותו ללמוד הוראה במכללת אורנים, ואחר לעסוק בחינוך נערים ואף לארגן חוג ללימודי תנ"ך למבוגרים.

אמונה בקיבוץ: אהרון האמין בקיבוץ ובקיבוץ השיתופי, לכן חזר ליגור לאחר שבחן את אורח החיים העירוני, ולכן היה בקשר עם גורמים שיתופיים בתנועה ובקיבוצים אחרים, והיה קם בכל דיון ומעל כל במה ונושא את משנתו השיתופית.

"הרבה אהבה בלב": משפט שאולי נשמע לנו כמו קלישאה, אבל מסכם את כל התכונות שהזכרתי פה. משפט שנאמר על ידי אהרון לרוב, ובכל פעם – בהתכוונות מלאה ובאמונה פנימית בנכונותו….

לאהרון שלנו – בחברות ובידידות, בחום ובחיבה, באהבה וזיכרון שבלב….

ספי בארי

בשם בני הכיתה

יומן ליום השלושים

10.10.2008

אמרו חז"ל:

"המקבל את חברו בסבר פנים יפות אפילו לא נתן לו כלום, מעלה עליו הכתוב כאילו נתן לו כל מתנות טובות שבעולם".

אמירת שלום, או סימן לשלום, הם קשר בסיסי וקדום ביותר שקיים בין בני אדם. אפשר לומר שלום באופן מילולי ואפשר לומר שלום בשפת גוף, כמו הינף יד, הינד ראש, חיוך ועוד.

אנו, החיים ביגור, בשבילנו קשר זה הכרחי, שהרי בלעדיו קשים חיינו. באמירת שלום או סימן לשלום מתקיימים לפחות שני כללים: א) יצירת קשר ראשוני או רגעי עם הזולת. ב) יצירת התייחסות אישית להימצאותך בסביבה שאנו חיים.

מעטים מאוד בקרבנו היו רוצים התעלמות מקיומם ואדישות להימצאותם. לברך לשלום זה חלק מאיתנו ובתוכנו, בדיוק כשם שאנו מתלבשים, אוכלים, ישנים ומתעלסים.

נהוג שהצעיר מקדים שלום למבוגר ממנו, והקטן – לגדול. מדוע בני תשחורת וילדים אינם מברכים בשלום? הרי להם אין "חשבון" עם החברים?… כי אנו, המבוגרים, איננו מרגילים ומחנכים אותם לכך. מפני שבעצמנו איננו מהווים דוגמה אישית לילדינו.

כאשר אני עובר בשבילים, מברך לשלום ומקבל שלום, הקבלה גדולה מהנתינה, והחבר או החברה "המאירים פניהם" אלי – "עושים לי את היום".

רבי שמאי היה אומר: "הווי מקבל את כל אדם בסבר פנים יפות".

רבי אליעזר היה אומר: "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך".

ואכן – מי מאיתנו אינו מבקש את כבודו הבסיסי?

לברך בשלום זהו אותו הכבוד שעלינו לתת ולקבל.

בבקשה, נברך לשלום.

בבקשה נתייחס אדם לחברו.

אל נעבור כ"שקופים" האחד לרעהו. נברך בכוונה שלמה.

והשלום, במובנו הרחב והכולל, בין אדם לחברו ובין אדם למקום – יתגשם ויתקיים.

אהרון ליבנה-מהצרי

יומן יגור, 26.1.1996

[קטע מרשימה]

– – –

לעיתים גם אני, לצערי, איני נזהר בכבוד הזולת.

כאשר מתבצעים תהליכי שינוי במציאות היומיומית שלנו, "נר לרגלינו" צריך "לדלוק" – צורך המיעוט. זהו מיעוט נייד ומשתנה. כשתהליך השינוי תואם את צרכינו – אנו ברוב (היות שהוחלט עליו בדעת רוב). כאשר אינו תואם את צרכינו – אנו במיעוט. דוגמה: הפרטת נסיעות חברים. משפחה מול חצי משפחה.

