אייל גורן

אייל גורן ז"ל

אייל נולד ב-27.1.1959 בקיבוץ גינוסר, בן אמצעי להדסה ויעקב זכרם לברכה, אח למיכה ואיתמר. הוריו הדסה ויעקב באו ממשפחות משכילות וידועות והיו אנשי ספר אקדמיה ומחקר. אייל התגאה בהם מאוד.

לעבודת השורשים של עלמה סיפר זיכרונות על ילדותו בהומור, בצבעים ובסלחנות גדולה. סיפר כיצד התגבר על קשיים בבית, בגן ובבית הילדים והפך אותם לשיעורים באופטימיות, ובאמונה בבני אדם.

אייל היה ילד קטן ורזה, רגיש, לפעמים חולני, עם עיפרון ביד. תמיד אפשר היה לנחש איפה ישב, כי היה משאיר מאחוריו ציורים בכל מקום. כבר בצעירותו היה בין הידענים בכיתה, "תולעת ספרים", תיקן לא פעם את המורות. כנער הצטיין במקצועות הלימוד ההומניים, צייר בהפסקות והופיע בכל הזדמנות. בתיכון השתתף בקורס האינטנסיבי לידיעת הארץ ונהנה מאוד. לאחר בחינות הבגרות יצא אייל לשנת שירות בגרעין "עודד" באור עקיבא. במהלך שנה זו התפרצה אצלו מחלת נפש אייל הצליח להתגבר עליה. לאחר תקופת החלמה בגינוסר פנה ללמוד אומנות במכון "אבני" בתל אביב. בשנה זו היה מאושר והגשים את עצמו.

החיים חזרו למסלולם. השירות הצבאי בחיל שלישות היה משמעותי, תורם ומהנה. במהלכו אף זכה בחידון צה"לי בידיעת הארץ. ההמשך ל"בצלאל" היה טבעי. השנים ב"בצלאל" היו שנים טובות ופוריות, אייל נבחר לתפקיד סגן יו"ר אגודת הסטודנטים, התקדם וצמח כאמן וכאדם וידע לקבל ולהכיל גם ביקורות שלא נעמו לו.

לאחר הלימודים חזר לגינוסר למערכת החינוך וענף הנוי. משם, גויס לתפקיד הדרכה בתנועת "הנוער העובד והלומד" ברמת גן.  בשלב זה עזב את גינוסר והגיע ל"תמוז", קיבוץ עירוני בבית שמש. כחבר "תמוז" עבד שנה וחצי במרכז ההדרכה באפעל, שם רכש חברות אמיצה עם חנן , חנן הזמין אותו להשתתף במחנה קיץ של הסוכנות ברוסיה מטעם התק"ם. במחנה פגש את מיכל. זה היה ב 1991.

אייל התאהב בתלתלים של מיכל, וחיזר אחריה בדרכו העדינה והיצירתית. שנתיים לאחר מכן התחתנו, בטקס מיוחד ביגור. לקראת הלידה של עלמה, החליטו אייל ומיכל לחזור מ"תמוז" ליגור, ואייל פנה להוראה.

עלמה הפכה את אייל לאבא גאה ומאושר, הוא הפנה את כל תעצומות היצירתיות והידע שבורך בו לשיחות, ציורים, טיולים בכרמל אשר טובלו  בחיקויים ובבדיחות. הוא היה אבא פעיל ומעורב, שמח להשתתף בכל הופעה של ההורים בגן  ועדיף מחופש!  הרקע הייקה שלו השתקף בעידודה של עלמה להצטיין, לנגן, לקרוא וללמוד ככל האפשר. במהלך תקופה זו השלים בהצטיינות לימודי הוראה במכללת בית ברל, ערך תערוכות מציוריו, ותרם תפאורות וקישוטים לחגים ולאירועים ביגור.

שנתיים אחרי שנולדה עלמה באה איה לעולם. אייל אהב אותה בכל ליבו: ניהל יומן שתיאר את התפתחותה מיום ליום, רשם מילים שלמדה, והלך אתה לטיפולים ובדיקות. למרות הקשיים, אהב אותה אהבה מלאה ושלמה, האמין בה ופעל למענה ללא גבולות.

אחרי 5 שנים נולד יינון, אייל קיבל את יינון באהבה ובגאווה, כראוי להולדת בן אחרי שתי בנות.  כמו אצל עלמה ואיה יצא מגדרו להיות האבא הכי מסור והכי אוהב. בתקופה זו החל לעבוד כעורך היומן ביגור, והוסיף חיוך והומור עוקצני בקריקטוריות שקישטו את הגיליונות.

שנתיים אחרי הלידה של יינון, התגלו אצל אייל אבנים בכליות. הטיפול הממושך והכואב הביא עמו החלמה, אבל באותו הסתיו פרצה שוב מחלת הנפש, אותה ניצח שנים כה רבות, והפעם בעוצמה ובכוח שהיו גדולים וחזקים ממנו. למרות השבר הגדול, לא איבד אייל את היכולת לשמוח, לאהוב ולהתעניין. אהבתו לילדיו, למיכל, לבני משפחתו, ועניינו בחדשות ובעולם, לא פסקו. מיכל הקפידה שהקשר עם הילדים יימשך. המפגשים ביגור ובהוסטל לא רק שמרו על הקשר, אלא חיזקו אותו. אהבתם ושמחתם של עלמה איה וינון לאביהם הלכה וגברה ככל שהוא הלך נחלש. אהבה גדולה זו פרצה כל פעם מחדש, ונתנה לאייל, לאורך השנים הארוכות רגעי נחמה ושמחה, אולי אפילו רגעי ניצחון, של אב.

יהא זכרו ברוך.