איטה רזניק

11/03/1912 - 17/06/1995

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ב אדר התרע"ב

תאריך פטירה: י"ט סיון התשנ"ה

ארץ לידה: ליטא

תנועה ציונית: החלוץ

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בנים ובנות: עמליה שפירא

נכדים ונכדות: מיטל שפירא, נטע שפירא

איטה רז-רזניק

איטה נולדה בשנת 1912 בעיר אוטיאן שבליטא. היא גדלה בבית ציוני מובהק. למדה בבית ספר עברי, והשפה העברית הייתה מושרשת בה מילדותה. בית ספר תיכון לא סיימה עקב מות אמה. עול הבית נפל על כתפיה וכן הטיפול באביה ובשלושת אחיה הצעירים.
לפני עלייתה ארצה הצטרפה איטה לתנועת "החלוץ" ותוך זמן קצר יצאה להכשרה. הייתה ממקימי קיבוץ ההכשרה ומעמודי התווך שלו. ארבע שנים שהתה שם עד לעלייתה ארצה בשנת 1936. עם עלייתה ארצה הגיעה ליגור. בהתחלה עבדה ברפת, ולאחר מכן במקומות שונים, ביניהם מטבח ההורים. בתחילת שנות החמישים פנו לאיטה בבקשה לתת שיעורי עברית למספר משפחות שהגיעו ליגור במסגרת התכנית "מהעיר אל הכפר", ובשנותיה האחרונות עבדה בטובופלסט.
איטה הכירה ביגור את יוסף כהן. הם נישאו ונולד בנם ראובן. כעבור מספר חדשים הם עזבו את יגור לתל עדשים, ומשם עברו לקבוצת גבע. בגבע נולדה בתם עמליה. אחרי תקופת מה הם חזרו ליגור.
החיים בקיבוץ היה קשים ובחייהם הפרטיים חל משבר. יוסף עזב את הקיבוץ. איטה נשארה עם שני ילדיה. חייה לא היו קלים, אך היא ידעה להתמודד עם מצבה בדרכה שלה.
איטה זכתה לחתן את שני ילדיה ולראות מהם נכדים.
בזמן האחרון איטה הלכה ונחלשה. היא עברה לבית אחוה. המחלה השתלטה עליה במהירות, וכך בשקט נדם קולה.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • שלובת-זרוע עם שני חברים צעירים

    עליתי ארצה מארץ ליטא. מוצאי מבית ציוני מובהק. אבא וסבא עה"ש לימדוני לקרוא בתורה עוד טרם מלאו לי שש שנים ובטרם לכתי לגן. גם בעירי היתה התרוצצות ומאבק בין עברית ויידיש. אני למדתי בבית-ספר עברי, וככה אני מושרשת בשפה העברית עוד משחר ילדותי. בביה"ס התיכון התחיל הנוער הלומד להתארגן בתנועות השונות: מי לסניף "החלוץ" מי ל"שומר הצעיר" וכו', ומי לשורות הבונד או הגירה לברית המועצות. אני הצטרפתי לסניף "החלוץ", ולא ארכו הימים ויצאתי להכשרה. הייתי שם ארבע שנות חיים רצופות. כלומר, הייתי בהכשרה קבועה עד לרגע עלייתי ארצה.

    בעצם הייתי קצת יוצאת-דופן, ולא מן ההכרח היה שאהיה בהכשרה כל-כך הרבה שנים. כל חצי שנה קיבלתי אישור עליה ומסרתיו ל"מסכנים", כלומר לחברים שהיו איתי בקיבוץ-הכשרה ולא היה להם הסיכוי שיקבלו כל-כך מהר את אישור העליה.

    היתה אז המלחמה בין איטליה וחבש. לליטא לא הגיעו סרטיפיקטים, אבל ניירות-הנסיעה הוכנו בשבילי ע"י מרכז החלוץ, הואיל והמשכתי בהכשרה קבועה, ואודה על האמת: הייתי מייסדת אותו קיבוץ הכשרה וגם אחד מעמודי התווך שלו. היו אז כ-360 חבר ברחבי התנועה הליטאית שהיו להם דרכוני-חוץ. מרכז החלוץ שילח אותנו לכל קצווי תבל. אני נתקעתי בעיר הבירה של לטביה – ריגה, שם הייתי כחצי-שנה ללא כל ניירות. נאסרתי עם עוד חברים ושוחררנו בערבות "החלוץ" במקום. שהיתי בקיבוץ ההכשרה כחצי-שנה והוכרחתי להתחתן באופן פיקטיבי כדי לעלות ארצה.

    עליתי ארצה בתחילת 1936. בבית העולים הייתי רק יומיים וסודרתי ליגור ע"י מזכירות הקיבוץ, הואיל והייתי צריכה להשתקע בקיבוץ מבוסס, על מנת שאוכל להעלות את אחי הקטן שנשאר יתום בלי כל תומך. בעזרת בת-שבע חייקין התחלתי לטפל בהעלאת אחי, אך מאורעות 1936-39 ומלחמת העולם שפרצה לאחריהם הכשילו כל ניסיון פעולה.

    החיים הם לא קו ישר. ידעתי במשך שנות חיי בארץ ובקיבוץ פורענויות שונות ומשונות, אך ידעתי לעמוד בכול ואני ממשיכה עד היום, והנה אני הולכת כבר שלובת זרוע עם שני ילדי, שהם חברים בקיבוץ, שווי חובות וזכויות כאמם.

    איטה רזניק

    ספר יגור, עמ' 337