חברה דמוקרטית אינה נבחנת בחוסנה רק בקבלת החלטות על-פי דעת רוב, אלא בעיקר על דאגתה והתחשבותה ביתר שאת בצרכי המיעוט שבקירבנו.

אהרון ליבנה-מהצרי

יומן יגור, 15.1.1999

[דברים של אילנה בטקס יום השנה]

פוזי שלי,

ינואר 1978. רפידים – סיני, עיניים כחולות, בהירות, נוצצות, שובבות וחכמות כבשו את ליבי.

10.3.1978 סוף שבוע קסום וסוחף בקיבוץ יגור. יום זה חגגנו מדי שנה כיום האהבה שלנו ב-30 השנים שחלפו.

אהבתי אדם יחיד ומיוחד, שופע רכוּת בעלת עוצמה, אהרון ליבנה-מהצרי, האיש הנכון, אשר התאים לי באופן מושלם. זכינו לאיחוד רוחני, לאהבה שמיימית, שהתגשמה בהתמזגות נשמותינו. ידענו להעניק זה לזו אהבה, כבוד, נתינה אינסופית, שלווה וחדוות חיים.

פוזי שלי ידע לאהוב בכל ליבו. היה כן, ישר, הגון, נאמן, מסור, שופע בריאות, חכם, בעל חוש הומור ועושר רוחני, מלא עוצמה, יודע לפרגן ובעל שמחת חיים מדבקת. אנו נמשכנו אחד לשני באופן שלא ניתן להתנגד לו, ומצאנו יחד אושר ושלווה.

הקשר בינינו היה מושתת על הדדיות ונאמנות. רחשנו זה לזו כבוד והערכה.

עם בוא ילדינו, או כדבריו "שתילי זיתינו", חשנו שחיינו הפכו שלמים, הרמוניים ונפלאים. כל ילד בלידתו הגדיל את האהבה בליבנו ואת השמחה בביתנו. ההורות מבחינתו היתה יעוד, והוא התענג מדי יום לראות את ילדינו גדלים והשקיע בגידולם את מלוא אהבתו.

ככל שחלפו השנים גדלנו והתפתחנו יחדיו מבחינה אישית ורוחנית. פוזי שלי אהב להעלות שאלות פילוסופיות, ונהנה מעצם הוויכוח והעלאת הטענות. "לא חייבים להסכים וגם לא חובה לשכנע", אמר תמיד. השיח איתו היה מפרה, מרתק וחווייתי.

ידענו להודות מדי יום על הטוב שנפל בחלקנו ועל שפע האהבה במשפחתנו.

חשתי מלאת ביטחון ומרץ, מגשימה את שאיפותי וחלומותי, כאשר לצידי פוזי, תמיד מפרגן, אוהב ומתלהב.

בחמש השנים האחרונות, בהן צעד בדרך אחרת מבלי לראות את כמיהתנו העזה לשנות את הכיוון, התמיד לחיות בדרכו הייחודית, וכך גם היה מתבדח על דאגותינו לו.

בחיינו, בהם הכבוד ההדדי והחופש לבחור מדי יום היו נר לרגלינו, ניסיתי למצוא תובנות מהמצב שנוצר בחיינו, בו לא היתה לאהבתנו הנצחית שום השפעה.

ואז, כמו היתה שם זה מכבר, הופיעה התובנה כי אין תשובה על השאלה הגדולה – מה בעצם קרה? למה? מדוע ואיך? כאשר הבנתי זאת קיבלו חיי משמעות נוספת.

זכיתי לחיים מלאי אהבה, עניין ותוכן לצידו.

א נ י י ו ד ע ת ש ז כ י ת י ל א ה ו ב.

עם הרבה אהבה בלב

אילנה

יומן יגור, 4.9.2009